גברים בשאנל

אפשר לסמוך על הצוות לגרפלד את רויטפלד שיחגגו את הז'קט השחור המפורסם של שאנל בסטייל, איפוק וגלאם. וכך התקבצו להם לפרויקט מיוחד כוכבים מעולם הספורט, המוזיקה, הבידור והאופנה כמובן, כשכל אחד מקבל עליו את עול הז'קט השחור, המיתולוגי, במגע של רויטפלד ובמבע של קארל.

הז'קט המפורסם של קוקו כבר מזמן לא היה כל כך גברי, הגרסוניירים זוממים.

היידר אקרמן

ולדימיר רסטוין רויטפלד

וואריס אהלווליה

תיאופילוס לונדון

אלכסנדר וואנג

מועדון הג'נטלמנים - על ההנדי והדנדי

ידוע שצרות באות בצרורות, כמו רצף של דברים שמתקלקלים: מהנורה בחדר שנשרפה לפני שבועיים (ומאז אין שם אור), דרך המסמר שנפל (שבגללו התמונה שהיתה תלויה עליו עומדת בפינה מאובקת), הפנצ'ר שתיקן בשבת מכונאי במחיר מופקע, קירות המסדרון המתקלפים (שכדאי היה לצבוע עוד ב-2008), הכפתור שנעלם וכלה בנעל היקרה שסולייתה זקוקה לתיקון הכרחי. הג'נטלמנים מנסים לעמוד בפני המשברים הפרוזאיים של החיים, השריפות היומיומיות שאותן יש לכבות כל שעתיים, והם אובדי עצות.

המודל הגברי הישן, זה של ה"הנדי-מן", נצרב בתודעתם כתיק ג'יימס בונד מזמנים עברו. עבודות פיסיות נשמרו לנוכחות החובה בשיעורי המלאכה (הי מאפרה מעץ!), וכשאבא של אחד מהם ביקש עזרה בלקדוח חורים בקיר, הג'נטלמן בדיוק יצא לסרט בסינמטק. במבט לאחור, הם תמיד העדיפו את הדנדי על ההנדי, וביכרו את השימוש בעיניים על השימוש בידיים.

ריאן גוזלינג ב"דרייב"

אבל המודל של ההנדי-מן, מהפרקים המפוארים בדברי ימי הגבריות הרטרוסקסואלית, הפך מאז למצרך נדיר שעליו הם רק חושבים, וכל מה שהג'נטלמנים יכולים לעשות עם שלל האתגרים שניצבים מולם הוא לכתוב סטטוס בפייסבוק, לדרוש "ידיים שיודעות", להתחפש לבוב הבנאי או להעריץ את ריאן גוסלינג ב"דרייב" ואת המיומנויות המכונאיות שלו.

הג'נטלמנים תוהים איך פעם גברים ידעו ועשו הכל. חוטבי העצים ושואבי המים, הסנדלרים והחייטים - רבים מהם ידעו לתפור כפתור שנפרם, לבדוק שמן במנוע ולדוג את ארוחת הערב. רבים מהם ידעו ללבוש ז'קט, לרקוד טנגו ולטגן ביצה. אבל נדמה שהיום, עם כל מסכי המגע, הטאבלטים, האייפונים והמקלדות, המודל הגברי הצטמצם, ומגוון המיומנויות שהיו לו מסתכם בעיקר בזריזות של אצבעות הידיים.

ווטאנאבה לאביב קיץ 2012

האם אופנת הגברים משקפת את המשבר הנוכחי? בין אם מדובר בעליית הגיק-שיק, בהיפסטרים לוגמי הקפה האורגני או בגברים של ליגת הקיסוס - נדמה שגברים רבים מתגאים בציד של זוג נעליים שוות או חולצה מודפסת מהקולקציה האחרונה של ז'יוונשי, אבל לא יודעים מה עושים כשנופל כפתור או כשנקרעים המכנסיים.

מצד שני, נדמה שעולם האופנה הגברית מנסה בשנים האחרונות להחזיר עטרה ליושנה ולרמוז שיש גם גבר אחר: השימוש בבדים מאסיביים, כמו טוויד או ג'ינס גולמי, טרנד בגדי העבודה, האוברולים שנראים בכל מקום ואולי אפילו התכשיטים הדומיננטיים שמדגישים את פרקי הידיים, האצבעות, ואת העובדה שלכל אלה יש תפקיד בעולם, גם מעבר לחיוג המקוצר בטלפון הנייד

סניקרס של מרג'יאלה

אולי הגיע הזמן לקרוא לגברים, או לפחות לאלה מהם שסבורים שפעילות פיסית היא משהו שצריך לשלם עליו דמי מנוי לחדר כושר, להשתמש בידיים שלהם קצת יותר, ולהתחיל לגעת. למשל - בבגדים שהם לובשים. מכונות הכביסה (והייבוש) של היום, עם הצגים האלקטרוניים ושלל תכניות העיסוי לבגדים, יכולות להיות משימה טקסטילית מאתגרת, אבל יש שכר ריחני בצדה. כמו החיזיון המושלם של חולצה לבנה ומוכתמת, שיוצאת מהמכונה נקייה וחדשה.

הגיהוץ, במיוחד זה של החולצה המכופתרת הקלאסית, הינו תורה בפני עצמה, אבל חיפוש אינטרנטי מהיר יעלה שלל סרטוני יוטיוב שיעזרו לגבר הנבוך לדעת על איזה קו בחולצה כדאי לו להוציא את הקיטור. ואם לא גיהוץ, אפשר לפחות ללמוד את אומנות הקיפול הנכון - המתכון לשמירת חייהם של הבגדים - עם הפרדה ברורה בין סוודרים עבים לחולצות טי דקות ובין מדף מכנסי הקיץ לחליפות ומעילים הזקוקים לקולבים איתנים.

צחצוח נעלי עור היא עוד אחת מהמיומנויות הג'נטלמניות הנעלמות, בעיקר במדינה שבה גברים עדיין מנסים לשכוח את כל מה שהם למדו בצבא, כולל יכולת הצחצוח ושדרוג הנעל הדהויה. הם עוד קצת זוכרים תהליך מדוקדק שכלל סדר פעולות מחייב, מהניקיון הראשוני של פני הנעל בבד, דרך משיחתה בצבע הנכון, צחצוחה ועד הברקתה הסופית. אבל גם אם הם זוכרים את כל התורה, בינתיים שוב צנח לו חרישית הכפתור ונעלם, ומיד אחריו התגלה החור שנפער במתפרי המכנס, וחוץ מהם המסמר עדייו מתנדנד, הנורה כל הזמן נשרפת ועוד בעיות שמחכות לצוץ בכל רגע, מיד עם פתרונן הזמני של שאר הבעיות.

גלן אובריין, בעל הטור "The Style Guy" במגזין האמריקאי "GQ", כתב בספרו האחרון, "How To Be a Man", שפעם גברים ידעו לעשות הכול. "בזמנים של הומרוס", הוא כותב, "גבר יחידי יכול היה לדעת את כל מה שהאנושות ידעה אז...". בניגוד לזמנים ההם, הוא ממשיך בהקדמה למדריך שלו, "גברים היום יודעים חלק קטן מסך כל הידע שיש... אין אנשי רנסנס, כי אין רנסנס. או שזה בדיוק ההיפך?".

מה שמחזיר את הג'נטלמנים לאותו עניין: אולי הגיע הזמן לדעת להשתמש בעוד חלקים של הידע האנושי - חוץ מאיך להתאים ז'קט למכנסיים, לדעת מי זכה באוסקר על התלבושות השנה או את הפרטים האחרונים על חילופי התפקידים המסעירים בבית איב סן לורן בשבועיים האחרונים. הכוונה היא למגוון פעילויות בסיסיות שהופכות גברים לאנשים יצרניים, כשהעיקרון הוא החיבור המופלא בין חומר לרוח, שאותו הדחיקו הג'נטלמנים עד לא מזמן.

העייפות הגדולה מעולם הצרכנות האובססיבית ותעשיית האופנה הנשלטת על ידי רשתות הענק היא גם אחד המניעים העיקריים של מגמת הקראפטיביזם, אותו חיבור מרתק, חדש-ישן, בין אופנה לפוליטיקה, בין קרפאט לאקטיביזם, הקורא לשינוי הסדר הקיים באמצעות שתי ידיים ימניות, היודעות יצרנות נבונה מהי.

להסתכל על אומנות הסריגה כאקט חתרני נשמע אמנם טיפה מופרך, אבל החיבור בין הארון הגברי המודרני לתרבות עשה-זאת-בעצמך מצריך מבחינת הג'נטלמנים מהפכה מחשבתית מאתגרת. היכולת לייצר את השינוי (ואת המוצר) במו ידיו אולי גם תחזיר משהו מקסמו של הגבר החדש-ישן שמבין את מגבלות כוחו של מיסטר פיקס, או לפחות תעזור לו סוף סוף להחליף את הנורה ההיא, שכל הזמן מתקלקלת

ד"ר דנים ומיסטר צ'ינו

מי בעד חיסול הדנים

זה היה רק עניין של זמן עד שקרב הענקים בין מכנסי הג'ינס למכנסי הצ'ינו יעלה לדיון ציבורי נוקב ויצור שני מחנות סגנון שונים. הגרסוניירים בעצמם חלוקים בדעותיהם (ולא רק לצורך קיום הדיון חשוב הזה), האחד מאמין ביכולתו הנצחית של הג'ינס לשלב בין נוחות וסטייל, השני עייף מבד הדנים המחוספס ותמיד מוצא בצ'ינו ישועה אלגנטית יומיומית. 
אז בינתיים יש את מיסטר פורטר שהעלה וידיאו בחירות חינני, שצולם בשבועות האופנה האחרונים, עם ניצחון מובהק ל... תראו בעצמכם. 

בעד מי אתם? הזירה פתוחה בפייסבוק הגרסוניירי.

מועדון הג'נטלמנים - נשף מסכות

הרצף האינסופי של שבועות האופנה, שהחל בינואר בתצוגות הגברים במילאנו והסתיים השבוע בתצוגות הנשים בפאריס, התערבב השנה באופן מקרי בקדחת פורים המקומית, החג היהודי היחיד שבו כמעט כולם מדברים על בגדים ומסכימים על השינוי שהם יכולים לחולל.

לאנוין, קמפיין קמפיין סתיו-חורף 2009

הג'נטלמנים, שלא ניתן לחשוד בהם בחוסר אהדה לבגדים והתלבשות, עדיין מאוד סקפקטיים לגבי החג העליז והאופנתי הזה, כי אם בכל מקרה כולם מתחפשים מדי יום - מדוע צריך יום אחד ומיוחד בשביל לחגוג את זה? על כך ומה זה עושה לאדם שמאחורי המסיכה יורחב עוד בהמשך.

פרנק סינטרה ומיה פארו בנשף המסכות המיתולוגי של טרומן קפוטה ב-1966

אבל בינתיים, כל הדיבורים האלה גרמו לג'נטלמנים להרהר באחד המושגים הלטיניים שהם הכי אוהבים, "Costume" - מושג רב-משמעות שעדיין לא נמצאה לו מקבילה עברית מובהקת. תרגום אחד של המילה יהיה "תלבושת", בין אם היא קשורה לדת או לאום, למקצוע או להגדרה אישית של מי שלובש אותה. תרגום אחר של אותה מלה מכושפת יהיה "תחפושת", בגד שיש לו כוח מאגי, טרנספורמטיבי, אובייקט שמעניק למי שמשתמש בו את היכולת לעבור שינוי או להפוך למישהו אחר. שני המקרים - בגדים בכלל ותחפושות בפרט (גם אם יש הבדל ביניהם) - נשענים על העובדה שאובייקט ביגודי בעצם מגשים לאנשים את החלומות הכי אפלים שלהם ונותן דרור למאוויהם הקדומים והעמוקים ביותר.

אלכנסדר מקווין בקילט סקוטי

תלבושת לאומית הוא תחום מרתק הקשור בלאום או פולקלור: מחצאית הקילט הסקוטית דרך הסארי ההודי והחולצה הרקומה הרומנית ועד הקימונו היפני. לא מפליא שבישראל המתפוררת הבגד הלאומי נזנח מזמן והוא נשאר כתחפושת לפורים (אם כי זה הזמן להחזיר מוטיבים שלו, מהחאקי ועד החולצה הכחולה, לקאנון האופנתי המקומי).

לצד הלבוש הלאומי, יש לבוש מיוחד לחגים או לטקסים, לדתות ולקהילות שונות. מסוודרי חג המולד דרך החולצה הלבנה של ראש השנה, מפסח עד איסטר, מליל כל הקדושים ועד מרדי גרא והחגים הגותיים האפלים שקשורים בהם ערפדים, מתים וחוגגי אבלות. יש גם בגדים, כמו אצלנו בפורים, שנועדו לחגוג את הטרנספורמציה האקלימית שהעונה מספקת - עם סדרה שלמה של קרנבלים ברחבי העולם, שבאופן לא מקרי מסמלים את סוף שלטון החורף.

גרת' פו - אביב 2010

הג'נטלמנים תוהים האם המתח הזה, בין בגדים כתלבושת ובין בגדים כתחפושת, עומד בעצם בבסיס האופנה בכלל, ברצון לעטות משהו על הגוף ולעבור בעזרתו איזה שינוי שישפיע על המראה, על האימג' ועל הלובש עצמו. הרי אנחנו מתלבשים ועוטים על עצמנו כל יום תחפושת שונה בהתאם למקומות שאליהם אנחנו הולכים, לפעילות ולאנשים שכרוכים בהם. במלים אחרות, כולם מתחפשים כל שנה, או לפחות משתמשים בבגדים כאלה ואחרים כדי להשתנות ולעבור טרנספורמציה באמצעותם. פורים - לפחות במובן הזה - הוא הקצנה סרטוריאלית של אותו עניין.

אבל פורים הופך לא פעם לפח הזבל של (ההיסטוריה של) האופנה, יום שבו כולם נזכרים בבגדים שהם מחזיקים בחלק האחורי של הארון, בגדים שהם לא לובשים כי הם מ(ת)ביישים להוציאם מחוץ לגבולות הבית, חפצים שבמקום להוכיח את מצוינותם במהלך כל השנה הופכים למרכז תשומת הלב ליום אחד ונזרקים כלאחר יד ומסכה. חברה של הג'נטלמנים, בעלת חנות וינטג' שסגרה את חנותה לא מכבר, הודתה שזהו החג המאוס עליה ביותר רק בשל העובדה שהיא נאלצה במשך שנים, בשבוע שלפני החג הזה, לענות מאות פעמים על שאלות כמו אם יש לה מכנסי פדלפון או חולצות מפלסטיק בנוסח הסבנטיז - אותו עשור בעייתי שחלק מבגדיו מסמלים את כל הטעויות של אופנה מוגזמת, סינתטית ומגוחכת.

תום בראון

בתעשיית האופנה נדמה שהמעצבים חוגגים כל עונה מחדש את פורים: שודדי הים של גליאנו, החסידים של גוטייה, הנסיכים האפלים של ריק אוונס או אנשי המערב והאינדיאנים של פטריק ארוול. דומה שדמויות איקוניות שילדים אוהבים להתחפש אליהן משמשות מקורות השראה לגברים שהם גדלים להיות. לא מפליא שכולם רוצים מעילים צבאיים, חליפות חלל או משקפי טייסים. כולם רוצים לחזור לתחפושות של פעם, ולהעניק לבגדים שלהם קצת מהקסם הילדותי שהיה להם ושאבד במרוצת השנים.

צבא המסכות של ריק או.

עורך מגזין הסטייל של אופנת הגברים ב"ניו יורק טיימס" אמר השבוע כמה דברים מעניינים על סטייל והתלבשות, וכשהג'נטלמנים קראו אותו, הם מיד חשבו גם על התחפושת הבאה שלהם. "נצח, כשהוא קשור בסטייל", כתב סאלי סינגר, "הוא ערך שטועים בו כל הזמן. אתה לא רוצה באמת בגדים שיישארו לנצח... אתה רוצה להתלבש בפריטים שהם רלבנטיים לאופן שבו אתה חי כיום. זה הטריק הקשה - להיות עם היד על הטרנד בלי להיות טרנדי".

חמקמותה של ההתלבשות היא בדיוק ברווח הזה שבין ההתלבשות להתחפשות, בין להיות מעודכן בלי להתאמץ מדי ובין ההתלבשות הקלאסית, הא-זמנית, לזו ששייכת לרגע. הרי השורש של המילה "תחפושת" קשור בלחפש, מה ששולח את כל תהליך ההתחפשות בעקבות זהות הלובש, חיפוש אחרי התחפושת הנכונה, ובכלל - פעילות שקשורה בתהליך החיפושי, שבדרך כלל מעניין יותר מהמציאות עצמה.

לכן תחפושות טובות הן לא רק כאלה שהושקעו בהן שעות, אלא גם מחשבה, בעיקר כזו שמקשרת את התחפושת לזהות המתחפש ברגע מסויים בזמן ובמקום. כי הקשר, הרופף במתכוון, לכאן ולעכשיו, בלי להיות מפורש מדי ובלי להיות טרנדי מדי - הוא סוד כל הקסם.

במקום להתמקד בשווי התחפושת, בייחודיותה ובזמן העבודה עליה, מבקשים הג'נטלמנים להתמקד במשמעויות שלה ובאמירה שהיא משדרת. במקום שבו מתחפשים לגנרלים עם רוחות מלחמה, לחיילים שומרי המולדת ומגיני האומה, לכוכבי בידור וידוענים עלומי שם, אולי הגיע הזמן לבחור בתשובה ההיא מהילדות, תשובה שהיום נראית רלבנטית מתמיד: אולי השנה, סוף סוף, נתחפש לבן אדם.

הג'וינט

אחרי חג אינטנסיבי שבו האובססיה סביב בגדים והופעתם בציבור הגיעה לשיאה (כל זאת ועוד במועדון הג'נטלמנים שיעלה כאן מחר, מבטיחים), אולי הגיע הזמן לקצת מדיטציה ויזואלית.

PRIME from thismustbetheplace on Vimeo.

הוידאו של This Must Be the Place (שעוקב אחר Prime Burger - דיינר ותיק במנהטן) הוא המנון לדיינרים של פעם (אחד העובדים מתעקש ש-Prime Burger הוא בכלל Burger Joint ולא דיינר), לעובדים שבילו שם עשרות שנים ולמדים שלהם, ללקוחות ולהמבורגרים. 

חובת צפייה לכל הרטרוסקסואלים.

ראשים מדברים

ניק נייט מארח בשואו סטודיו את הסרט החדש של הצלם דין צ'לקלי, שחוזר ל"פרצופים החדשים" מסרטו הקודם: חבורה של שמונה צעירים בריטים עם מכנה משותף עיקרי: תשוקה לסטייל. 

על רקע תמונות אווירה מונוכרומטיות מדברים חברי השמינייה על תרבות המוד במאה ה-21, מוזיקה, ריקודים ו..בגדים. את הסרט המלא ניתן לראות כאן: The New Faces.

צהבת נפיצה

הזמן הצהוב הנוכחי החל השבוע בשואו-רום פריזאי, שם הוצגה קולקציית חורף 2012 של המותג האהוב A.P.C.

 

 הנעליים של מארק מקניירי היו עוד חוליה בצהבת הנפוצה

להשיג בחנות האהובה Très Bien Shop

 המכנסיים של מארני (ל H&M)

הפוסט ההוא על אד רושה (OOF, 1962)

חולצת קיץ 2012, J.W Andreson

מעיל קיץ 2012, E.Tautz

Kitsune, קיץ 2012

סופה סולארית (מרץ 2012, כדור הארץ)

אני, תפקידי - לנגב לך את הדמעות.

הג'נטלמן מורכב מכמה חלקים איקוניים כמו חליפה, כובע או עניבה (זוכרים את "לפרק את הדנדי"?), אבל אין ספק שלמטפחת הכיס יש לו חיבה מיוחדת. האם זו הרב שימושיות שלה, או הממד האסתטי המיוחד שלה? בגלל מיקומה הפיזי, קרוב ללב, או בשל העובדה שהיא אופציה  סרטוריאלית מעט הזויה?.

ומה על הממחטה הגברית, פיסת הבד האנכרוניסטית שנעלמה מהעולם עם המצאת הטישו? Art of Manliness מנו באחד הפוסטים האחרונים שלהם שש סיבות לשאת אותה, ביניהם ניגוב הזיעה, ניקוי המשקפיים, ניגוב דמעות ושוד כרכרות. האיור שלהם לשיפוטכם:

אם בממחטות וכרכרות עסקינן, זה המקום לספר על סטייה גרסוניירית שקשורה בשיטוט באתרי של בתי מכירות פומביות מאירופה, מאלה שמוכרים ממחטות ומטפחות משי של הרמס, למשל, שאיתן הם תמיד מפליגים למחוזות אחרים.

ואם כבר סטייה, האם ההדפסים של דריס ון נוטן על הבדים בתצוגת הנשים האחרונה שלו נראים כמו שילוב בין סצנות סיניות למטפחות משי גבריות מפעם?

שמחת הארכיון

 אפריל, 1948, פגישה חשובה מחוץ לחדרו של הנשיא

הגרסוניירים חובבי ארכיונים מושבעים (וחובבי ארכיבאים מדופלמים) שמחו להתקל לפתע בטמבלר חדש ממרתפי הניו יורק טיימס, בעל השם המורבידי: ‬The Lively Morgue.

הבנת העומק ההיסטורי של הארכיון, על רבדיו השונים, מסחררת את הראש כמו קריאת המספרים באודות (כגון: אם כל יום היו מתפרסמות רק עשר תמונות מהארכיון, מאוסף הפרינט בלבד, הפרויקט היה מסתיים בשנת 3935).

אבל באופן מחוכם וקצת פחות שאפתני מציע לנו חדר המתים החינני של הטיימס בחירות נקודתיות מאוקינוס הדימויים, עם הסיפורים האמיתיים שמאחורי התמונות ‫(‬טיפ: לחיצה על התמונה בטמבלר מגלה את הפרטים, המרתקים לא פחות, שהופיעו בצידו השני של הפרינט). איחולי התמכרות נעימה.

ינואר, 1930, בלשי משטרת ניו יורק מגלים ליקר לא חוקי אצל החייט