ציד בצבעים

אפשר להסיר את העטיפה

‎תתחדשו. אתם יוצאים ל(סוג של) חופש

דניאל בלקמן‫,‬ מעצב גרפי מוכשר‫,‬ ילד טוב פילדלפיה‫,‬ לא קורא את הגרסונייר יש להניח‫,‬ אבל מבין דבר או שניים ב‫(‬עיצוב‫)‬ ספרי הדרכה והוראות שימוש‫.‬ בלקמן, שראה מסביבו את הגל האופנתי הנוכחי המלביש את כולם בחולצות פלנל משובצות, מכנסי חוטב עצים ולוק של כורי פחם, החליט להעמיד את בועת הלייפסטייל‬ הזו במבחן.

לאחרונה הוציא בלקמן לאור קובץ קטן ומרהיב של שלושה ספרי הדרכה לציד‫,‬ דיג ומחנאות‫, שעיצב ועטף באריזה גרפית משובחת. כל מה שנשאר הוא לארוז תרמיל קטן, קמצוץ טבק, חכה ארוכה והרבה סבלנות.

עוד תמונות מהספר: באתר של בלקמן

נערי פוסטר

כתבת הגרדיאן הדלי פרימן, ציינה בטורה האחרון שאת הכאוס שיצר ענן הוולקאנו האיסלנדי, אפשר לראות כחלק מטרנד הניינטיז שחוזר לאופנה. איך בדיוק? ובכן, אותם אלפים שהיו תקועים בשדות התעופה השונים לא יכלו להחליף בגדים, וזאת כהומאז' כמובן לסגנון הגראנג' המחוספס/מלוכלך, שתמיד נראה כאילו לא החלפתם בגדים זה כמה ימים, והבד הופך לעור שני.

ככה גם נראים גם נערי הפוסטר החדשים לליין McQ של אלכסנדר מקווין חסר המנוחה לשעבר. ג'תרו קייב ודן פלטון מריחים כמו רוח נעורים בחולצות פלנל מטולאות, שריגים בצבעים שונים, בלגן תוסס ומקסים, שהגרסונייר מופתע בעצמו, מעוצמת החיבה שהוא רוחש לאותו הר געש אסתטי.

עונת הבדים הדהויים

במדינות מתוקנות עם מזג אוויר הגיוני משלנו, נהוג שלכל עונה בדים משלה. בחורף שולטים הטוויד והפלנל, ובקיץ מגיעה שעתם של הסירסאקר והשמברה. זה האחרון לא רק שמתאים לאקלים קייצי (או במילים אחרות, חושב הגרסונייר, לכל זמן בשנה בישראל), אלא גם נראה בכל המקומות הנכונים ברחבי הגלובוס, מככב בקולקציות החדשות בכל מותג נחשב ומעטר שערי מגזינים וכתבות כאחד מפריטי ה-must של העונה.

ג'ילנהול בחולצת שמברה בגיליון החדש של ג'י.קיו

מקורו של בד השמברה (chambray) הוא בכלל בקמברה שבצרפת (קוראים לו גם 'שמבריי', אבל כמנהג השמות הצרפתיים הוגים אותו גם 'קמבריק'), שם השתמשו בו החל מסוף המאה ה-16 בעיקר כדי לתפור כובעים. זהו אריג כותנה קל ואיכותי שנטווה מחוטים לבנים וצבעוניים, הוא דומה לבד הג'ינס (אותו דנים, עוד בד שמקורו בעיר הצרפתית) ויש המכנים אותו גם "הג'ינס של הקיץ". הצבעים של בדי השמברה רכים ושטופים, בגלל סוג האריג שמשווה לבד לוק דהוי או מכובס, והעובדה שאפשר למצוא אותו בעיקר בכחול, אדום ואפור רק מוסיפה לאפיל ה-workweary שנקשר אליו מלכתחילה.

חולצת שמברה של ווד ווד

השמברה נפוץ בעיקר כחולצה, שאותה אפשר למצוא כמעט בכל מקום אונליין: מג'יי.קרו ועד ראג אנד בונס, מראלף לורן ועד הג'ינס שופ במנהטן, ורצוי ללוות את לבישתה ולזמזם את שירו של דיויד בואי "Come and Buy my Toys" ובו השורה: " "You shall own a cambric shirt, You shall work your father's land, But now you shall play in the market square, Till you'll be a man"."

מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-11

הטור האחד עשר של מועדון הג'נטלמנים בגלריה מספר שהעונה הגשומה היא שעתם של הגברים ושל הבדים שמחממים אותם: טוויד, פלנל וקורדרוי .

גיליון "פרפל" האחרון, שהקדיש כתבת פרופיל לכוהנת הגדולה של האופנה העולמית, מיוצ'ה פראדה, ציטט אותה אומרת: "אופנת גברים צריכה לקחת דוגמה מאופנת הנשים, ולא רק להפך". מנגד טען סטיבן קוקס, המעצב של לייבל האופנה הניו-יורקי "דאקי בראון", במגזין "ניו יורק": "מה הופך בד לנשי? אין לבדים איברי מין, ואין לי מושג מה הופך שיפון לנשי ולא לגברי".
אבל לג'נטלמנים יש תחושה שלבדים דווקא יש ג'נדר. אמנם זו לא שאלת מיליון הדולר הקשורה בסיווגם המיני של צבעים (ג'נטלמן אחד בכלל לא אוהב כחול, והשני לא יכול לראות אדומים), אבל לבדים יש מסורת ארוכה של ייצור, תפירה, עיצוב ולבישה, ויש בגדים ודוגמאות שזכו לאורך ההיסטוריה לסיווג ג'נדרי ורק חיכו שמין אחד יקנא באחר, יחמוד את הבד לעצמו וחוזר חלילה.
העיסוק בבדים גבריים - בחליפות פלנל וטוויד, בדוגמאות של משבצות וחולצות פלנל - יכול להיראות במבט ראשון כשמרנות אופנתית. אבל הפריטים האלה גם טומנים בחובם עמידות בפני אופנות מתחלפות: מהוגנות לא מצטעקת וניחוח נוסטלגי של גברים שהלכו לעבוד בתקופה שבה נשים היו בבית. באותם הזמנים היה קל מאוד להבדיל בין המינים: גברים היו היחידים שלבשו מוצרים מעור, שיוצרו לעבודה או לפעילויות מיוחדות כמו ציד או דיג, ואילו הנשים התכסו בכותנה בלבד. מאז כמובן השתנו הזמנים, המינים והבדים. לא רק הקידמה החברתית יישרה את ההדורים, אלא גם המצאת הבד הסינתטי, שהפך את עולם הטקסטיל על ראשו ובילבל את הג'נטלמנים כשעמדו מול הארון וחיפשו מה ללבוש.

אולי החורף, שעשה גיחה לשבוע וחזר לנמנם, הוא שהזכיר לג'נטלמנים שהעונה הגשומה היא שעתם של הגברים ושל הבדים שמחממים אותם: טוויד, פלנל וקורדרוי. בג'ונגל העירוני שבו הוא חי מדמיין הג'נטלמן שכל מה שהוא צריך כדי לשרוד הוא ז'קט קורדרוי כמו זה שג'ייסון שוורצמן היטיב לדגמן לאחרונה ל"באנד אוף אאוטסיידרז" או מדי ציידים עשויים טוויד שנטווה באגמי סקוטלנד עם דוגמאות של אדרת דג (הרינגבון).
הגדרתו המילונית של הטוויד מכניסה אותנו מיד לעולם עמוס טסטוסטרון: "אריג מחוספס, גס, לא מעובד". תוסיפו את העובדה שהוא שימש לבגדים שנועדו לשהייה מחוץ לבית (ולאירועים לא רשמיים), את עמידותו ואת העובדה שבדרך כלל השתמשו בו לפעילויות כמו ציד, וכבר יש לנו בד שיכול להתגייס לצבא ולהביא בחורות הביתה.

אבל הטוויד, שקיבל לגיטימציה נשית רק באמצע המאה ה-20 (משוברת המוסכמות קוקו שאנל) הפך לפחות רלוונטי במחצית השנייה של המאה, ורק לאחרונה היתה לו עדנה כבד קלאסי, גברי וחורפי בבתי אופנה כמו "אנג'ינירד גארמנטס", "בילי רייד", "ויויאן וסטווד" ו"פול סמית". אבל גם בלי הניימדרופינג העכשווי הזה, הג'נטלמן נזכר שבתקופה האחרונה, עם כל שגעת הווינטג' שפשתה בבלוגוספרה, זכה "האריס טוויד" המפורסם (אולי הבד היחיד שהתפרסם בעולם בזכות המפעל שמייצר אותו) לכבוד הרב ביותר. הבד, שעבר מייצור ידני למכונות, חייב את הפופולריות שלו בתחילת המאה הקודמת לשימוש הגובר באופניים ואופנועים ולריבוי הפעילויות בטבע, ואף שלאחרונה המפעל שמייצר אותו נקלע לקשיים, סדרה חדשה בבי-בי-סי, מרוץ מסורתי בלונדון, ועיסוק מחודש בבד ובמקורותיו מבטיחים לו חיים ארוכים.

אבל לא רק הטוויד שייך למגירת הבדים הגבריים. גם הקורדרוי והפלנל, שני הבדים שמזוהים יותר מכל עם מעמד הפועלים ועם מוסיקאים מסיאטל ותרבות הגראנג', תרמו לקיטלוגם המסוקס והקשוח. באוסטרליה ובניו זילנד השם "פלנל" הוא בכלל סלנג המתייחס לבני המעמדות הנמוכים, ובשנים האחרונות - אולי בגלל העיסוק המחודש בבגדי עבודה והעייפות מכל בדי היוקרה - שני הבדים עושים קאמבק מרשים, בדוגמאות של משבצות, אדרת דג ועוד.

אבל אין לשכוח שדוגמאות הבד ("patterns") הן לא רק פרט אסתטי, אלא אלמנט מהותי בבגד, שמשפיע גם על דמותו של הלובש. גברים גבוהים, למשל, יעדיפו בד עם דוגמאות של משבצות, שמלבד היותו קלאסי משרה יציבות ונוכחות סימטרית. לגברים נמוכים, לעומת זאת, כדאי להימנע ממשבצות וללבוש קווים אנכיים, ועדיף שיהיו צפופים. ההבדלים הם רבים גם בין גברים רחבים לרזים - אבל המפתח להתאמה המדויקת הוא פרופורציה נכונה.

בתוך ים הבדים הגברי הזה השאירה המסורת מקום גם לבדים רכים ומלטפים יותר. למשל: צעיף אחד של הרמס, באחד ממגוון ההדפסים היפים, הוא פריט חובה לאספן ולג'נטלמן. צעיף המשי, שסבל שנים מאקסקלוסיביות מגדרית וכבר תואר כמקבילה הנשית של האולר השווייצרי, נהפך בשנים האחרונות לאקססורי מושלם לגבר האורבני החדש.

הצעיף הקלאסי הזה החל את דרכו ב-1937 כשמעצב בשם רובר דומא (שהפך להיות מנהל הרמס ב-1951) החליט לייצר פיסת משי מרובעת שנשארה עד היום בגודל 90 סמ"ר ובמשקל 65 גרם. כל הצעיפים של הרמס עדיין מודפסים ביד ולא במכונה, במגוון רחב של מוטיבים, שהמפורסם שבהם הוא עולם הסוס ורוכבו. בכל שנה משיק בית האופנה שתי קולקציות חדשות, לצד הדפסים ישנים וכמה מהדורות מוגבלות (אגדה אורבנית מספרת שבתקופת החגים נמכר בפאריס צעיף הרמס מדי 20 שניות).

הג'נטלמנים מבקשים להשאיר את המלה האחרונה בבדים לדאנדי האורבני החדש, המיקס-אנד-מאצ'ר האולטימטיבי, שחליפות טוויד ובדי קורדרוי מתערבבים אצלו עם צעיפי משי ובדי קטיפה, שדמותו הגברית מלאת השכבות, הבדים והדוגמאות היא שלב הכרחי בדרך לעולם שבו נשים וגברים יוצאים מהבית עם (כמעט) כל מה שבא להם. גם בלי לקבל רשות ממיוצ'ה פראדה.