פר(א)דה אישית

אלה היו נעלי פראדה הראשונות של הגרסונייר. הן בכלל היו של פראדה ספורט ואי אפשר היה לסווג אותן מתחת לשום קטגוריה מוכרת. מוקסינים? loafers? נעלי נהיגה או בית? היתה להן מן סוליה אפורה אווירודינמית וגפה מעור כחול, ובמקום שרוכים הן נסגרו בעזרת גומי ואבזם מיוחד, ששיווה לנעל המסורתית טייק פוטוריסטי ועשוי-היטב באותה פשטות משוכללת שרק חברה כמו פראדה יכולה היתה לעצב.

סוף שנות התשעים. בפינת הרחובות פרינס וברודווי עמד עדיין מוזאון גוגנהיים סוהו, לפני שפינה מקום למקדש הצעקני של פראדה ורם קולהאס שעומד שם עד היום. החנות של פראדה ספורט בסוהו (ברחוב ווסטר) נפתחה בדיוק על חורבות החנות האהובה של קום דה-גרסון (שעברה לצ'לסי), והחלל הכפול של החנות הלופטית לבש לבן בוהק, עם הבזקים של פסים אדומים של הלוגו (שהיו גם לאורך הסוליות של הנעליים) וצבעי כסף בכל מקום. הנעליים, שמחירן ירד מחמש מאות דולר למשהו קצת יותר אפשרי, גילמו את העידן הנוצץ החדש, שניה לפני שהסוהו הפך להיות לאס וגאס של חנויות יוקרה ושל רשתות הביגוד המהיר, והן היו נוחות וקלילות, והיו מכונות כאן בטח "גרסונייריות".

נעלו אותן אתמול בפעם האחרונה, לא לפני שהגרסונייר נזכר בכל המדרכות שעברו תחת הסוליות שלהן, בהליכות הארוכות, בדילוגים, בשלוליות שהרטיבו אותן ובכל זוגות הנעליים האחרות שתפסו את מקומן.

סניקרז לסתיו

תמיד טוב לפתוח את חודש אוגוסט עם הצצה לקולקצית סתיו-חורף, לחלום על עננים בשמים, על חליפות כהות ובמקום סנדלים/נעלי סירה/אספדרלים, על הסניקרז החדשים של איב סן לורן מבית היוצר של סטפנו פילאטי.

הגרגיר והגרם

עוד בפינתנו הילדים החדשים בבלוג: הפעם מגיע אלינו ז'ורנל ג'נטלמנים יפהפה העונה לשם Grain & Gram ומתחזק לייאאוט גרפי מושקע ומשובח (המושפע מפנטסטיק מן). עד כה במגזין המקוון שני ראיונות עם אנשי עבודת כפיים: הראיון הסרטוריאלי הראשון הוא עם מוזיקאי מפלורידה בשם גרג פרקינס (בתמונה עליונה והתחתונה).

והראיון השני הוא עם ניק סמברטו, יזם דפוס מפלורידה, שמקדש את הפרינט הישן והטוב בעבודת אומנות מרשימה, בבית דפוס עתיק שקנה וקרא לו: Mama’s Sauce.

הגרסונייר מבקש גם לא להחמיץ את הסרט המופלא שנעשה מאחורי הקלעים של הראיון, שמזכיר שוב ושוב את מגמת החזרה לאומנויות באופנה ובאוכל, ובכלל - הגרסונייר רוצה להדפיס שם את הספר שיוציא.
(ותודה לעופריקו)

Grain & Gram: Nick Sambrato, Printmaker from Grain & Gram on Vimeo.

מועדון הג'נטלמנים - טור האוכל

הגרסוניירים כבר טיפלו בנושא המשקל והגבר בטור דיאט מיוחד וכבר נתקלו מדי פעם בחיבורים מפתיעים בין הגבר למזונו, אבל כדי לבחון מה בין מסדר אבירי הגריל לאגודת החסים על החסה - המלצרים של מועדון הג'נטלמנים מיד יבואו לקחת הזמנות. בינתיים כמה תובנות על הקשר בין אופנה לאוכל:

אימג'ים מתוך פרויקט McFancy של coolhunter והצלמת מריה איבקוביץ'

לא על הלחם לבדו יחיה הג'נטלמן, ותמיד טוב שיש קרואסון טרי‪ ‬לטבול בקפה של הבוקר או לחמניית כוסמין קטנה לספוג בה את הרוטב של הסלט, שחלילה לא יטפטף על המכנסיים. הרי החיבור בין ארון הבגדים למזווה החל עוד הרבה לפני שהשעועית הקפואה פגשה על המדף בפריזר את הג'ינס (שדבק בו מסטיק) או נעלי הסירה (שהוקפאו כדי להפיג את ריח הזיעה שלהן), והקשר הזה נמצא כבר בכל מקום.
הקשר בין אופנה לאוכל נראה היום ברור מספיק, אולי משום שהזהות של הג'נטלמן המודרני נמדדת במה שהוא אוכל, במה שהוא לובש ולא פחות חשוב מאלה – באיך הוא עושה את השניים. כמו שניסוח סגנון אישי חשוב יותר מההיכרות עם הקולקציה האחרונה של לנוון, כך אין צורך בלימודי גסטרונומיה כדי לדעת איך לאכול נכון, ואף על פי שלא חייבים לחזור לספר הנימוסים של חנה בבלי (אם כי אולי הגיע הזמן לרענן את הזיכרון), רצוי לדעת איך מתנהגים סביב הישיבה לשולחן האוכל.

גסטרונומיה של הלב בסרט "אני אהבה"

תורת המסתורין של טקסי השולחן מתחילה אצל כמה ג'נטלמנים קרובים בזכרונות כואבים על אימוני אכילה מנומסת, כשכרך של אנציקלופדיה "אביב" תחוב בין היד לגוף, בעוד ספר אחר מונח על הראש ליציבה זקופה. אבל זכרונות ילדות נוקשים הם לא הדרך היחידה הסלולה לעבר הג'נטלמניות המושלמת, ויש קיצורי דרך (עם כמה מרכיבים הכרחיים) במתכון המנצח: אכילה בפה סגור והימנעות מרעשי בליסה וגמיעה, נדיבות במזיגת יין ומשקאות לאורחים (שתמיד קודמים למוזג), שימוש נכון בסכין ומזלג ופרישת מפית על הברכיים.

מפית של הקטור סראנו

משום מה, נותרה פיסת הבד (או הנייר) הלבנה הזו זרה לתרבות האכילה המקומית והיא נשארת כמעט תמיד על שולחנות המסעדה. אף שבהיעדרה גדלים הסיכויים שכל אנין טעם יהפוך לזללן המוני (ובעיקר מלוכלך) עם כתמי יין אדום על חולצה לבנה או רוטב עגבניות על מכנסי הג'ינס ההם שהוא מקפיד לא לכבס. גם אם כל כתם נושא מזכרת, זכרונות מארוחות מוטב שיישארו בראש ולא יעשו את דרכם לז'קט ולחולצה.

הכתם פה מגיע עם החולצה

ההקשר הגסטרו-גיאוגרפי משנה כמובן לא אחת את חוקי המשחק, במיוחד בימים שבהם סושי הופך להיות אוכל רחוב, קציפת חומוס מוגשת כמעדן יוקרתי, וחצי מנה פלאפל מקמח מלא היא חלק אינטגרלי מהתפריט השבועי הג'נטלמני.

האטיקט הקולינרי מצריך התאמות ומודיפיקציות לא רק למסעדות או דוכני רחוב, אלא גם לארוחות ערב אצל חברים או לקוקטיילים ופתיחות רשמיות, שבהם נדרשת שליטה באמנות הבופה – סגנון אירוח שמחייב ללמוד את כל התורה על יד אחת, עם כוס יין בשניה וכרטיסי ביקור בין השיניים.

אמנם בתחום הקולינריה עולם המסעדנות עבר מהפכה טכנולוגית, אך אופנת פועליו לא נוטה לשינוי רדיקלי: תמיד יככבו בה המדים הלבנים הקלאסיים והכובעים הזקופים, והמטבח הוא אולי המקום היחיד בעולם שבו הג'נטלמנים מוחלים לשטן הקרוקס הגדול.

עבודה במסעדה מכובדת ובמטבח גדול מחייבת עדיין היררכיה אופנתית שלמה והפרדה ברורה בין הפיקולו, רב המלצרים, הסומלייה, הסו והשף, כשמעליהם נמצא את הבעלים בדמותו הנצחית של השחקן דני איילו, שזכור עוד מימי הסדרה "תהילה" עם חולצת טי אפורה וכתמי הבולונז. בין השפים המודרניים היה אחד אנגלי שהג'נטלמנים מוקירים. הוא לא היה עירום, קראו לו פלויד (קית פלויד) ודמותו סמוקת הלחיים תיזכר לעד בחולצות מגוהצות ופפיון.

הג'נטלמנים חושבים שכל העניין גדול ממקבץ של נימוסי שולחן והרגלי אכילה. יותר מכל הם מבקשים מודעות: להבין מה מרכיב את האוכל שמוכנס לגופנו, גם במועדון אבירי הגריל וגם במועדון שחי על החסה. גם כשהבוקר נפתח בגרנולה מתוצרת בית וגם כשמקבלים את פניו בטוסט גבינה ושינקן. אוכל, הוא עוד מרכיב בפאזל האינסופי של החיים, והניסיון להגדיר את טיבו, אופיו ואופן צריכתו קשור בתפיסה רחבה יותר של חיים אלגנטיים.

מתוך "טייק אייבי" המיתולוגי

כפי שתנועת ההתעוררות הקולינרית-חברתית חרתה על דגלה את עקרונות "המזון האיטי", כך מתעוררת לאחרונה תפיסה אופנתית וצרכנית חדשה, שמקדשת את "האופנה האיטית". מדובר באידיאולוגיה שיוצאת נגד התרבות הצרכנית שהתפתחה בשנים האחרונות סביב אופנה זולה וטרנדית, שנקנית בשכיחות גבוהה, נצרכת לתקופה מצומצמת ונזנחת במהירות. התנועה החדשה מדגישה פריטי אופנה קלאסיים ונצחיים, שיש להם תוחלת חיים ארוכה יותר ושאינם פרי שגיונות של טרנדים ואופנות מתחלפות – בדיוק כמו מוצרי המזון שמציעים מעדניות הבוטיק בשווקים האורגניים.
זו אידיאולוגיה שמתיישבת היטב עם מגמות אחרות באופנה העולמית, בעיקר בכל מה שקשור לתשומת לב לאיכות הבגדים (או השוקולד), למקורם ולאופן ייצורם ובשיבה למסורת – תהליך שבולט בשנים האחרונות על רקע המשבר הכלכלי והשינויים בהרגלי הצריכה בעולם המערבי.

זוכרים את הפוסט על האחים מאסט?

ציטוט למזכרת: "יש את הדרך הקלה להכין שוקולד ויש הדרך של האחים מאסט"

הג'נטלמנים, שלפעמים חוטאים בבולימיה אופנתית, מבקשים ללמוד מהתנועה החדשה ולהפנים את ההתמקדות החדשה באיכות, עמידות ופריטי לבוש קלאסיים, שפותחים מערכת יחסים חדשה בין הג'נטלמן לבגדים שלו. במקום להתרגש מקנייתם של בגדים חדשים, "האופנה האיטית" מציעה התעניינות באופן שימור הבגדים והטיפול בהם. במקום כניעה לטרנדים מתחלפים התנועה מציעה חיפוש אחר פריטים קלאסיים שיחזיקו בארון יותר משתי עונות, ובמקום להסתחרר מתצוגות חדשות ואופנות לדקה וחצי, הג'נטלמנים נקראים לסור ארון הבגדים ולחפש בגדים שנראים טוב תמיד, בלי קשר לתקופה שבה הם נוצרו.
בדומה למוטו "אתה מה שאתה אוכל" של חסידי "המזון האיטי", הג'נטלמנים מציעים להסתכל במראה ולהבין ש"אתה מה שאתה לובש", מהסגנון ועד איכות הבגדים, עמידותם ואופן הייצור והצריכה שלהם. רק אז אפשר לערוג אל חליפות הבלדי ועוגיות המדלן של הסטייל ולהינות מהחיפוש ומהדרך, לא פחות מהטעם עצמו.

מתוך הסרט "פאוארס אוף טן" של ריי וצ'ארלס אימס

קווים על בד

האמן הדני/אוקראיני סרגיי סביאטצ'נקו מגיש לנו מנת ביניים, לפני הגיליון הבא של הפרויקט המשובח Close Up and Private, ובה ציורים מופלאים מתערוכתו הבאה.

מי שאהב את המטעמים הוויזואליים המצולמים של סרגיי לא יוכל שלא להתענג על הדימויים המרתקים, הסטייל וקווי הצבע העבים מלאי המבע.

הרטיטו את ליבי

הגרסונייר תוהה אם לא הגיע הזמן לדבר על הקמפיין החדש של לאנוון לסתיו 2010, שצולם על ידי זוג הצלמים אינז וינו, אבל לא יודע מאיפה להתחיל. מהחולצה המפוסלת והפפיון הגדול או מהכפפות, שחתוכות בדיוק במקום הנכון? מהיציבה המתגרה או מהרטט בפנים? אולי זה בכלל קשור לתיק.

ואגב הרטט: הוא גם הופיע בקמפיין - הראשון אי פעם - של ראף סימונס מהחורף שעבר.

מסיבה נוסטיילגית

קצת כמו מירוץ הטוויד, האירוע הלונדוני שמושך קהל רחב ואיכותי, כך גם במרכזה של מסיבת הג'אז-אייג', שנערכה לאחרונה בניו יורק כפיקניק המוני, עמדה מסורת אופנתית שזוכה לעדכון עכשווי (אצלנו, יש לקוות, יהיה זה גל מלונות הבוטיק שאמור לכסות את העיר. אולי אז יצופו גם פה אירועי סטייל נוסטלגיים לימים שלפני החאקי עם הטמבל). הפיקניק הניו יורקי נערך באי המושלים, נקודה קסומה שנושקת למנהטן ונפתחת למבקרים מדי קיץ (אבל ללא מכוניות).
מה לעשות שסקוט שומן, שאמר שלא יפה להעתיק תמונות בלי רשות, מצלם כל כך יפה:

עוד תמונות מהאירוע אפשר למצוא בפליקר ובטיימאאוט ניו-יורק.

בשבחי הצניעות

הוושינגטון פוסט מדווח על משפטו של מושל אילינוי לשעבר, רוד בלאגוייביץ'‬, שבמהלכו פרסם התובע את רשימת הקניות של הנאשם, שהיה חובב אופנה לא קטן: 1,300 דולר על עניבות ו-10,000 דולר על חליפות ביום אחד. הבעיה, כמובן, נעוצה לא בסכומים ששולמו עבור פרטי האופנה, אלא בעובדה שהסכומים האלה היו למעלה ממה שהמושל ואשתו יכלו בכלל לשלם. מה שעולה מהפרטים המצטברים הוא הגרגרנות האופנתית של בלאגוייביץ' והעובדה שבכסף, אחרי הכל, אי אפשר לקנות סטייל.

meanwhile over the ocean, הפרשה הזכירה לגרסונייר קטע מצוין מ"אל קולקשן", המגזין שזוכה למלים חמות מהבלוג האהוב stylesalvage, שבו מארק הופר (עורך המגזין המקוון של וירג'ין) מדבר על האנגלים ועל צניעות:
גם אם לא תאהבו את זה, צניעות היא חלק מהאופי הלאומי שלנו. אנדרסטייטמנט הוא מה שאנחנו עושים הכי טוב... אולי זה משהו שקשור במזג האוויר, אבל אנחנו ליטרלית מתונים באופן טבעי. בעבר זה גם תורגם לחוש הלבוש שלנו. אפילו בו ברומל, הדנדי הארכיטיפי של המאה ה-19, הטיף לערכים של סטייל טוב על פני אופנה טווסית, והוא ידוע כמי שאמר, אחרי שמישהו התלבש באופן שגרם לאנשים לנעוץ בו מבטים, "הוא לא מתלבש טוב".

אדריכל היוקרה

הגרסוניירים (כמו איילאבג'וש) לא מתים על המילה "יוקרה", אבל אי אפשר להתחמק מהמונח אם רוצים לדבר על הארכיטקט פיטר מרינו. הוא אחראי לתכנון ועיצוב החנויות של שאנל, דיור, פנדי, לואי ויטון (ראיתם כבר את החנות החדשה בלונדון?) וזניה ברחבי העולם, וכמו שסוזי מנקס מכנה אותו בכתבה בניו יורק טיימס, מדובר ב"אמרגן היוקרה של המאה ה-21".

הוא התחיל את דרכו כמעצב הפקטורי השלישי של וורהול והיה הראשון שהכניס אור טבעי לבתי הכלבו הגדולים, הוא ידוע כאספן פסלי ברונזה (תחביב שאימץ מאיב סן לורן ופייר ברז'ה) ובעיקר מזוהה עם בגדי העור שהוא עוטה, מעין שילוב של מדי אופנוענים ובגדי סאדו. אולי הכי רחוק מבגדי ארכיטקטים שהגרסוניירים יכולים לדמיין.

הבלוג ספירה לאחור

והנה עוד מישהו שלא חושש להרהר על תפקיד בלוגרי האופנה והשפעתם על התעשייה. סקוט שומן‫,‬ מיודענו הסרטוריאליסט‫,‬ מתראיין לו ל- JC Report וחושף שיניים ודעות מוצקות על כמה בלוגרים שכנים, כשהוא משווה את הבלוגספירה לבועת האינטרנט הגדולה לפני פיצוצה, וחוזה שמי שאין לו אמירה ברורה ומי שאין לו שליטה (בעלות) על החומר הוויזואלי שלו לא ישרוד. הגרסונייר מקשיב:

הילדים החדשים בבלוג

הגרסונייר דווקא שמח שבכל דור ודור קמים עלינו לבלבלנו‫, והפעם, כל הדרך מניו יורק סיטי, קבלו בבקשה את הילדים חדשים בבלוג, dis magazine, שהוכתרו על ידי ה"ני‫ו יורק טיימס" כחיבור מפתיע של דייזד & קונפיוזד עם etsy.‬
דיס הוא מגזין שיתופי של שבעה ניו יורקים צעירים (תמהיל צפוי של אמנים‫/מעצבים‫/סטייליסטים‫/כותבים‫ ו‬זמר אופרה אחד‫) שבפרויקט אנרגטי בוחנים את ‬ההקשרים העכשוויים של אופנה‫,‬ אמנות‫,‬ תרבות ומסחריות‫ ללא הבדלי דת גזע וטעם. ‬
כמו וייס‫ ‬מגזין בזמנו‫,‬ המניפסט של דיס מבקש לפרק את האידיאולוגיות השולטות בשוק‫,‬ לשבור את ההרגלים הקיימים‫ ו‬למעשה לבנות שיח חדש, ללא הירככיה (הם מדברים אלייך, גברת ווינטור), ללא דיסציפלינות וללא מערכת ערכים אסתטית אחת.‬

‫האם זה יעבוד? לא בטוח. האם הם ישרדו? או: מתי הם יתמסחרו? לא ברור. אבל כמה מהפיצ'רים שלהם מבריקים (למשל styles-and-customs-in-the-twenty-teens), והגרסונייר ללא ספק מצא את המרענן הרשמי של הקיץ .

האחים אולד סקול

‎קבוצת האונליין גילט מציעה למכירה אקסקלוסיבית פריטים חדשים של האחים ברוקס שיגיעו למדפי החנויות רק בחודש אוגוסט‫.‬
בקו של האחים ברוקס, כמו תמיד, ניכרות השפעות רבות של סגנון האייבי ליג ואוניברסיטאות אמריקאיות בשנות העשרים, וגילט אף מציגים פריטים מקיר ההשראה של הקולקציה ובו פרסומות וינטג' של המותג הוותיק. ‬

הגרסונייר השבועי: מרצ'לו מסטרויאני

את הגרסונייר השבועי אפשר עוד להספיק לראות בסוף השבוע בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, לכבודו פורסמה אמש הכתבה בגלריה, שמסכמת מה כל כך מיוחד באיש ובחליפות שלבש:

מרצ'לו מסטרויאני הוכתר כאייקון אופנה עם יציאתו לאקרנים של "לה דולצ'ה ויטה". הסרט מ-1960, שהוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים במסגרת מחווה למסטרויאני, שירטט בווירטואוזיות את עולם הסלבריטאים החדש באיטליה ואת המשבר שאליו נקלע הגבר המודרני בתחילתה של תקופת הצרכנות, השפע והזוהר ששטפו את המערב אחרי שנות ה-50.

מרצ'לו רוביני, הדמות שגילם, היה לאב-טיפוס של הגבר האירופי החדש - מלא פרדוקסים שעטופים באריזה יפה: הוא היה שרמנטי ושנון, פגיע ומרוחק, אלגנטי וחסר מוסר. יותר מכל, הוא היה משוחרר מכל מחויבות ואחריות. זה ניכר לא רק בפעולותיו, אלא גם בבגדים ובסגנון שזוהו עם דמותו - הז'קט הכחול שנהיה סמל לסטייל איטלקי, סוודר הגולף ועליו ז'קט (מראה שנכנס למילון האופנה וזכה לכינוי "דולצ'ה ויטה"), המראה השזוף והבריא, הפה הגדול והמשועשע, העיניים החומות בעלות המבט העמוק, הסיגריה הנצחית והשיער המסורק. אלא שכל אלה לבדם לא יכולים להסביר את המשיכה העצומה שעורר מסטרויאני, אלא אם כן מוסיפים לנוסחה את דמותו המתעתעת של מסטרויאני ואת הגבריות המורכבת שהקרין על המסך.

יותר מכל, המשקפיים השחורים שהרכיב מסטרויאני ברבים מסרטיו הם אלה שהפכו אותו לחידה נצחית: גבר אלגנטי שמקרין קלילות וסטייל איטלקי נטול מאמץ, שמודע לכוח שלו ולשבריריות שאותה הוא עוטף.

מסטרויאני, שנולד ב-1924 ומת ב-1996, היה הדמות שסימלה יותר מכל את החיים הטובים החדשים. דרך דמותו - וההתקבלות שלה בציבור - עלו שני מוטיבים עיקריים שכישפו את העולם המערבי: המאהב הלטיני, שהיה לא רק סך כל הדמויות שגילם אלא גם דמותו הציבורית; ואובייקט צרכני שמסמן את העיצוב האיטלקי, שהעולם היה כה רעב לו, מאופנה וסגנון ועד מכוניות ותיירות. בראיון ל"אינדיפנדנט" הבריטי ב-1994 אמר מסטרויאני: "אני זוכר שב'לה דולצ'ה ויטה' נהגתי במכונית בריטית. זה נהיה אופנתי. כך גם המשקפיים שלי. קיבלתי מכתבים מכמה ג'נטלמנים אמריקאים ששאלו איזה שעון ענדתי. טירוף. מישהו כתב לסופיה לורן, שאתה הייתי באותה תקופה; הוא חשב שהיא תשאל אותי ותמסור לו את התשובה".

הקהל היה מהופנט מהסטייל שלו, מהחולצות והחליפות ממשי, מהכובעים הספורטיביים והמכוניות המהירות, שארזו בשרמנטיות את דמותו ואת המשבר הגברי שפקד את כל הדמויות שגילם. "לה דולצ'ה ויטה" הציג למעשה את אומנות החייטות האיטלקית לעולם. חליפות המשי השחורות והצמודות שלו היו לשם דבר והעלו את איטליה על מפת האופנה העולמית. שנים אחר כך עשה טרנטינו מחווה למראה הזה של מסטרויאני (בעיקר לחליפות ה"בריוני" שלבש בסרטו של פליני "שמונה וחצי") ושיכפל את דמותו האלגנטית ב"כלבי אשמורת" - חבורת הגברים שם לבשה אותן חליפות ועניבות צרות.

את המראה של מסטרויאני השלימו חולצות המשי בעלות "החפתים הצרפתיים" שנהג ללבוש. חולצות הדורות אלה ששרווליהן לא נרכסו תרמו להופעתו את האגביות, את השרמנטיות האיטלקית המשולבת בהידור האירופי, שכה חסרו לגבר האמריקאי. מסטרויאני שיכלל את המראה הזה והקרין מראה משוחרר, שהיה כה רענן אל מול החליפות האמריקאיות הגדולות והנפוחות, שלכדו את לובשיהן והעניקו להם מראה של ילדים בתחפושת. לעומתם, מסטרויאני נראה כמו הגבר החדש והנינוח, איש מלא סטייל, שמכסה על הפגיעות שלו בדוק של קוליות אירופית מושלמת.

אשר למשקפיים, ב"גירושין נוסח איטליה" הוא הרכיב את משקפי הפרסול, מדגם 649, שנהפכו לאחד מסמלי המראה הקולי באותה תקופה (סטיב מקווין, עוד אייקון סגנון, הכניס דגם אחר של פרסול לפנתיאון, אבל זה היה כמה שנים אחרי מסטרויאני). ואילו המשקפיים שחבש גווידו ב"שמונה וחצי" היו זוג של פראדה, הרבה לפני שהחברה היתה למובילה בתחום.

כל הסטייל הזה לא חלף מהעולם: קנאלי, חברת החייטות העילית האיטלקית, הצעידה דוגמנים בחליפות, כובעים ומשקפי שמש לצלילי המוסיקה של נינו רוטה בתצוגה האחרונה שלה, לקיץ 2011. גם רוברט גלר האמריקאי הוציא לפני כמה שנים קולקציית משקפיים שכולה מחווה לשחקן האיטלקי, ודומה שאין רשימה של הגברים המתלבשים הטובים ביותר שאינה כוללת את מסטרויאני והלוק הנצחי שלו. בכל אלה אפשר יהיה להיווכח בהקרנת סרטו של אנטוניוני בכיכובו, "לה נוטה", הערב בפסטיבל בירושלים. בשבת גם יוקרן הסרט על אודות מסטרויאני, "אני זוכר, כן אני זוכר".

גם מחוץ למסך היה למסטרויאני טעם משובח. בכל שנה נהג להזמין תריסר חליפות מהחייט האיטלקי שלו, כולן מבד בריטי, ואת נעליו היה קונה מחברת ההנעלה האיכותית ג'ון לוב (גם היא בריטית). בראיון למגזין "ג'י קיו" ב-1964 אמר: "ביום שכולם יהיו מאוד מאוד אלגנטיים, אני אתחיל ללכת לבוש כמו פרוצה".

מהו בכל זאת סוד הסטייל המסטרויאני? הרי הרבה שחקנים לבשו בגדים אלגנטיים ומסוגננים להפליא, ובכל זאת לא זכו לייצג את הגבר החדש. נדמה שהעניין אצל מסטרויאני איננו שהחליפות, התספורות והמשקפיים שלו היו איקוניים, אלא שהוא שיכלל את היחס בין גברים ללבוש שלהם: הוא לא התהדר בחליפות שלבש; החליפות הן שהתהדרו בו. בדרך זו הוא פיצח את הקוד של המראה הקולי ויצר שלמות העולה על סך חלקיה. הוא היה הבן, המאהב, הכובש והנכבש, הילד והגבר - מכלול דימויים סותרים, שמסתתרים מאחורי המשקפיים הכהים והחיוך הממזרי הנצחיים.