מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-18

בטור ה-18 של מועדון הג'נטלמנים בגלריה מנסים הגרסוניירים להציץ לעולם ההתגודדות הגברית שמסביבם. הגרסוניירים, אינדיבידואלים בנשמתם, חייבים לפצוח בגילוי נאות שגם הם חברים בסוג של פרלמנט. לא קבוע, לא אחיד, לא יציב אבל כזה שבהחלט ממלא אחר הגדרות וויקיפדיה: "קבוצה חברתית אינה אוסף של אנשים מקריים שהתאספו יחד. התפתחותה של קבוצה תלויה בכך שיש לחברי הקבוצה מאפיינים משותפים". הגרסונייר מציע: חברותא שופינג.

הג'נטלמנים מעולם לא חשבו שהמועדון שלהם הוא מועדון סגור. נהפוך הוא. הם לא עייפים מלצטט את גראוצ'ו מארקס שאמר "לא הייתי רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני" ומתנערים מכל השתייכות לקבוצה גדולה יותר מצמד. אבל גם אם "חבר'ה" הוא מושג בעייתי מבחינתם, הם עדיין מרותקים למראה עדרי הגברים המסתובבים בקבוצות – מראה מוכר שחוזר על עצמו בצורות רבות ברחובות שלהם, במגזינים שהם קוראים, בסדרות בטלוויזיה ובקולנוע.

נכון, יודו הג'נטלמנים, הם עצמם חוטאים בשיטוט קבוצתי או בישיבה בפרלמנט משלהם, שמתכנס מדי שבוע בבית קפה נושן, על קפה וטורט, עראק וטוסט. בכל פעם שהם מגיעים לפגישות האלה בלבוש לא זהה, הם מודים לאל, אבל בפגישה האחרונה נחרד לפתע אחד מהם, כשהבחין בחבר אחר המהדס לכיוונם בנעלי זמש שחורות, בוהקות בלובן שרוכן, שדומות להפליא לנעליו החדשות. הרגע הזה, המוזר עד מביך, הוא הרגע שבו הסטייל האישי משתכפל ומופיע אצל הדופלגנגר, הטווידל-דאם, האלטר אגו, שמופיע באותו מרחב. הרגע הזה הופך שכיח יותר ויותר בעידן רשתות הענק, שבימים אלה כמה מהן פותחות חנויות כאן. בעידן כזה אנשים לא רק נתקלים בכפילים שלבושים כמוהם, אלא גם רוצים לקנות בגדים שיותר אנשים לובשים, כמו פרטים בעדרים אורבניים.

עדרים-עדרים מסתובבים להם הגברים בעירנו, מתגודדים סביב פעילויות שונות והופכים מפגש מקרי לשגרה גברית קבועה. השבוע של כמה מהעדרים האלה מתחיל בערב פוקר (או טאקי), ביום שני יש לאחרים מפגש על הבר(זלים), שלישי שמור לדרבי, רביעי לחומוס על הים, חמישי מוקדש לסיבוב גלריות ובשישי רובם רובצים בבית הקפה במפגשים כמו זה של מועדון הג'נטלמנים.

מקורה של אחוות הבנים הזו לא ברור, אבל אין ספק שהיא עתיקה ונמשכת מאז הימים שבהם הגברים היו יוצאים לצוד והנשים היו מחכות עם אוכל במערות. חלק מההתגודדויות האלה הפכו למועדונים רשמיים – עם כללים, חוקים או מדים – ואחרות התאדו אחרי כוסית משקה אחת.

מועדון הג'נטלמנים הראשון, "White's", נוסד ב-1693 בלונדון, כבית שוקולד (מצרך נדיר שנועד אז לעשירים בלבד), וכונה במהרה "הקללה של האצולה הבריטית", שכן הפך למועדון הימורים, שרבים מעשירי לונדון השאירו בו את כספם. המועדונים הפכו במרוצת השנים למקומות שבהם ג'נטלמנים הימרו, ריכל, אכלו, שתו והתלבשו היטב (מספרים שהג'נטלמן המפורסם בו ברומל, שנודע בזכות טעמו המשובח בבגדים, נהג לעמוד בחלון ולהראות את בגדיו החדשים מדי שעה לעוברים ושבים ברחוב), והיו, כמובן, אקסלוסיביים. הכניסה אליהם התאפשרה בעזרת הצבעות של חברי המועדון ומבחני סף. אבל למרות העובדה שהמועדונים הוותיקים העניקו כניסה ליותר ויותר אנשים, ומועדונים חדשים נפתחו על בסיס תחביבים משותפים (ולא רק לבעלי תארי אצולה), הם שרדו בקושי את המאה ה-20.

בשנים האחרונות חבורות גברים הם שוב השראה אופנתית. סגנון האייבי ליג, עם מדי הפנימיות וחולצות האוניברסיטאות, הוא טרנד בולט כבר כמה עונות, מהליין "ראגבי" של ראלף לורן, ועד הקולקציות האחרונות של בית קיצונה הצרפתי ו"באנד אוף אאוטסיידרס", שמייצרים מחבורות הסטודנטים והסטייל שלהן די הרבה רעש.

גם בקמפיינים בולטים של חברות אופנה מככבות חבורות הבנים, ואי אפשר לדפדף במגזיני כרום גדולים בלי להיתקל בצילומי הגברים של דולצ'ה וגבאנה או ברברי, המוצגים כעדרי גברים שמספרים סיפור אופנתי גדול יותר. בקמפיינים אלה, בגדים מעידים על עולם משותף רחב, ולא (רק) על חוש הסטייל האישי של המתבודד העירוני.

לייבל בגדי הגברים מסן פרנסיסקו "נייס קולקטיב" קרא לקולקציה האחרונה שלו "התקהלות". שני המעצבים של החברה יזמו הקמת קולקטיב זמני, הרחק מהעיר, שכלל גם דוגמנים, מוזיקאים ואמנים. המתקהלים נדרשו לחיות במשך שבוע במקום מבודד ללא אמצעים טכנולוגיים וללא חפצים מיותרים. התוצאה, שהוצגה לאחרונה, היא סטייל מפתיע שמושפע מהטבע, מבגדי עבודה ובגדי יומיום לא מתוחכמים, שכל גבר היה רוצה בארון.

אבל קולקטיבים הם דבר מסוכן, כמו שיוקו אונו יודעת. קחו למשל את טרוֹבאטה, לייבל אופנה מקליפורניה שנוסד ב-2002 בחדר קטן במעונות קלרמונט קולג' בקליפורניה. ג'ון, סם, ג'ף וחוסה היו גולשים בנשמה וחיות סטייל, שהצליחו לשגע את עולם האופנה עם שילוב מבריק וכמעט בלתי אפשרי בין סגנון גולשים מקליפורניה לפְּרפּיות של האוניברסיטאות בחוף המזרחי. תחשבו על צ'אק באס מ"גוסיפ גירל" מתארח בגרסה החדשה של "בוורלי 90210". הלייבל בלט מיד בקולקציות הגבריות שלו, עם משחקי פסים ולא מעט כפתורים צבעוניים שזיכו אותו בפרסים נחשבים, אבל מישהו שם התחיל להרגיש שצפוף לו על הגלשן, והקולקטיב התפזר, על רקע מה שנקרא חילוקי דעות אמנותיים. ג'ון (ווייטלדג') נשאר שם עד היום ומנווט את הגלשן בהצלחה.

בישראל לא נוסדו מועדונים או קולקטיבים כאלה, אבל הג'נטלמנים בכל זאת תוהים לאן הולכות קבוצות הגברים שעושות את דרכן בנחישות ברחוב הישראלי. בניגוד לבנות של "סקס והעיר הגדולה", הם כמעט לא יוצאים ביחד לקנות בגדים, ואם תיכנסו לחנויות בגדי גברים, סביר שתזהו יותר גברים לצד הנשים בחייהם (אמא או חברה, למשל) ולא שני גברים בוחרים חולצה, או ארבעה מודדים ג'ינס.

בינתיים המועדון של הג'נטלמנים כולל רק שני אנשים, ואין להם אף כרטיס חבר. כששואלים אותם בקופה ברשתות הביגוד או הפארם על כרטיס מועדון, הם תמיד עונים בשלילה. אבל כשהם יוצאים משם לכיוון בית הקפה שלהם, הם מקווים שלייף-סטייל אולי בכל זאת יש להם.

מועדון הג'נטלמנים - חתונה לבנה

זהו, גם הגרסוניירים נכנעו ולא יכלו שלא לכתוב גם הם על אחת התופעות היותר שכיחות במחוזותינו - החתונה. "מועדון הג'נטלמנים" - גרסת דירת הרווקים שלובשת לבן:

הג'נטלמנים לא מוזמנים להרבה חתונות, תודה לאל, אבל הם לא יכולים לא לתת את דעתם על אחד מסוגי האירועים הכי נפוצים – והכי נפיצים סגנונית – המתרחשים בחודשים אלו. באחד מסיוריהם האחרונים בחנות לבגדי גברים בדרום עירם שמעו הג'נטלמנים ממנהל החנות שהוא מכר באותו יום שישי לא פחות מ-250 חליפות! אמנם זה היה בל"ג בעומר, אבל תרועת החצוצרות המבשרת את בוא עונת החתונות הספיקה כבר להחריש את אוזניהם.

הרי החליפות הללו‫,‬ שלא נותר אלא לקוות כי הן במידת החתנים ולא החותנות, תילבשנה קרוב לוודאי פעם אחת בלבד בחייו של כל חתן‫.‬ הג'נטלמנים כבר כתבו בצער על החליפה היחידה בארון‫ של הגבר הישראלי הממוצע, שלרוב נקנית אך ורק לצורך החתונה‫ ובדרך כלל נבחרת על ידי הכלה העתידית, אמא או החברה הטובה‫.‬ אבל גם אם הג‫'‬נטלמנים לא התחתנו אף פעם‫,‬ וכבר לא מקבלים, כאמור, הרבה הזמנות, עדיין מסקרן אותם לבחון את הטקס שיכול להיות הרומנטי בחיינו, שמחייב קוד לבוש קפדני, אפילו אם הוא פחות נוקשה מהקוד הרשמי בארצות שמעבר לים.

טום פורד בדרך לחתונה של חברים

שם הרי מדובר בסאגה מסובכת. הקוד הוא תלוי קירבה, תפקיד בחתונה, מיקום וזמן האירוע, ובעיקר מעמד. ה"Black Tie" (אימת כל מתחתן ומוזמניו, שצריכים לקנות טוקסידו מהודר) או אפילו הקז'ואל (שהגדרתו מטושטשת כמו חתן אחרי כמה דרינקים) הם קודי לבוש מסובכים ולא רלבנטיים.

חתונה בוורמונט. חברים של a cup of jo

ילדים בחתונה של בלוגרים שכנים

בהשוואה לאלה, חתונות ישראליות הן טאבולה ראסה שהיה אפשר לבנות עליה לוק נכון, עם פריטים מוצלחים שישמשו לאורך שנים – אלמלא המציאות המבעיתה שנגלתה לג'נטלמנים מביקורים מעטים בחתונות של אחרים: מצד אחד, חתנים בטי-שירט שמפחדים להיות "אלגנטיים יותר מדי" וגורמים למוזמנים להרגיש שנקלעו למסיבה בתיכון מקומי. מצד שני, החתנים בתחפושת, אלה שבוחרים להופיע בחליפה גדולה למידותיהם‫,‬ או כזו עם טוויסט לא נחוץ, צווארונים מחודדים שיכולים להוציא לאורחים עין, מכנסיים מבדי פוליאסטר או דקרון, שסובלים מקוצר נשימה, או נעליים שהיה עדיף לו נשארו, כמו אלה של סינדרלה, על מדרגות אולם הנשפים. יש גם כאלה שמתאימים את גון העניבה לצבע שמלת הכלה‫, כאלה שמתאימים‬ את המראה הכללי לזה של רב המלצרים, ולא נשכח את בעלי החליפות בגוני הפסטל‫.‬

הג'נטלמנים מרגישים כה מנותקים מהמוסד המדובר, עד שסירבו להאמין לסיפור הבא: חתנים מקומיים, שמיד בתום טקס החופה מתקשים לשאת את עול החליפה והחולצה המכופתרת‬, עוברים ל"אזרחי" ונשארים רק בטי-שירט, שעליה מודפס (הג'נטלמנים מצטטים‫‬): "זו בשמלה הלבנה היא אשתי". אולי הגיעה העת להלביש את הכלה בטי-שירט דומה, שעליה יהיה כתוב: "זה שלא לא יודע להתלבש הוא בעלי".

חתונה של חברים של טום פורד

הג'נטלמנים‫,‬ גם אם הם לא מאמינים בחתונות‫,‬ יודעים שאת לבוש החתונה שלהם הם מעדיפים אלגנטי ונינוח. יום החתונה, כך הם מאמינים, הוא דווקא יום שבו מותר להיות גנדרן, וזו אחת ההזדמנויות היחידות בחיים לעשות את הדברים שאף פעם לא מעיזים לעשות (ולקבל החזר כספי על בזבזנות חסרת גבולות, יש לקוות).
אבל אם כבר הולכים על חליפה, הכלל צריך להיות דומה לזה של תחפושת טובה בפורים: התלבושת חייבת להיות קרובה לאישיותו של הלובש אותה ובדיאלוג עם מי שהוא באמת. לכל אלה שצריכים עוד כמה הנחיות (כאן אמא לא יכולה לעזור) אפשר להמליץ על האופציה הקלאסית: מכנסיים וז'קט תואם בצבעים נייטרליים, שיהיו במידה קרובה למידותיו של הלובש אותם ושיהיו חפים מקשקושים והתחכמויות. את הטאץ' האישי אפשר להוסיף בפריטים שהג'נטלמנים אוהבים לאהוב, האקססוריז הסמויים מן העין: עניבת פרפר או עניבה צרה, מטפחת בכיס, פרח בדש ונעליים מגניבות (אך לא יותר מדי).

בשעה שכולם בדרכם לאיזשהו אירוע, יושבים הג'נטלמנים בקפה השכונתי שלהם ורואים נהגים בחליפות לבנות נוסעים בג'יפים שכורים בדרך לצילומי קיטש בשדרה או בנמל בשקיעה, ולצדם קבליסטים בלבן, שמברכים את השבת לשלום. מכל גינוני הטקסים הללו הם מחבבים בעיקר את הצבע הלבן, שמדי קיץ עושה קאמבק עונתי שנראה תמיד רלבנטי – בריביירה הצרפתית, בחופי ההמפטונז או בבן יהודה שטראסה.
‏‎במסורת היהודית הלבן מקושר כמובן לאידיאל הטוהר, מכיוון שאינו דורש לעצמו כלום. לעומתו האגו של האדם, שדורש לעצמו את הכל, מסומל בשחור‫,‬ גם הוא צבע אהוב על הג'נטלמן, שמתנחם בעובדה שכולם מסכימים שזה צבע מרזה ומזכיר שבימים אלו מוצגת תערוכה מרגשת על אופנה בשחור באנטוורפן.

מיסייה דלון, אורח כבוד בחתונה

אבל כדי לא לסטות מהנושא מפנים הג'נטלמנים את תשומת הלב למקורות המושג "חתונה לבנה", מטבע לשון שנולד בימי המלכה ויקטוריה, שבטקס נישואיה לנסיך אלברט לבשה לבן והפכה מודל לחיקוי בחוגי האצולה. אגב, הנסיך לבש באותו אירוע את החליפה הצבאית שלו, וכמוהו עשה גם הנסיך רנייה כשהתחתן עם גרייס קלי ב-1956. כולם מדברים עד היום על השמלה של גרייס, אבל אף אחד לא מזכיר את העובדה שהנסיך רנייה עיצב בעצמו את מדי החתן בסגנון נפוליאוני.

מזל שהיתה גם מסיבה אחר כך

‏‎‏‎כדי לא לקלקל את שמחת החג נתעלם מהעובדה שכשבילי איידול שר על חתונה לבנה, הוא דיבר על התמכרות להרואין. לא נרחיב גם על המושג הצרפתי המקביל, שמציין חתונה לצורכי נוחות, ולא על חתונת לבנדר, שנועדה להסתיר את ההומוסקסואליות של אחד מבני הזוג המתחתן (מצ'ייקובסקי עד רוק האדסון).
כדי לא להתיישר לגמרי עם המקהלה שמהללת את המוסד הכושל הזה (לפחות סטטיסטית), ומצד שני לא להתעלם מחגיגיותו של הטקס (הג'נטלמנים מודים שבכמה כאלה גם הם הזילו דמעה), הם ישרטטו אירוע ג'נטלמני, שבו החתן ילבש מדי מרג'יאלה לבנים‫,‬ יענוב עניבת דיור שחורה ודקה‫,‬ יתחוב לכיס הז'קט מטפחת לבנה רקומה‫,‬ יחבוש כובע פנמה‫,‬ יענוד טבעת נישואין פשוטה מזהב או מכסף, ינעל אולסטאר מסוידות לבן ‫(‬בעיצוב האמן טרנס קוֹו, שביום חתונתו עם בחיר לבו לבש שמלת כלה לבנה) ואולי גם יגרוב גרבי קשמיר‫,‬ כדי לא לחטוף רגליים קרות‫‬.

טרנס קו בלבן וטרנס קו בבגדי כלה עם בחיר ליבו

מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-17

סוגיית התספורת והיחס לשיער מעסיקים את הג'נטלמנים כמעט כל בוקר, עוד משחר נעוריהם. היחסים הסבוכים שבינם לבין הספר הוא עוד עניין שתמיד הם הרהרו בו. ולמרות שהגנים הטובים (בינתיים) שקשורים לשיער ולגיל מעניקים להם פריבילגיה לא מובנת מאליה (בגילם המופלג), כדאי שהדיון הזה כבר יתחיל. וטובה שע(ר)ה אחת קודם. מועדון הג'נטלמנים, כפי שהודפס אמש ב"גלריה", תחת הכותרת: "ספר טוב - ספר לחיים": מתי יודע הג'נטלמן שהגיע הרגע שבו שעון החול שעל ראשו כבר התהפך והוא זקוק לתספורת? יש כאלה שמסתפרים כמו שעון שוייצרי, מדי שישה שבועות בדיוק. אחרים לא מחכים וממהרים לקבוע תור מיד כשמבצבץ לו תלתל סורר שלא מן המניין, ואחרים, אלה שתמיד מאחרים אופנתית (נכנה אותם "דחיינים של כבוד"), מתעכבים, מעכלים ונלחמים בשיער הגדל, עד שנזכרים כי הסַפָּר הוא ידיו האחרון של הגבר, שכן פגישה אצל הספר היא המקבילה הגברית לפגישה עם הגינקולוג. פרט לעובדה שהוא תמיד יזמן לך מפגש אינטימי עם עצמך מול המראה, נדמה שאין עוד הרבה בעלי מקצוע שאיתם מנהל הג'נטלמן המודרני שיחה בארבע עיניים שנמתחת מהאישי למקצועי, מסטייל לסטיות ומהגיל אל הגילוח. 

טקס ההסתפרות מתחיל באירוע אינטימי כשלעצמו: חפיפת הראש. הג'נטלמנים מכוונים את עצמם למספרות שבהן החפיפה כוללת גם עיסוי ראש, מהזן שמחיש את זרימת הדם אל המוח לקראת שינוי הפריזורה. אחר כך הג'נטלמן מדמיין שטיח אדום, שעליו הוא מובל לקראת כיסא המלך, כשגלימת מסתפרים לבנה מכסה את חלקו העליון בנעימוּת, ואז מגיעה השאלה: "התרצה לשתות דבר מה?". ההמתנה למספריים הקוצצים מול המראה, כמו נרקיסוס שכבול לבבואתו, היא אירוע נדיר שבו אנו יושבים ומהרהרים בנחרצות קמטינו. 

אין להתפלא על כך ששיערם המתארך של הג'נטלמנים קרוב ללבם. השיער, אותו סיב חלבוני, מפתח לא פעם אישיות מקבילה, מעין אווטאר שלמעלה: הוא גדל ואנו מקצרים אותו, הוא מתארך ואנחנו מטפחים אותו, הוא מלוטף על ידי גורמים זרים, נראה טוב ברגעים הכי לא ברורים ונראה ברור ברגעים לא טובים. הוא יבש, הוא קמל, הוא רטוב, הוא נושר, הוא עומד, והוא איתנו, כך נקווה, לתמיד. שאלת המפתח בדיאלוג עם הספר היא כמובן "אז... איזה תספורת נעשה היום?". אחד הג'נטלמנים מאמין בכנות השאלה, שמיד שולחת אותו לארסנל התספורות ההיסטורי הגברי: הקלאסי המרובע (קצוץ בצדדים, ארוך למעלה ומשוך לצד), המראה הרטוב (שוב ארוך למעלה, אבל נופל קלות על המצח כאילו יצאת ממקלחת ארוכה), הפרוע (החזית ארוכה משאר החלקים, ותחושה של חוסר אחידות יוצרת מראה מרושל במכוון), תספורות פיפטיז מנופחות או צמודות ועמוסות בריליינטין (או ג'ל). נוסף על אלה קיימים כמובן ז'אנר התספורות של שחקני הכדורגל (מאלי אוחנה ועד דייוויד בקהם), תספורות הפאנק עם המוהוק בנוסח שנות השמונים והסגנון האישי חסר ההגדרות, פרי בחירות משולבות של ספר-מסופר, שמשתנה עם הזמן. 

הג'נטלמן השני, לעומת זאת, למשמע השאלה הקלאסית, מניח כי הכל צפוי והרשות נתונה בידי הספר. אחרי הכל, הוא שם בו את מבטחו, משלם לו לא מעט ויודע שגם אם יבחר תספורת מרובעת קלאסית עם טוויסט מֶד-מני מובהק, הספר כבר יעשה מה שבראש שלו, ולג'נטלמן לא נותר אלא לעצום עיניים ולהתמסר לשקשוק המספריים המהפנט. 

כשהביטלס הדהימו את העולם עם שירי ארבעת האקורדים שלהם (שהיום קשה לנו להבחין בחדשנותם), הם גם סחררו את ראשיהם של בני הנוער בתספורת המופ-טופ (שגם היא נראית היום בורגנית להפליא), וזו הפכה סמל למרד הנעורים של שנות השישים המוקדמות. כשנחתה החבורה מליברפול לראשונה בניו יורק, ב-1964, נשאלו חבריה במסיבת עיתונאים איך הם קוראים לסגנון השיער שלהם. "ארתור", השיב הריסון בפשטות. הג'נטלמנים בסקרנותם מבקשים (שוב) לצאת למסע בעקבות הארתור שלהם. כי אם נרצה או לא, היסטוריית השיער שלנו כרוכה כצמה עבותה בפסגות האושר של ילדותנו לצד עמקי הבכא של גיל הנעורים. לכל ג'נטלמן סיפור סַפַּר משלו, סַפַּר שליווה אותו מגיל בית הספר היסודי ("שביל באמצע או שביל בצד?"), שהיה יועץ הסטייל לבר-מצווה, ושאליו חזר הג'נטלמן בשערו הנערי והארוך, המתולתל והמקורזל, לקראת יום הגיוס. צריך לזכור שאחד המאפיינים של אבולוציית השיער הגברי הישראלי הוא ניסיון תמידי להשתחרר מטראומת הגֵז הצבאי, ולמרות זאת כאן אולי המקום לציין: קוקו, ראסטות ושאר וריאציות השיער הארוך פשוט לא נראות טוב על אף גבר, אלא אם קוראים לו ריק אוֹונס או איגי פופ. 

אחרי תקופת החובה למדינה עברו הג'נטלמנים אל תקופת השחרור התל אביבי, ושניהם במקביל, אף שלא הכירו אז זה את זה, צבעו את שיערם באפור-פלטינה (הכי 1997, גם אם קייט מוס נצפתה לאחרונה בשיער כזה). שום דבר לא ידמה לפרצופי ההורים שראו את שיער ילדיהם בצבעי שיבה זורחת. לשמחת הג'נטלמנים, ספרים ומספרות לגברים, כמו כל המוסדות הגבריים הקלאסיים, עושים קאמבק מרשים. המספרות, אותם מכוני יופי המיועדים לגברים ומצוידים בכיסאות חרסינה כבדים מחופי עור, ויטרינות זכוכית, מראות ניקל ורצפות שיש, הן אולי המקום הלגיטימי האחרון שבו גברים יכולים להתעסק עם עצמם בלי להיתפס כגנדרנים מדי. שם הם יכולים לקבל טיפול כולל: משיער הראש לזה המטפס מהעורף למעלה, משערות האף הלא אסתטיות לאלו המבצבצות באוזניים ולשיער הפנים, שעובר טיפול מסור בידי ספרים וגלבים לאורך ההיסטוריה במערב ובמזרח כאחד.

אבל כמו בכל תחום סגנוני אחר, הג'נטלמנים מנסים לשמור בשערם על מידה שפויה של המראה המרושל-מוקפד, מעין גרסה מעודכנת של שיער היפסטרי משוחרר עם קורטוב של סדר לא אחיד. ללחות התל אביבית יש כמובן אג'נדה משלה, שקשורה בהתעמרות בשיער היהודי, הנוטה להסתלסל ולקבל חיים בלתי תלויים, אבל בשביל זה הג'נטלמנים מחפשים עד היום ספר טוב להישבע לו אמונים ולטפח איתו מערכת יחסים מונוגמית, כי ספר טוב – ספר לחיים.

מועדון הג'נטלמנים - טור דיאט

מסוג הדברים שאף לא דיברנו עליהם, אבל מעסיקים במידה זו או אחרת את כולנו: משקל, גבריות, אופנה וסטייל. מועדון הג'נטלמנים בטור חדש שכותרתו "מידה כנגד מידה". אוכל למחשבה.

הג'נטלמנים סובלים מכמה הפרעות מינוריות (אובססיה לנעליים היא אחת מהן), אבל הפרעות אכילה לא היו להם מעולם.הם בכלל חושבים שמדובר במקרה קלאסי של אשליה אופטית: מדי פעם מאשימים אותם בעידוד הרזון‫ או ‬חושדים שהם בדיאטה קבוע‫ה וסמויה, ושהם חושבים כל הזמן על משקלם בבואם לבחור את מזונם. אבל הג'נטלמנים ‬רוצים להצהיר בזאת שהם ניזונים ממה שבא להם‫,‬ אוכלים ‫(‬כמעט‫)‬ הכול, מבשלים בעצמם ‫(‬לפעמים‫)‬ כשהם רעבים, ובאופן כללי יש להם תיאבון לחיים.

‏‎ אם החיבור בין אופנה לגוף האדם הדגיש תמיד את ההתעללות של מעצבי האופנה בגוף האישה‫,‬ היום הזרקורים מופנים אל הגוף הגברי. בימים האחרונים מתחוללת מהומה זוטא בעולם האופנה בעקבות הידיעה שחברת רוטסטין הבריטית‫,‬ שמייצרת בובות תצוגה, משיקה סדרה חדשה של בובות שנקראת "יאנג אנד רסטלס"‫ (בתמונות מעל ומתחת).‬ מדובר בפיגורות גבריות‫,‬ רזות מהמקובל עד כה‫,‬ בעלות היקף מותניים של 68 ס"מ והיקף חזה של 89 ס"מ – במילים אחרות, הרבה פחות מהממוצע הגברי וממה שעין הציבור רגילה לראות ויכולה להכיל‫.‬

השראה רזה

אבל הג'נטלמנים מרגישים שלא מדובר במהפכה של ממש‫,‬ אלא רק בהתאמה טבעית לשוק‫.‬ דב צ'רני, אבי חברת השמאטע‫-‬היפסטרים אמריקן אפארל, מגבה אף הוא את הבובות החדשות ומסביר כמה קשה להלביש היום את הבובות הישנות עבות הבשר בבגדים הפשוטים וצמודי הגוף של חברתו. הבובות האלה היו מסוג המודלים שמתאימים יותר למערב התיכון של ארצות הברית (או לחדרי הכושר העירוניים שלה) מאשר לצעירים המעודכנים המצטופפים בברוקלין‫, ברלין‫ או ‬תל אביב‫.

האדי "slim" סלימאן

‏‎אבל גם בלי הבובות אפשר להבחין בשנים האחרונות בשינוי מובהק במודל היופי הגברי – מעבר ממודל שרירי וחסון, ששלט באייטיז‫-‬בואכה‫-‬ניינטיז, לרזון שהולך יד ביד עם נקמת החנונים של העת האחרונה‫.‬ הגיק שיק הזה ניכר גם בשינוי שעוברים גיבורי הילדות‫: סטיב אוסטין וסופרמן מפנים מקום להארי פוטרים ולפיטר פארקרים שיש בכל אחד מאיתנו. למגמת דלדול השרירים אפשר להוסיף גם את הצלחתו הפנומנלית של הסקיני ג'ינס, ואי אפשר לשכוח את הנערים הענוגים של הדי סלימאן (בתמונה מעל) ואת החליפות הצנומות של ימי דיור הום שלו, שחוללו מהפכה בעלת משקל (קל) לא מבוטל.‬

אבל לא רק ברזים נפלה שלהבת.‫ אפשר להבחין היום בטיפוסי משקל שונים, שבלי קשר למידת המכנסיים שלהם לעולם לא מוותרים על הסטייל:‬
‏‎אמני התענית – אותם אנשים שחרדים לרזונם‫,‬ מוטרדים ומטרידים את הסביבה בגין כל חצי גרם שעלו במשקלם‫. ‬
‏‎רב"כ (רזים בעל כורחם) – אלה שיוכלו לאכול לעולם מה שירצו, כמה שירצו‫. הג‫'‬נטלמנים לא ערבים לבריאותם‫,‬ אבל בהחלט מפרגנים לרזונם‫.‬ ‬
‏‎אח"כ (ארנבוני חדר כושר. כן, סמיכות משולשת‫ זה להיט!) -‬ מדובר בקבוצה שחיה בין חדרי הכושר לדוכני הפרוטאינים‫,‬ מקדשת את מסת הגוף ועסוקה בריצה מול מסכים מרצדים‫.‬
ענקי האלגנט – אותה קבוצה קסומה שגדולתה במשקלה. היא כוללת, בין היתר, את אורסון וולס ואלפרד היצ‫'‬קוק‫ ואנדרה ליאון טאלי מ"ווג".

אז

והיום

‫אחד הענקים החביבים על הג'נטלמנים הוא האמן הבריטי סטיב מקווין (שסרטו הפוצע "רעב" השאיר את הג'נטלמנים חסרי תיאבון לשבוע), שגם דגמן בתצוגת האופנה של יממוטו לפני כמה שנים.

מעניין להזכיר בהקשר זה גם את השחקן פורסט וויטקר‫,‬ שנראה לאחרונה עורק ממחנה הענקים לזה של אמני התענית. הוא היה ענק אלגנט ‬איקוני, במיוחד כשהוכיח זריזות גוף מרשימה בסרטו של ג‫'‬ים ג‫'‬רמוש ‫"‬גוסט דוג: דרכו של הסמוראי‫".
‬

הענק שערק

ראשי הגזר – הקפדנים והנוקשים החרדים לבריאותם‫,‬ שותי המיצים‫,‬ אוכלי הנבטוטים‫ ‫ומתנגדי הכימיקלים.‬ אחד הג‫'‬נטלמנים חייב להתוודות על חיבה למועדון הזה, אם כי הוא שותה‫,‬ מעשן‫ ומזכיר כי אוכל דיאטתי הוא לא בהכרח אוכל בריא‬‬ – ולהיפך.

הארנב והגזר

אם נסקור את רשימת מעצבי האופנה הגדולים‫,‬ אלה שמעצבים בעיקר לא‫נשים רזים,‬ נגלה שגם ביניהם יש הנוטים לקיים מערכת יחסים הפכפכה ובעייתית עם משקלם וגופם: ג'ון גליאנו‫,‬ ז‫'‬אן פול גוטייה‫,‬ אלכסנדר מקווין המנוח‫,‬ מארק ג‫'‬ייקובס וכמובן הקייזר של ההשמנה וההרזיה, קארל לאגרפלד‫.‬
המעצב הגדול, שטבע אינספור ביטויים שקשורים לתעשיית הרזון בשוק האופנה‫ ("אמהות שמנות עם שקיות צ'יפס יושבות מול הטלוויזיה וטוענות שדוגמניות רזות זה דבר נורא"), ‬הוציא ספר דיאטה שהיה רב מכר והשיל ממשקלו עשרות קילוגרמים, רק כדי להתאים לבגדים הצנומים שזוהו עם נסיך שנות האלפיים הדי סלימאן. אבל גם הוא לא התחיל את המהפכה לבד. לצידו עמד גם ראף סימונס, שהיתה לו אובססיה לעולם הנעורים‫ ו‬לגוף הנערי‫, וביחד הם שינו את התפיסה של הגוף הגברי על ידי שימוש בגזרות דקיקות וחליפות צמודות גוף‬‎.

אמא'לה

אבל מועדון הג'נטלמנים לא רוצה להצטרף להילולת הרזון הזו, אלא דווקא להכריז על פשיטת הרגל של הקטגוריה הכחושה. אמנם במגזיני האופנה ובחנויות המעצבים המשקל הקל עדיין שולט, אבל תפיסות הגוף הגברי עוברות דמוקרטיזציה.

גברים, סתיו 2010, ראף סימונס לז'יל סנדר

מר סימונס (שהוזכר קודם), וגם יממוטו ומרג'יאלה הם דוגמאות למעצבי אופנה דומיננטיים שהחלו לשחק בנפחים ובמידות גדולות, סטפנו פילאטי מבית איב סן לורן מקדם את מכנסי השרוול הגדולים כבר כמה עונות, ואילו דמיר דומה הצעיר‫ ו‬ריק אוונס מעבירים בסך גלימות אפלות ומכנסי באגי שחורים ורחבים‫.‬

דמיר דומה והנפילים האפלים

לכל אלה מצטרף גם טרנד בגדי העבודה האמריקאיים, שחוגג את הגוף הגברי הגדול ושם את המורעבים של ברוקלין בכיס הקטן (והשמן) שלו.


את המהפכה המשיכו, בדרך אחרת, בלוגרים בולטים (כמו הסרטוריאליסט ומיסטר מורט) שהציגו גברים בשלל מידות והוכיחו שמה שמעניין הוא לא הגודל, אלא כמו תמיד – הסגנון. ענק האלגנט מזמין אל גנו את אמני התענית‫,‬ ברקע מתרוצצים להם ארנבוני חדרי הכושר, ראשי הגזר והרזים בעל כורחם - הכניסה למועדון פתוחה לכולם‫.‬

במועדון החדש אפשר לראות מגוון רחב של דמויות‫,‬ לאו דווקא רזות‫, שמסמלות את העידן הנוכחי, העידן הגברי המסוגנן. לא תמצאו בו גברים גדולים בסקיני ולא ‬מֶנורקטיים חסרי מודעות לגופם, אלא אנשים שלבושים בסטייל, לפי מידתם, ויש להם מעט הומור וביקורת כלפי הבובות הניבטות אליהם מחלונות הראווה. במילים אחרות, יש מודלים רבים של יופי‫. זה לא סיפור גדול‫.

‬‬