אתונה קולינג

שבוע האופנה היווני (ה-13 במספר, הגרסונייר נאנח מקנאה) התרחש באתונה לפני כשבוע, ואחד הכוכבים הנוצצים בו בתחום אופנת הגברים (ובכלל) היה המעצב הצעיר סוטיריס גיאורגיו.

גיאורגיו הוציא את הקולקציה (הנשית) הראשונה שלו כבר ב- 2004 ורק ב- 2008 הציג את הקולקציה הראשונה לגברים. מאז רוב יצירתו נובעת מעולם החייטות הגברי, עם לא מעט משחקי מגדר, מגוון טקסטורות, סילואטות מעניינות והשפעות יפניות/בלגיות.

הקולקציה החדשה הנקראת Multidimensional היא ארכיטקטונית להפליא, עמוסת בשכבות גלויות וסמויות מן העין, עם שימוש מוצלח בחומרים שונים כצמר, משי ועור ובשלל גוונים אפורים ושחורים.
כל אלה, כשמונחים בהקשר של חברה במשבר כללי-פוליטי-חברתי אמיתי, יוצרים קולקציה עם אמירה אסתטית וחברתית ברורה, ומעוררים, סליחה שוב על הקוטריות, כמיהה אל גיאורגיו משלנו.

וזה מה שהיה באתונה לפני שנה

מועדון הג'נטלמנים - סיפורים מהקופסה

הפעם במועדון מבקשים הג'נטלמנים להעז לפתוח תיבת פנדורה ולדון במערכת היחסים הסבוכה והמסתורית של הגבר עם הקופסה. אם בבקבוק התחבא שד, נותר רק לדמיין מה מסתתר באותו ריבוע תלת ממדי, הקופסה (שמקורה בכלל במלה הלטינית "capsa", שממנה מגיעה גם הקפסולה). כי כמו פנדורה שקיבלה מתנה ולא עמדה בפיתוי, כך גם הג'נטלמנים, אם יקבלו תיבה מהרמס, ינסו לפתוח אותה מיד.

השאלה אם גברים באמת אוהבים קופסאות (או לפחות אוהבים לשים דברים בקופסאות) מרכזית לדיון. במחשבה לאחור, לצד קופסאות הנעליים עם תולעי המשי, רוב חפצי הילדות של הג'נטלמנים היו מפוזרים (או נכון יותר, מרוחים) ברחבי החדר ולא מונחים בקופסאות. כשגדלו, הבינו הג'נטלמנים שהחיים יכולים להיות קלים יותר אם מחלקים אותם לקבוצות ומניחים בקופסאות.


קודם כל קופסאות של נעליים - אולי הקופסאות החשובות בחייהם, שם כמובן שומרים הג'נטלמנים את הנעליים הטובות כשבתוכן אימום לשמירה על הנעל, עטופות בשקיות בד ומונחות בתוך קופסתן המקורית. בקופסאות כאלה הם גם שומרים תמונות, גלויות, סרטי צילום ומזכרות ממסעות (וקופסאות מסע שכוללות כרטיסי רכבת מצהיבים, גלויות ממוזיאונים ומפיות עם מספרים דהויים מברים בערים זרות), ושאר חפצים נוסטלגיים של עולם (וזמן) אחר. ישנן כמובן גם קופסאות העץ של מנקי הנעליים, וקופסאות המגירות הנפתחות שמלאות בחוטים, מחטים וכפתורים מעולם הגלנטריה שהמועדון ביקר בו פעם. לאניני הטעם יש כמובן גם אוסף קופסאות עץ של יין או ויסקי משובח, קופסאות מיוחדות לטבק (ושאר צורכי עישון) והאהובות ביותר: קופסאות שוקולד.

כשהג'נטלמנים מרימים את הראש מהדף הם מבינים שגם הם, כמו הפריטים שמרכיבים את חייהם, גרים בתוך קופסה (כפי שתיאר קורבוזייה את "מכונות המגורים" שתיכנן). הם מביטים לשמים ורואים קופסאות מעופפות, וחולמים כבר להגיע לשדה תעופה, לחפש שוב את חדרי העישון בטרמינלים רחוקים ואולי יום אחד אפילו לישון בתאי השינה שבלאונג' היוקרתי.

ואם כבר להמריא, אז כדאי לנחות בשטוקהולם, שם נפתחה לאחרונה תערוכה במוזיאון נורדיסקה בשם "לנתח את הדנדי". התערוכה מנסה לעשות סדר בהגדרות של הדנדי המודרני באמצעות פירוקו והכנסתו לתאים: בתוך קופסאות מוצגים לראווה חלקי גוף ופרטי ביגוד שמסמנים את הדנדי המודרני, שעל פי אוצרי התערוכה, מורכב משלם שגדול מסך חלקיו.

הג'נטלמנים, שמתחילים לחוש קצת עייפות מהחקירה הבלתי פוסקת של דמות הדנדי המודרני, שמו לב דווקא לנושא אחר, גברי לא פחות, שקשור בקופסאות ובאופן שבו הן תופסות מקום, או מארגנות את המרחב הגברי. התצוגה האחרונה של פראדה במילאנו למשל, הצעידה דוגמנים בז'קטים וחליפות קופסתיות יחד עם מזוודות בצורת קופסה, מעין הומאז' לגברים של פעם (סוכני מכירות, אולי?). כל אלה, אגב, עודנו בעזרת פלטת הצבעים והחייטות המעולה של בית האופנה הוותיק. אפילו סוזי מנקס, מבקרת ה"ניו יורק טיימס" העירה ש"אם היה קו מתפתל בתצוגה, הוא לא נראה לעין". על הטרנד בישר גם ניקולא פורמיקטי בתצוגה של תיירי מוגלר, שחשפה דוגמנים בבגדים פוטוריסטיים וקופסתיים לא פחות.

אבל הקופסתיות של החליפות שהצעידה הגברת פראדה היא רק המשך למשחקי הקופסה שמנהל עולם האופנה עם הגברים מאז ומעולם: חליפות הכוח הקלאסיות המרובעות של שנות ה-30, חליפות פסי הסיכה שאומצו על ידי המאפיה או אנשי הממון, ואפילו סגנון הלבוש של הראפרים, שאותו אפשר לפרש גם כהתנגדות לסילואטות הרכות והצמודות לגוף שכיכבו בשנות ה-90 על גברים במערב. היה זה שוב מרג'יאלה שהחל בשנות ה-90 להפוך סדרי עולם ואופנה, כשביטל את הצורך בפולחן אישיות או בלוגו (והשאיר רק פס לבן ומספר לזיהוי) ומכר פריטים רבים בקופסה לבנה ערומה מקשקושים.

מצד שני, סדנאות השיווק וספרי המנהלים מבקשים תמיד לצאת מהקופסה, לנסות לחשוב על דברים מחוץ למגירות הרגילות ומעבר לדפוסי המחשבה המיידיים - מעין ירושה של דור שראה בילדים המרובעים (שהיום נקראים "חנונים") סימן לקיבעון, נטייה לארגון נוקשה ואובססיה בעייתית לסדר.

ניסיון לשוב אל הקופסאות, באופן קצת יותר מרתק ופחות מקובע, נרשם לאחרונה בחנות הקונצפט המפורסמת "קולט" בפאריס, שם אצר תומס ארבר, אחד מעיתונאי המסעות המפורסמים בעולם, תערוכה שביקשה לשחזר את חדר הפלאות הוותיק עמוס הארונות והמגירות.

במהלך חג המולד האחרון הוא קיבץ לחנות קובעי טעם, מעצבים ואמנים מכל העולם, שהציגו אובייקטים שונים במהדורות מוגבלות שהונחו בקופסאות. אחד המוצגים המוצלחים במיוחד שייך למעצב-במאי הניו-יורקי אלכסנדר אולך, שבחר לרכז את האקססוריז החשובים לגבר במסגרת עץ לבנה עם מדורים מיוחדים לעניבת הפרפר, שלייקס, עניבה, מטפחת ופנקס.
הג'נטלמנים יבקשו תמיד לשוב ל"קבינט המוזרויות" (Cabinet of Curiosities) מתחילת עידן הבורגנות האירופי, חלל ביתי שהיה עמוס במגירות, ארגזים וקופסאות שהכילו חפצי אמנות לצד אובייקטים מהטבע, חיות מפוחלצות לצד תכשיטים ושלל חפצים משונים אחרים.

ארון הפלאים הזה, שאופיין בערבובייה שהסיפור בה לא תמיד מובן (ובחתירה תחת המגירות הרגילות), היה מופת של תצוגה ויזואלית, נראטיב אישי נטול הגדרות מובהקות והצעה לארגון מחדש, שנע בין הקופסה ליציאה ממנה - בדיוק כפי שהג'נטלמנים מקווים לחיות את חייהם.

גרסונייר חג ומועד - לואיק פריז'אן

את לואיק פריז'אן, ה'אנפן טריבל' הנוכחי של עולם האופנה הפריסאי, פגש הגרסונייר לארוחת בוקר דשנה בקפה לה דורה, לצד דוגמניות מתבגרות, קשישות עם שיק ותיירות יפניות המתאימות את צבע המקרון לצעיף של הרמס.

מטרת השיחה היתה לסגור פרטים של פרויקט עתידי משותף, אבל ברגע שהוסרה מחיצת העסקים, קשה היה לעמוד בשטף (ובקסם) של פריז'אן, גיק אופנה מקצועי, שהפך בשנים האחרונות למתעד הרשמי של עולם האופנה.

מדף הסרטים של פריז'אן בקולט

למרות שמעולם לא למד קולנוע ואין לו מושג ירוק באופנה חתום פריז'אן כבמאי, צלם והיום גם כמפיק, על כמה מהסרטים התיעודיים החשובים של עולם האופנה בשנים האחרונות. אחרי מספר שנים כעיתונאי בידור בעיתון ליברסיון הוא התבקש להחליף את כתב האופנה שחלה, הטקסט המוצלח צמח לסדרת כתבות, שהתחלפו עם הזמן לסדרת סרטים תיעודיים (וכמה מעניינים עוד בדרך) והיום מוצגת התערוכה שאצר ב"לה בון מרשה" תחת הכותרת: "הגברים על פי לואיק פריז'אן".

ביישן אבל על שלטי חוצות

פריז'אן הוא גרסת הבמאי הצרפתי, המשלבת את הגיקיות הבריטית של לואי ת'רו והנוירטיות הניו יורקית של וודי אלן, ובדיוק באמצעות אותה קלולסיות אינטליגנטית הוא חודר אל לבבות המרואיינים המכובדים, הנכבשים באמצעות תמהיל מוצלח של תמימות ילדותית עם ממזריות מנומסת.

הדקות הפותחות של Signé Chanel (רוב הסרט ניתן לצפייה ביוטיוב)

בכל סרט תיעודי של פריז'אן נחשפים צדדים לא מוכרים של מעצבים הגדולים לצד העבודה הסיזיפית של התופרות והמודדות, המגהצים והמלבישים, וכל העושים במלאכה יומם וליל לפני תצוגת אופנה.

לואיק לייק מארק

מלבד סינייה שנאל ו"מארק ג'ייקבוס & לואי ויטון" (שגרם לג'ייקבוס לבכות, מספר פריז'אן, כשלפתע הבין כמה משמעותי בחייו העוזר האישי שלו) יצר פריז'אן בשנתיים האחרונות את הסדרה "היום שלפני", בה ליווה את בתי האופנה של סוניה ריקל, ז'אן פול גוטייה, פרואנזה סקולר ופנדי, ב-36 השעות הגורליות שלפני תצוגת הקולקציה.
‫"‬זה מילייה של דרמה קווינז" מסביר פריז'אן "ולפני התצוגה מגיע שיא הלחץ והכל מתפרץ. בגלל שצילמתי לא מעט מהם, הם כבר מכירים אותי. הם למדו לבטוח בי כי עשיתי דברים דומים עם מארק ג'ייקובס וקארל לגרפלד. שהם... חללית האם של כל הדרמה קווינז". (במבטא צרפתי זה נשמע חמוד)
העונה הבאה לא אחרה לבוא והערוצים ארטה וסאנדנס צ'אנל הזמינו אותו לתעד את אלכסנדר וונג, דיאן פון פירסטנברג, דונטלה ורסאצ'ה, ניני ריצ'י, ג'רמי סקוט, נרסיסו רודריגז. עד שכל הפרקים האלו יגיעו אלינו (הם משודרים בימי םאלו - והנה הטריילרים מסנדאנס) נזכיר שאפשר עוד לצפות בפרק על סוניה ריקל ב - ynet.

חזרה לפריס: בתערוכה "הגברים על פי לואיק פריז'אן" (והוא עצמו מגחך על השם הפומפוזי אגב מריחת ריבה על בריוש העסיסי) הוא התבקש להציג את הגרסא שלו על הזהות המורכבת של הגבר העכשווי, זה שנולד אחרי המטרוסקסואל העייף. גבר, שלדעת פריז'אן, צריך להיות אלגנט אבל להשאר מחוספס, גראנג'י ומוקפד. בקיצור: גרסונייר.

התערוכה מחולקת לשישה חדרי הקרנה המחוברים בשני שולחנות עגולים עליהם מונחים ברישול מוקפד ספרים, סרטים ואוכל (ממיטב התוצרת של לה בון מרשה: ספרים של נורמן מיילר עם מרשמלו פלאף וחמאת בוטנים, קערת ארטישוקים, הביוגרפיה של צר'ציל, תה שחור, אלבומים של וולטר פייפר, ברוס דווידסון ורבים אחרים).
בחדר ההקרנה הראשון מוצג הסרט (הצרפתי-איטלקי) "לה גרסון" (או באיטלקית: לה נוטה בראבה) בבימויו של מאורו בולוניני, על פי תסריט של פזוליני. הסרט, המתאר את החברה הבורגנית באיטליה בשנות החמישים, מלווה קבוצה של בני טובים, עם סטייל מדהים וכל כך עכשווי, מתלהב פריז'אן, המזכיר באופן מדהים את הרוח הפרפית-אירופית שניתן למצוא היום בכל פינה בעיר.

סצנה מהסרט, אמנם באיטלקית, אבל מי צריך מילים אם יש מכוניות, מכות, בחורות ודירת רווקים

בשלושה חדרי הקרנה נוספים מציג פריז'אן את סרטיו המתעדים את הנעשה מאחורי הקלעים של תצוגות הגברים בדיור הום, לאנוון ודריס ואן נוטן. בחדר החמישי מוקרנים ברצף סרטונים בהם מראיין פריז'אן גברים שזה עתה נעורו משנתם, ובאינטימיות ישנונית, כשהם יושבים במיטתם, הם נפתחים ומספרים על חייהם. בחדר החמישי מתחלפים במהירות פרצופיהם של עשרות בחורים צעירים המתאחדים למין אבטיפוס אחד.
בחדר האחרון הציב פריז'אן שלושה מסכים ובהם גבר מתפשט, מתלבש וחוזר חלילה, בבגדי הקולציה האחרונה אותם אפשר להשיג בלה בון מרשה (כן, זהו פרויקט מסחרי, גם את המרשמלו אפשר להשיג לא רחוק משם).

לבש ופשט

אם לא דרך אמזון או ynet הרשת, כאמור, מלאה בסרטים של פריז'אן ומי שרוצה עוד קצת זמן איכות עם לואיק הנה הראיון בסגנון שערך עימו איתי יעקב לפני 3 חודשים. (ותודה איתי על חיבור גרסוניירי מוצלח).

* * *

כשאחד העיתונאים בביקורת על הסרט "סינייה שנאל" קרא לו: "מרדני ומבדר" החליט פריז'אן לגנוב את השם ולקרוא כך לחברת ההפקה החדשה שלו. כמורד ומבדר אפשר לשבת עימו שעות ולשמוע פנינים מעולם האופנה, שגם אם יכחיש או לא ירצה, הוא כבר חלק משמעותי ממנו.
את הערב הקודם התחיל פריז'אן עם קארין רויטפלד שהסתובבה בחוצות העיר לכבוד הפאשן נייט אאוט הפריסאי. רויטפלד, הוא מספר, הפכה לכוכבת פופ קלאסית עם מעריצים צעירים המלווים כל אירוע ציבורי בו היא נמצאת. אם תוסיפו לזה ארבע שעות של שמפניה חינם, העסק, כפי שתועד במצלמתו של פריז'אן, הופך לקצת מסוכן. בחצי השני של הערב נתקע פריז'אן במשך שעה בחדר סגור עם קארל לגרפלד ובאפטיסט ("אנחנו קוראים לו ההוא שמדבר בלי פילטר") הזדמנות קלאסית לשליפת מצלמה כדי לשמוע מהקייזר קיטורים על איב סאן לורן, ביקורות על ספרים חדשים ואנקדוטה על 2 הקוטוריירים הסטרייטים היחידים בהיסטוריה של האופנה: הרבה לז'ה ו….קוקו שאנל.

* * *

ברוכים הבאים לסמטת הכפר המלכותי

אחרי אי אלו בריושים וסיפורי גרסונייר (על הבלוג הצנוע והקוראים הנאמנים), נחתמה פגישה מוצלחת (פרטים נקווה בהמשך) אז הציע פריז'אן להציג לקוראים את חנות בגדי הגברים האהובה עליו בפריס. הליכה לא רחוקה ממש, בשמש הסתיו המלטפת, הביאה את השניים לסמטה קסומה ויוקרתית (25 Rue Royale) ולחנות הבגדים slowear.

קבוצת slowear האיטלקית, הוקמה ב-1951, עם התמחות בעיצוב וייצור מדים, מבדים איכותיים המחזיקים מעמד לאורך זמן. את עיקר התהילה קטפו זוגות המכנסיים, שנמכרים היום תחת השם incotex ליפנים, המגיעים עם עיניים נוצצות לפריס, במיוחד עבורן. במהלך השנים רכשה הקבוצה את חברת המעילים montedoro, את יצרנית הצמר zanone ואת חברת חולצות היוקרה glanshirt והפכה למותג החם של עולם האופנה עם קבוצת מעריצים הולכת וגדלה.

ועד כאן, גלויות פריסאיות.
שנה טובה.

גלויות מפריס - חלק ג' וכמעט אחרון

כך יעשה לאיש הרוח הרוצים בכבודו

גם את הפאלה-רויאל, כמו את המארה, אין באמת צורך להציג, כשהוא מסומן היטב במפה של תייר ראשוני ופרנקופיל חובב. הארמון המלכותי מציע לכם את הסיבוב המוכר הנעים בגלריות המוגנות והיפות (ויורד פה גשם) בעלות השיק הנצחי.

לומר שלום למוכרים עטורי הפפיונים בחנות של פייר הארדי, להשתחוות בקריצה לפסל של ריק אוונס הבוחן את הקונים בחנותו, למדוד עוד ועוד קרדיגנים במארק ג'ייקובס ולפתח שיחה על יחסי שטוקהולם - תל אביב עם המוכרים המצודדים של אקנה. שני השוודים החביבים מספרים על הקוקלציה הנוכחית שעוצבה בהשראת אמיליה אירהארט, הטייסת הראשונה שחצתה את האטלנטי ומוכנים להיות השגרירים הראשונים של אקנה בתל אביב.

לא נורא לראות קיצונה סגור. יש עוד אחת ממול

בפסז'ים בין הפאלה רויאל לרחוב רישלייה לא כדאי לפספס את שתי החנויות האלגנטיות של קיצונה, השועל היפני (52 Rue Richelieu), שאותו הגרסונייר אוהב לאהוב. קיצונה בעונה הזו מציגים קולקציה צרפ-פרפית להפליא וצבעו של הקרדיגן הצהוב מזכיר את החרדל על האנטרקוט במסעדה שממול. לכיוון האופרה יש גם את מרג'יאלה (23 rue de Montpensier) ויוניקלו (17 Avenue de l'Opéra) והגרסונייר אוהב להגשים חלום שנקרא רפאטו לבן (22 Rue de la Paix).

מתנה מעט מוזרה אבל מרעננת בחנות אאסופ החדשה

חנות הדגל החדשה של אאסופ בסנט הונורה (256 rue St-Honoré) תעזור לכם לפתוח את הסיור ברחוב השיקי עם עור ידיים מעוסה ביסודיות ואחרי שרכשתם את שלל המוצרים המפתים של קוסמטיקה אוסטרלית במיטבה. כך אפשר להדס בקלילות בין תיקי גויאר מהפנטים, חליפות סייף של לאנוון, כאב הראש בקולט והאקלקטיות של ל'אקלרר (שפתחו גם מסעדה, חנות ובר בחלל החדש ליד מלון קריון).

ביקור במכונת הזמן של ברוקס ברדרס פריס (372 Rue St. Honore) שבה המוכר השרמנטי מסביר לגרסונייר, בצרפתית עם מבטא איטלקי כבד, על הקולקציה המיוחדת שעיצב עבורם תום בראון, והכל בהשראה של הסדרה המצליחה מדה מן. מדה מן, עם דון ובטי, מדה מן.

גיחה קטנה מהרחוב תאפשר ביקור בשוק סנט הונורה (Marché St.-Honoré) - שם שוכנות שלוש חנוית מארק ג'ייקובס (שמוכרות טראש לא ברור) לצד חנות ניחוחות סגלגלה ומהפנטת של קום דה גרסון.

אחת ההפתעות הקסומות באיזור התגלו בזכות לואיק פריז'אן, שביקש להראות לגרסונייר את החנות האהובה עליו בפריס. היה זה אחרי ארוחת בוקר צרפתית כבדה בלה דורה (16 Rue Royale) שפריז'אן חצה את הכביש לסמטה יפהפיה העונה לשם Le Village Royal ולחנות הנקראת slowear.

אבל זה כבר יחכה לפוסט סיכום, au revoir פריס.
גוד מורנינג לונדון.

גלויות מפריס - חלק ב'

כולם מדברים היום על החלק העליון של המארה, ונראה כי השכונה היפה הזו, שנעה בין אוונגרד אופנתי בשנות התשעים למיינסטרים רדום בעשור האחרון, חוזרת להיות זירה מרתקת. כל ביקור של הגרסונייר באיזור נפתח (או נחתם) ברביצה מענגת במערת העץ והמתכת של רוז בייקרי (30 Rue Debelleyme).

מטעמים אורגניים מקומיים, עטופים בחן הבריטי של רוז, יוצרים עונג צרוף שעוזר לשמר (או לייצר) אנרגיות חדשות להתחיל במלאכה:

החנות של דמיר דומה (בתמונה מעל. 6 Rue des Arquebusiers) יפה ומעוררת השראה כמו הגלריות חדשות שלצידה. פרנץ' טרוטרס (116 rue Vieille du Temple החנות לגברים) מוכיחה שוב את החשיבות בפעילות אופנה אוצרותית, הקווים החדים של סרפס טו איר עברו למיקום חדש (108, rue Vieille du Temple), שבו הם יכולים גם להציג קולקציית רהיטים מזערית, a.p.c כמובן, לצד אפריל 77, חנות הכיס של קום דה גרסון וחנות הענק המתישה של מרסי.

הבנות של מרסי

רגע מנוחה. בשלב זה, ליד מרסי, הגרסונייר (שוב הודה לתמיד פריסאית) החל לצבור נקודות קקאו חומות אצל השוקולטייה המבריק ז'אק ז'נין. (133, rue de Turenne)

הלאה: את הבנות נשגר לשיין (אפרופו אוצרות מבריקה של אופנה 15 rue de Poitou), בסמוך הן יוכלו למצוא את ונסה ברונו ואיזבל מראנט (כשאת ההבדל בין שתי המחנות סיכמה יפה מראנט "אני עושה בגדים לברונטיות, ברונו מעצבת לבלונדיניות") ועד שתפתח באזור המארה העליון החנות החדשה של אקנה (דצמבר 2010 היר ווי קאם) נפגש כולנו ב"שוק הילדים האדומים" הוותיק ורב הקסם. (Marché des Enfants Rouges)

הגברים של בני

רחוב Vieille du Temple מוביל למרכז המארה, לגלריות הנעימות, ולקפה לה פארל שהגרסונייר תמיד נדבק לכסאותיו הלא נוחים, מביט מסביבו, בטבעיות בוגרשובית ענוגה. זמן הקפה הפעם התמקד כולו בקטלוג החדש והמוצלח של קוס (4 rue des Rosiers), שמהווה מגזין בפני עצמו (ע"ע אקנה) ובו ראיון מוצלח של חרט יונקרס (ע"ע פנטסטיק מן) עם טוד סלבי (ע"ע הסלבי).

אין ביקור במארה בלי כניסה לאחת מחנויות ל'אקלרר (12, rue Malher) שהיו אולי מהראשונים לתקוע את דגל האופנה בשכונה (והיום שוכנת חנות אדידס בחלל הנשים הישן על כל המשתמע מכך) ויחד עם מוז'י הכל נראה כל כך בטוח ולא מפתיע שמצלצל השעון וכבר זמן לארוחת צהריים ב Le Loir dans la Théière, המקום עם הקישים, הטובים בעולם. (3 rue des Rosiers)

גלויות מפריס, חלק א'

פריס של שלהי הקיץ. מחליפה צבעים ועננים, מפתה ומתעתעת יפה כתמיד.

הגרסונייר משוטט ברחובות העיר האהובה, מנסה לשים את האצבע על הדופק, סופר את חולצות הגראנג' המשובצות, את עקומת גלגול המכנסיים ומרוצה (כהרגלו) מהסתיו שמאפשר מנעד מרתק של התלבטויות סטייל.

החנויות מתמרקות לקראת שבוע האופנה, מוזיאונים מחליפים תערוכות, הפאלה דה טוקיו סגור, בפומפידו אין באמת משהו מעניין לראות וטקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה בדיוק נסגר. (אבל בכל זאת אפשר להתרגש מהתערוכה המשולשת: דש סנואו, ריאן מקינלי והרמוני קורין בגלריה של אנייס בי והאמן הטוטאלי רומן אופלקה בגלריה איבון למברט).

אופלקה משתנה לנו

לקרוא את האמנות והאופנה המקומית, להפגש עם חברים ישנים וחדשים, הכל בנסיון להבין לאן נושבת הרוח. כולם מדברים כמובן על ספרים (אם אפשר לקרוא לשתי הביוגרפיות הלא רשמיות על קרלה ברוני - ספרות); דיונים פילוסופיים (אם אפשר כך לקרוא להתכתשות בין מחנות פרו ואנטי מישל הולבק, המואשם בגניבה ספרותית מ…ויקיפדיה); פוליטיקה (אם אפשר לקרוא כך לגירוש הצוענים על ידי סרקוזי, השנוא מתמיד), ועל אוכל כמובן (הי לפריסאית לנצח).

אבל שניה לפני שהגרסונייר חוצה את התעלה, לבדוק מדוע בדיוק תופס מעצמו האי הבריטי כמרכז העולם, הוא מבקש להביא כמה רגעים גאליים, והמלצות לסתיו שעכשיו:

מעון האהבה הקסום שהגרסונייר שוכן בו בכל ביקור בפריס, נמצא ברובע השביעי, הבורגני למדי. כך נפתח לו כל ביקור בעיר בקפה השכונתי, בנואזט, קרואסון וצלילה אל תוך הכלבו המוצלח בעולם: לה בון מרשה.

הדרך עוברת לשמחת הגרסונייר באזור רחוב גרנאל, שבשנים האחרונות צצות בו כפטריות אחרי הטפטוף חנויות קטנות ומדויקות כמו זו של מרג'יאלה, פול סמית בחלל וינטג'י מעורר השראה, בלנסיאגה גברים וחנות פופ אפ של a.p.c. (ומאד מומלצת חנות הנעליים איריס לחובבי נעלי הנשים מביניכן).

ועם רשימה לקוחות כזו, גם הגרסונייר רוצה כרטיס ביקור

מרג'יאלה ברחוב גרנאל

אבל את העושר בלה בון מרשה אי אפשר להחליף באף רחוב מוצלח ככל שיהיה. קומת הגברים עמוסה במטעמים ומאפשרת השלמת פערי אקססוריז אידיאלית: מחגורות עור קלועות למטפחות כיס מנוקדות, מגוון מרהיב של הלבשה תחתונה, מעילים ומטריות, קוסמטיקה, פיג'מות, נעליים פשוט והכל. לה בון מרשה מהווה מעין מיקרוקוסמוס עדכני ומעוצב בקפידה, שמציג את העונה הנוכחית על כל גווניה, מהקלאסי לעכשווי, ולמי שרעב כדי להתענג מהסופרמרקט המיתולוגי: La Grande Epicerie.
בקומת המרתף נחבאת לה בימים אלו תערוכה חדשה (שתוצג עד אוקטובר) באצירתו של הקולנוען התיעודי לואיק פריז'אן, אשר הוזמן על ידי המרשה לפרק (ולהרכיב מחדש) את דמותו של הגבר הפריסאי העכשווי.

שישה חדרי הקרנה, שני שולחנות גדולים עם ספרים, סרטים, ופריטי מאכל, שמרכיבים, אליבא דפריז'אן, את הגבר העכשווי. אבל עוד נשוב אל לואיק ואל יצירתו בפוסט אחר ובינתיים נשים פעמינו (בפוסט הבא) אל מתחם האופנה המדובר ביותר בפריס היום: המארה העליון.