אמריקאים בפריז (או: הרהור על צילום)

שבוע האופנה בפריז מזמן לגרסונייר המשוטט בניכר מראות, שאותם הוא בדרך כלל חווה דרך הגוגל רידר שלו. בכל פינה בעיר תצוגות, בגדים חדשים, חנויות, סטארים של מגזיני כרום (אנה ווינטור וגרייס קדינגטון או האמיש בולס שמסתובב ברחובות, למשל), ובעיקר הזדמן לגרסונייר לראות שתי אגדות אמריקאיות בפעולה, שבשבילן היה שווה לסבול את הקור (ואת האטיטיוד) הצרפתי.

הראשון - אותו ממש אין צורך להציג הוא הסרטוריאליסט, סקוט שומן. הוא אמנם נצפה כבר אורב בכניסה לתצוגות, אבל היום הגרסונייר הבחין בו, כשהוא משוטט ברחוב הידוע סנט אונורה ומחפש טרף.
סינרומן בארבע תמונות, לקוראים המסורים: כיוון המצלמה, צילום (ועוד אחד) ולחיצת יד לצרפתי הקשיש, שבקרוב נוכל לראות אותו בבלוג הפופולארי.

הסרטוריאליסט בפעולה:

השני, אולי הגרסונייר האמריקאי המקסים מכולם, הוא ביל קנינגהם, שהטור שלו בניו יורק טיימס הוא פנינה מחממת לב, ושההבחנות שלו - יחד עם הצילומים - הם שירה שהופכת את אופנת הרחוב למניפסט גדול על רוח האדם. במר קנינגהם נתקל הגרסונייר הבוקר, ללא אופניו המיתולוגיות (הוא אף ניגש לברך אותו על הטור ולספר לו על מעריצים בארץ הקודש), אבל עם המצלמה והמבט הידוע.

קנינגהם קשישא

אבל אפרופו שני הצלמים האלו, הגרסונייר מרגיש ששבוע האופנה שמתרחש מסביב יצא קצת מכל פרופורציה. עיזבו אתכם מהתצוגות ומהדוגמניות שעל המסלול. מה שקורה ליד כל תצוגה ובכניסה לאולמות הוא מצעד ארוך ומופרע של אנשים, שרק מבקשים תשומת לב מצלמים, בשלל צבעים ותחפושות. לפעמים נדמה שכל מה שאנשים כאלה עושים הוא לחיות בשביל להיראות - לפחות בעיני צלמי האופנה (מה שמזכיר את מה שאמר בודלייר פעם על דמות הדנדי: "הדנדי צריך לחיות וצריך לישון מול המראה", אבל עושה רושם שהמראה התחלפה בעדשה דיגיטלית, והבבואה בפוסט אינטרנטי).

חיים מול העדשה, תמונות מפריז

ורק לפני סיום, אם רוצים להיזכר איך פריז (והעולם בכלל) נראה לפני 180 שנה בערך, הנה הצילום הראשון של פריז (והצילום הראשון בו נראה בן-אנוש), של אחד מאבות הצילום, לואי דאגר. שימו לב לרחוב הריק ולשני האנשים שבתמונה, כשאחד מצחצח לשני את נעליו. הם אמנם לא ידעו שמצלמים אותם, אבל גם הם, כמו האנשים שלמעלה, נלכדו בעין העדשה. בון סוואר מפריז.

פריז, 1838