סוף סוף שנה

וואוו.

איזו שנה זו היתה.
את האנטי שלנו לסיכומי השנה ומצעדי הטרנדים תקראו בקרוב בטור שלנו בגלריה: "מועדון הג'נטלמנים" (למי שפספס:הנה 13 הפרקים הקודמים), אבל דווקא בבית החם הזה של הגרסונייר אנחנו מרגישים בנוח עם סיכום קטן, עצירה לרגע מהמרוץ אחרי הגלימה והפוסט הבא - והאמת: זו היתה שנה נפלאה. (ופוריה: 336 פוסטים!).

השנה התחילה עם כתבה על הגרסונייר בעיתון הארץ (תודה, יובל סער), והגרסונייר חייב לתבל בציטוט קטן מאז:
"אף שנדמה כי רוב הבלוג מוקדש לתחום האופנה, חשוב לשניים להדגיש כי הוא עוסק בתרבות באופן כללי יותר: אופנה, אמנות, עיצוב, קולנוע, וכל דבר שאפשר למצוא בו אלמנטים אסתטיים. מה שהופך בסופו של דבר את הקריאה בבלוג למהנה הוא הטון האירוני והלא מתאמץ של השניים. "ההנאה היא חלק גדול מהעניין", הם מאשרים, "אם לא נהנה נפסיק מיד". עד אז הם ישמחו אם תצמח קהילה סביב הבלוג, שביחד איתם תפיץ את הבשורה."

ובכן, אאוריקה יקרה, מצאנו! וזו הזדמנות מצוינת להגיד: תודה. לכם, קבוצת קוראי הגרסונייר, קהילה משובחת שגדלה לה כל הזמן, והדה נשמע למרחקים.

הימים האחרונים היו מאד אינטנסיביים, בקרוב עוד כמה מילים על ג'נטלמניות מודרנית יצאו להם לאור, לכן היה לכם קצת שקט מהבלוג, דממה חורפית, שתמשך עד לתחילת השנה האזרחית החדשה, זו עם המספר האלגנטי והמחייב: 2010.

שלכם,
הגרסוניירים

מרטין לא גר כאן יותר

ולכן, עבור 650 אירו ללילה, תוכלו לגור בסוויטה שהוא עיצב, או כפי שצריך להגיד מעכשיו: שעיצב בית האופנה הנושא את שמו.

(למי שעוד לא הספיק לשמוע: מרטין מרגי'אלה עזב לאחרונה את בית האופנה שהקים, כמה שנים אחרי שזה נקנה על ידי הבעלים של דיזל רנצו רוסו, שלהקלת ההגרסונייר לא הביא מעצב כוכב להחליף את הקוסם מאנטוורפן - אלא הצוות הקריאטיבי שליווה את הבית מימי הקמתו, ימשיך את החזון הלבן גם אם בדרכים מסחריות).

הסוויטה נמצאת במלון הספא והנופש Les Sources de Caudalie שליד בורדו, הכולל גם יקב ושתי מסעדות. עיצוב החלל נעשה על פי מיטב המסורת המרג'יאלינית, עם צביעת שטחים נרחבים בלבן, ספה סוריאליסטית אדומה אחת, ניקיון עיצובי, הומור שנון וקיר כריות מפתה הממשיך את קו המיטה. הגרסונייר, שחושב לבלות שם את ראש השנה האזרחית, כבר בחר את טיפול הספא הנכון לליל השנה החדשה: Vinothérapie.

זוגיות בעין העדשה

זוג הצלמים האייקוני אינז ואן למסוורדה ו-וינו מטדין (שמתפקדים כזוג נשוי מחוץ לסטודיו) לא רק צילמו את קמפיין אביב-קיץ של לאנווין לגבר - אלא גם הופיעו בו. בקמפיין שיעלה עוד כמה חודשים, עת השלג ימס והסופה תחלוף, מופיע וינו בבגדי לאנווין החדשים (אינז ללא).
"הוא לא הדוגמן שלנו" מצוטט אלבז "רק צילמנו אותו בבגדי לאנוין וזה נראה מאד אמין. ולראות אותו דרך עיני אישתו ולראות את סיפור האהבה שביניהם הופך את הקמפיין למאד רגשי".

אכן רגשי ואוהב, אבל למי שלא הספיק לשים לב גם לבגדים, כך הם נראו במקור:

הגבר האלגנטי

מרוב סיכומים, טרנדים ודברים חדשים-ישנים, למה לא ללכת למקור? סרטון קצר ומשעשע על הגבר המודרני, אלגנטיות, קוסמטיקה, ומה נשים חושבות על כל זה. שבוע טוב.

תולדות הפרטים הקטנים

אחרי שכתב הגרסונייר את הפוסט ההזוי על הפרוייקט המרתק Close Up and Private, הוא לא היה בטוח אם פרויקט כזה יכול באמת להשאר כל כך מדוייק, קרוב לעשייה העכשווית ועם זאת להיות מפעים ומרגש.

(תקציר הפרקים הקודמים: האמן הדני/אוקראיני סרגיי סביאטצ'נקוו מתעד סביבו את מהותו החמקמקה של הסטייל הגברי העכשווי ומתמקד בפרטים החבויים, אלה שעושים את הבגד ומרכיבים את זהות הלובש).

החלק השני של הפרויקט הופץ לאחרונה באמצעות ניוזלטר המעוטר במספר אימג'ים חדשים ועליהם ציטוטים של בלוגרים מפרגנים שאוהבים, כמו הגרסונייר, מגזין אופנת גברים איכותי שנולד, חי ובועט אונליין.

ירקוד הנער

חלון הקלנדר שלפני חג המולד נפתח, והנה מתנה מהגרסונייר לשבוע הזה: סרטון קצר שהכין הדי סלימן למגזין VMAN, ובו מופיע הנער אוסקר נילסון, בן 16, כוכב הבלט הדני המלכותי.

ומתופף אחד עם מסיכת דוב.

פרפקשן.

הו ברנרד

המוזיאון העירוני המשובח בעיר ההולנדית (הצפונית, הקרה והאפרורית) כרונינגן מציג בימים אלו תערוכת יחיד רחבת היקף של חביב הגרסוניירים, המעצב ברנרד וילהלם והמעצבת שעימו יוטה קראוס.
בעשור האחרון השניים עובדים יחדיו ביצירתיות שתמיד מפתיעה ומאתגרת, כשהם מנפקים עד כה יותר משלושים קולקציות המוצגות עכשיו יחד עם פריטים חדשים בתערוכה. (ולנו, אנשי הלבנט, ישאר רק הספר).
כפי שכבר תיאר הגרסונייר, וילהלם נוטה לערבב ביצירתו תרבות טראש עם אמנות גבוהה, חפצים זולים עם יקרים, כשהוא מפציץ את הצופים/לובשים/חובשים באינספור אסוציאציות מרתקות.

(תמונות מהבלוג החינני FleshWig):

אביב אולימפי

"אופנינג סרמוני", חנות אהובה כאן בדירת הרווקים, פירסמה השבוע כמה אימג'ים מקולקציית האביב שלהם ל-2010 וגרמה לגרסונייר להתעופף לעולם שרק התעורר משנת החורף שלו, אפילו שבעירו הצנועה לא ירד עדיין גשם ראוי לשמו. הקולקציה של הלייבל שטופה בצבעיים דהויים ובפסים חיוורים, עם מבחר מגוון של נעליים (יש!), מכנסיים עם הקיפולים המתבקשים (כמו שראינו לאחרונה) ושילובים מפתיעים של גרביים וסנדלים, או נעליים ללא גרביים.

עוד אימג'ים אפשר לראות בפשוניסטו. בינתיים הגרסונייר סימן כבר ג'ינס אחד וכמה זוגות נעליים, אבל הכי מחכה לגשם שרק יבוא.

יושב עליך בול

היה וירצה גרסונייר אחד לכתוב מכתב, ממש כמו פעם, לגרסונייר שני, יש להניח שהוא יחכה עד אפריל 2010, אז תוציא רשות הדואר הבלגית סדרת בולים אופנתית במיוחד.
השרות הבולאי הבלגי זימן לאחרונה את מיטב מעצבי האופנה המקומיים (גם אלה שכבר לא גרים בבית) לעצב בול מיוחד על פי רוח האופנה הבלגית. בין המעצבים שבוליהם אינם מופיעים בתחתית פוסט זה: אן דמולמייסטר, אוליביה טייסקנס, ורוניק לירוי ואחרים. (אגב, שימו לב לנוכחות המביכה של אופנה בשירות הבולאי שלנו - נוסטלגית עד אקזוטית).

עכשיו רק נותרה השאלה: איזה בול לבחור?

הטורקיז הוא הצבע של 2010

פנטון, האוטוריטה בענייני צבעים בתעשיית הגרפיקה והדפוס, הכריזה על טורקיז כצבע הרשמי לשנת 2010. כזכור, הצבע בשנת 2009 היה המימוסה ואילו השנה החדשה כולה תהיה בהשראת הצבע הכחלחל ירוק, שלהגדרתם "מעורר מחשבות על מים טרופיים מרגיעים ומפלט מצרות היומיום של העולם, ובה בעת מחזיר את התחושה של להיות בריא (well-being)". מהמחברה נמסר שהטורקיז מסמל הגנה והבראה ושהוא צבע של אמונה ואמת, השואב השראה מהמים והשמיים.

הגרסוניירים, שאינם חובבי טורקיז גדולים, מאמינים גדולים בבריחה מצרות היומיום ולכן יתנו צ'אנס לפריטים בודדים בצבע הזה, במינונים הנכונים ובאופן הנכון. ואם מרגי'אלה נצפה בלוס אנג'לס בחיפוש אחר בית ליד חופי הטורקיז בחוף המערבי (אחרי שעזב באופן רשמי את בית האופנה הנושא את שמו), כנראה שהטרנד כבר כאן. לפחות עד שנה הבאה.

ביילי בוי

חגים שמחים לכריסטופר ביילי. אחרי שמונה שנים כמעצב הראשי של ברברי, שבהן חזר המותג להוביל את תעשיית האופנה הבריטית (והחזיר את תהילת מעיל הטרנצ' המיתולוגי), זכה השנה ביילי בתואר "מעצב האופנה הבריטי של 2009" (בפעם השניה ב- 38 שנותיו) וגם קיבל את עיטור מסדר הכבוד (MBE) של המלכה מהנסיכה אן.

ביילי, שקודם לתפקיד chief creative officer של המותג, חנך ללפני כמה שבועות, בנוכחות עוד ידיד מלכותי, את המשרדים החדשים של ברברי בלונדון (לצד המשרדים בניו-יורק ובטוקיו).

צייר לי שמלה

לוחות שנה 2010

למרות שהשנה מתחילה באמצע ספטמבר, העולם שמעבר לים חוגג את סוף השנה כבר עכשיו ומוציא כמה לוחות שנה ששווה לשים עליהם יד.
הראשון, לוח שנה של הקייזר קארל לאגרפלד להוצאה האיטלקית של המגזין "מארי קלייר", בכיכובם של הדוגמנים האהובים עליו, אנה מוגלאליס (שהיא גם שחקנית) ובפטיסט ג'יאבקוני (שכבר הוזכר כאן בעבר), שמצולמים במבחר קולקציות קוטור וקרוז בהשראת הקולנוע האיטלקי.

השני, לוח השנה של המגזין ההומואי החתרני "butt", שבמיטב המסורת הגראז'ניקית חושף גברים שונים בכל שבוע (גם מאיר שלנו מופיע באחד מ-54 דפיו), עם צילומים של ברוס לה ברוס, וולפגנג טילמנס ושאר תופינים.


לוח השנה השלישי, "לוח השנה המשופם", הוא פרי עבודה של סטודנטים מבית הספר לעיצוב ברוד איילנד, והוא נקרא "SEX CONFIDENT", כיון שלדעתם השפם מציין ביטחון בכוח וביכולת למשוך את המין השני.



בלוח שנה אחר, "אמנים על אופניים", מככבים אמנים מפורסמים כמאורציו קטלן, ריאן מקינלי, סינדי שרמן ודיויד ביירן, כשהם רוכבים על אופניהם - אולי הטרנד החם ביותר... מאז תחיית השפם.

סינגל מן במוקסינים

הגרסוניירים, שממשיכים להרהר ב"סינגל מן" (והיו קוראים לו "In the Mood for Love" בגרסת טום פורד, אם היו יכולים), נתקלו בקטע מקסים מהסרט שבמרכזו המוקסינים. הילדה, שכנה של גיבור הסרט (קולין פירת הנוגע ללב), פוגשת בו בבנק ומספרת לו שאבא שלה היה רוצה לשים אנשים כמוהו בקולוסיאום (כדי שייאכלו ע"י חיות). כשהוא שואל למה, היא עונה: "my father says you are light in the loafers" (ואז היא תוהה למה אבא שלה חושב ככה, כי הוא אינו לובש כלל מוקסינים).

המשפט התמוהה שלח מייד את אחד הגרסוניירים לחיפוש אינטרנטי, שהעלה תשובה משעשעת:
הביטוי "light in the loafers", שבתרגום חופשי מציין הליכה נשית ("הליכת ברווז", כפי שתורגם לעברית בסרט), הוא כינוי לגברים הומוסקסואלים שרווח בעיקר בשנות החמישים והשישים. אבל עם גרדרובה שלמה של טום פורד (כולל המשקפיים) נראה שלא כל כך נורא להלך בקלילות במוקסינים. בעיקר אם אתם במצב רוח לאהבה.

הדליקו נר לגבר

אחד הפוסטים בענייני תיקים לגבר שעדיין מהדהד באוזני הגרסונייר הוא הפוסט על המלאצ': אותה מקבילה גברית לתיק הקלאצ' הנשי, שהצליח עד כה לחבר באופן עכשווי בין תיק הלפטופ לארנק. והנה לא חלפו כמה חודשים וכבר מגיע לנו המוצר המקביל הבא, הישר מחברת הנרות Delirium שבלוס אנג'לס, קבלו את המנדל. (male-candle).
18 חודשים תמימים עבד אנתוני קארו, הבעלים של חברת קנדל-דליריום, על זיקוק ריחות גבריים לסדרת הנרות החדשה, הנקראת: "התקופה הכחולה". הניחוחות של הקו הגברי החדש מבטאים געגועים לתקופה, כך כתוב באתר, בה גברים היו Brave, Suave and Chivalrous.

הגרסונייר, אמנם משתמש כבד של דיפטיק (אותו לפחות אפשר להשיג בארץ), ישמח לדחוף את אפו לאחד מהניחוחות החדשים של דליריום, העונים לשמות המבטיחים: זמש-עשן, אבסינת כחול, יערות סמוראים, וענבר מלכותי.

עור ראשון

רק לאחרונה הוזכרה כאן המעצבת הבלגית ורוניק ברנקינו שזה עתה מונתה לתפקיד המעצבת הראשית של של חברת דלבו (Delvaux) הבלגית, והנה נתקל הגרסונייר במודעה זו, של תיק המסמכים הקלאסי של דלבו, אשר מיד כבשה את ליבו.
אפשר ממש לחוש את הסקרנות של הילד שמחטט בתיק אביו (או אימו?), כשמבחינת הפעוט - לא מדובר באחד מתיקי העור היפים שקיימים היום (ובמאה האחרונה) - אלא בכלי אחסון (בעל ריח מוזר שוודאי יחזור אליו בבגרותו), עיתון נעוץ בצידו, שכנראה ומכיל הפתעה, מתנה או סוד. המודעה אינה חדשה, אבל לאחרונה נתקל בה הגרסונייר בגליון החג המיוחד של מגזין מונוקל (מבית טיילר ברולה), אשר מייצר מהדורה מוגבלת של התיק עם חברת דלבו, אותה ניתן לקנות בחנות האתר החדשה והמשודרגת.

ואם כבר עור, ותיקים, דנהיל (dunhill) המותג הבריטי הותיק, מעניק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של פס יצור פריטי העור האיכותים שלו. זה כמובן תמיד מרתק לראות את העבודה המקצועית, המדוקדקת והידנית כמובן, של אומני העור השונים, בכל אחד משלבי ההכנה של הפריט - אותו אנחנו מכירים כמוצר מדף בלבד. (ואולי צפיה בסרטון תבהיר מדוע עולה תיק המסמכים היפה הזה כ- 1,800 פאונד...).

מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-13

הטור ה-13 של מועדון הג'נטלמנים, בעיתון הארץ - מוסף גלריה, מנסה לפצח את מהות המפגש הזכרי. מהצ'אפחות שקיבלו בצעירותם ועד המפגש הראשון עם איש עסקים יפני או חבר בריטי – הגרסוניירים מצאו עצמם בוחנים מהצד את השפה החברותית של גברים מסביבם. יש משהו מרתק במגוון הקודים הפיזיים של גברים הפוגשים זה את זה, משהו שיכול להיות טעון באחווה או איבה, ברעות או אלימות. (נסחו זאת היטב, אגב, הכוריאוגרפים והרקדנים יוסי ברג ועודד גרף שהגרסוניירים ראו לא מזמן את הופעת מחול שלהם: "ארבעה גברים, אליס, באך והצבי").

מסיבת יום הולדת של מכר מכובד זימנה לג'נטלמנים שורה של מפגשים עם אנשים שונים והולידה כמה סיטואציות מביכות סביב השאלה: מה עושים כשפוגשים מכרים, קרובים כרחוקים? לחיצת יד, חיבוק או נשיקה? לסוגיית המפגש בין שני גברים, גם אם הם ישראלים מהזן המצוי (הג'נטלמנים יתעלמו לעת עתה מכל כינויי ה"אח שלו", "בנאדם", "סבא'לה" ו"גבר"), יש אסכולות רבות ואינספור תת-ז'אנרים שמשתנים ללא הרף. יש חבקנים הססניים, ששומרים על מרחק, יש חבקנים שתופסים אותך בחוזקה ולא נותנים לזוז, ויש כאלה שמשלבים גם שלוש טפיחות ("מה-קורה-אח שלו") על הגב - ולאו דווקא כמחווה של קרבה. במקביל יש אסכולת הנשקנים (שלעתים אף משלבים חיבוק). נשיקה אחת או שתיים הן דבר מקובל, שלישית כבר מעלה חשד לאירופאיות, ערביות, או התעניינות מינית שלא במקומה.

אחרונה חביבה היא אמנות לחיצת היד, שבישראל צומצמה לכאפה או צ'אפחה, והיא מנהג עתיק שמפגיש בין זרים וקרובים כאחד ומחייב פרוטוקול מדוקדק. במרכז טקס לחיצת היד עומד המרכיב החשוב, של העיניים. משעשע לחשוב שיותר מהלפיתה והלחיצה הנכונות (לא הססני מדי ולא חזק מדי), יותר ממשך המחווה הגופנית והעיתוי שלה, דווקא המפגש במבט הוא שעושה את לחיצת היד למוצלחת. קל לשכוח את הכלל הזה, אבל חשוב למלא אחריו וללוות אותו במשפט כדי להפוך את כל האקט המוזר למשמעותי - אחרי הכל המנהג החל בימי הביניים, כשאבירים פרשו את ידיהם כדי להראות שאין ברשותם נשק.
אבל גם מישהו שמחשיב לחיצת יד כמו ג'ון פ' קנדי, שבמהלך מסעו לנשיאות יזם מחקר על לחיצת היד האפקטיבית ביותר (היתה זו לחיצת יד כפולה, שבה היד השמאלית חובקת את היד הנלחצת מלמטה), היה מבין היום שמעמדה הבינלאומי בסכנה. הזעקה הסטרילית, שיצאה לאחרונה מ"Debrett's" - האוטוריטה הבריטית בכל מה שנוגע לנימוסים והליכות - קראה להקפיא את המנהג הוותיק, מחשש להעברת נגיף שפעת החזירים, ולהשתמש דווקא בנשיקות על הלחי, שמתברר שמעבירות פחות מחלות, בתנאי שנמנעים ממגע גופני נוסף, למעט טפיחות על הכתף או על הזרוע.

מפגש בין שני גברים התאפיין מאז ומעולם בקו דק שמפריד בין רעות לאלימות, בין חברות לקנאה, בין קרבה לאיבה. הזירה הגברית האולטימטיבית, מאז המצאת הג'נטלמניות, היתה הדו קרב (שנהפך עם השנים ל"מועדון קרב"), ובה סירוב להזמנת היריב התפרש כפגיעה חמורה בכבוד. המפגש הדרוך בין שני זכרים, מימי האימפריה הרומית, דרך החברה הוויקטוריאנית ועד ימינו, עמוס בטקסים ובקודים ברורים כמו אלה של האבירים, הוויקינגים, הסמוראים, המתאבקים בזירה ואפילו האיילים בטבע. אמנות לחימה מיוחדת ונדירה שחוזרת בימים אלו לעולמנו חושפת עולם גברי במיוחד, וכאמור, אלים ומנומס. הבארטיצו היא תורת לחימה משולבת שהמציא בלונדון בסוף המאה ה-19 אדוארד בארטון-רייט, מהנדס רכבות בריטי, שחי ועבד שלוש שנים באימפריה היפאנית וצבר ניסיון וידע רב באמנויות הלחימה השונות. כשחזר בארטון-רייט לאנגליה הוא צירף את האלמנטים החשובים באמנויות הלחימה היפאניות והאירופיות (קרב מקלות צרפתי, אגרוף בריטי וג'יוגיצ'ו יפאני) וקרא לשיטה החדשה "בארטיצו" - שילוב של שם משפחתו ו"ג'וג'יצו".

ב-1989 הקים בארטון-רייט את בית הספר הראשון לבארטיצו, ובלונדון, כמו בלונדון, המוסד נהפך מהר מאוד למועדון חברים אקסקלוסיבי שהצטרפו אליו לא מעט ידוענים של אותה תקופה. אמנות לחימת הג'נטלמנים כמעט נשארה באנונימיות מוחלטת, אלמלא סר ארתור קונן דויל, שאיזכר אותה בספר הקאמבק של שרלוק הולמס מ-1901. מאה שנה אחרי חזרתו של הולמס גם תורת הבארטיצו זוכה לתחייה: ב-2002 הוקמה מחדש תנועת הבארטיצו בלונדון, עם מועדון חברים, שני ספרי הדרכה וגאי ריצ'י אחד (בעל חגורה חומה בג'וג'יצו), שיחזיר בקרוב את שרלוק הולמס למסכי הקולנוע.

עולם האופנה החליט לעשות סובלימציה לאלימות ולהשתמש בה כאחד ממקורות ההשראה לבגדי גברים. ברנרד וילהלם וגם ראף סימונס התפרסמו בתחילת דרכם כשיצרו קולקציות גברים שהזכירו לוחמים עכשוויים בעלי אג'נדה פוליטית פוסט-אפוקליפטית. לג'ון גליאנו תמיד היה חיבור למדי הפיראט; אחריהם הגיע החושך המאיים של ריק אוונס, שכיסה את כולנו בגלימות אור; תום בראון הצעיד גברים שנראו כמו לוחמי ג'דיי וגארת פיו ריתק בשריון הקשקשים העדין שלו.

אופנת הרחוב גם היא התחברה מהר לאותם לוחמים אורבניים, וה"מיליטרי קוטור" הגיע לשיאו בשנות ה-90 עם מעילים צבאיים ממזרח ברלין, הדפסי הסוואה שעדיין אפשר לזהות את שרידיהם, וכמובן הז'קט הצבאי הבריטי, שזוכה גם הוא לתהילה חוזרת (ההוא בגרסת סרג'נט פפר) כשאנתוני פרייס עיצב אחד כזה לטופ-מן.

לנעלי הגלדיאטור ולתופעת הניטים מצטרף גם הטרנד הוויקטוריאני של בגדי ציידים ופוחלצים שכובש את אמריקה בסערה - מהבגדים והאקססוריז של חברת ציוד הציד והמחנאות "Filson" ושל "L.L.Bean" ועד המסעדות הניו-יורקיות הפופולריות "Freeman's" ו"Spotted Pig", המעוצבות כמו מסבאות שבהן שורצות חבורות גברים שסיימו זה עתה לצוד איילים ביערות. סטים מטוויד, מכנסי צמר, חולצות חוואים משובצות ונעליים כבדות ומגושמות עושים את דרכם ממסלולי התצוגות למרכזי ערים גדולות בעולם ומעניקים לגברים שלובשים אותם שיק של ציידי צבאים מודרניים, עם אפיל לוחמני ומבט חולמני.

גם אם כל זה נשמע רחוק והזוי, הג'נטלמנים מבקשים להזכיר שכמו כל אביזרי הלבוש האלו, גם הג'ינס הקלאסי נולד באמצע המאה ה-19, וכמוהם גם הוא עשה את דרכו למיינסטרים, הרבה לפני שהלובשים אותו לחצו ידיים בחמימות כשנפגשו עם חברים במסיבות יום הולדת.