הגרסונייר כבר דיווח בעבר על הדוב החביב שחברת הצעצועים שטיף הוציאה בשנה שעברה, בבגדיו ודמותו של קרל לגרפלד.
מיד הודה הגרסונייר למי ששלח, חטף רי:צ'רג' לדרך, ומיהר לספסל בשדרה הסמוכה לעלעל בספר.
אז נתחיל מהסוף: הספר, בהוצאת פינגווין, מומלץ ביותר. סקוט שומן הוא צלם רגיש ומוכשר שפועל ביסודיות כמו היסטוריון של תרבות. הספר, על כל 512 עמודיו הקטנטנים, הוא קפסולה מדויקת, עדכנית ואותנטית של אופנה עכשווית. הוא זול יחסית (מבחינת המחיר ואיכות הדפים) ואפשר לגלות בו אנשים, שלא משנה אם הם חיים בריו או בייג'ין, ניו-יורק או מילאנו, שטוקהולם, לונדון או פריז – הם כולם אוהבים להתלבש, ולא פחות מזה – להצטלם. בעוד כמה שנים, שנשלוף את הספר מהבוידעם הנוסטלגי, נוכל להזכר איך התלבשו פה, מה חבשו, נעלו וענדו ולא פחות מכך - איך נראו רחובותינו, בתחילת המאה ה-21. (לינק לאמזון)
אבל פתאום הבחין הגרסונייר, בעודו מחריש עולמות עם שיירי השייק, שהקיוסק הבודד בשדרות ח"ן, שהיה פעם חנות פרחים מקסימה - נהרס במהלך ימי היעדרותו מהרחוב. אמרו שהמבנה הפריע לזרימה, שהוא חסם את שדה הראיה ושלא היה לו ערך ארכיטקטוני. אבל הגרסונייר חושב שבעירייה חכמים על חלשים, יפים ופשוטים ושאפשר היה לנצל את המבנה המיוחד למטרות אחרות. תחושת עצב קלה ריחפה על הגרסונייר, שהמשיך לשבת על הספסל, לקרוא ספר שהוא הומאז' לרחוב, בשדרה שזקוקה לקוראז'.
אי אפשר שלא להסכים עם המגזין הניו-יורקי טוקיון, שיצא בהפקת אופנה מחוספסת שנראית כאילו נשלפה מהארכיון של לייף מגזין, ובה גברים קשוחים וחסרי סבלנות נושאים שלטים ביניהם: "ממתינים לסתיו" (או לנפילה?). 
אחד הג'נטלמנים עשה השבוע שני מעשים נועזים: הוא קנה עניבת פרפר. והתפטר. הקשר בין שתי הפעולות (עדיין) לא ברור, אבל הג'נטלמנים רוצים לנסות לענות, פעם אחת בחייהם, על השאלה אותה הם שואלים כל בוקר מול הארון: מה אני לובש היום לעבודה?
בארצות מתוקנות קוד הלבוש במשרדים ברור ומוקפד: יש את הפורמלי, שכולל את החליפה, העניבה, המכנסיים המחויטים ונעלי העור החומות או השחורות. במקומות פחות פורמליים, או באירועים שאחרי שעות העבודה, נהוג ללבוש "ביזנס קז'ואל", שמתיר גישה יותר משוחררת, נוחה ודמוקרטית, ובתחתית המדרגה נמצא את ה"קז'ואל", הנותן חירות מלאה (או במילים אחרות: סכנה אסתטית מהלכת). נזכיר גם את ה"קז'ואל פריידי", שנולד כדי לשחרר את עורכי הדין מכבלי החליפה והעניבה, לפחות ליום אחד בשבוע, ואת הקונספט החביב על הג'נטלמנים, אותו אפשר למצוא במשרדים עם גישה קצת יותר אסתטית-קריאטיבית, הנקרא: "סמארט קז'ואל", בו החריגה היחידה המותרת היא לכיוון האלגנט המתוחכם.
אם נחזור לרגע לרחוב, מבט בוחן על ההולכים שם מבליט כמה בעלי מקצוע מובהקים: החביבים עלינו הם כמובן נגני המוזיקה הקלאסית בדרכם לחזרות גנרליות, עם חליפות מהוהות שידעו ימים זוהרים יותר (אבל עדיין יש בהן אלגנטיות אירופאית נושנה), אינסטלטורים בדרכם לעבודתם (שמתם לב שרבים מהם כבר לובשים סרבלים, ובכך שוברים את הקלישאה על הישבן המחייך מהמכנסיים?), והמלצרים, שהיו השריד האחרון בארצנו ללבוש מהוקצע ונעים לעין, שהוחלפו בכדורגלנים. אלו האחרונים הצליחו, בנובורישיות עמוסת חוסר טעם, לזכות בכבוד המפוקפק של סגנון הנקרא על שמם.
יש גם את הרוקרים המקומיים, שמחליפים טישירטס כל יום אבל נשארים עם אותם הג'ינס, רופאים שבסופו של דבר מתלבשים כמו קצבים, ומעל כולם נציין שלושה משלחי יד שהג'נטלמנים רואים בהם פוטנציאל לשלמות:
הארכיטקטים. למתכנני פס הרקיע שלנו יש עוד לא מעט ללמוד מהקולגות ברחבי העולם, הנחשבים לבעלי מקצוע מצטיינים, גם בכל הנוגע ללבושם. אפשר רק להיאנח בקנאה בכוכבים כמו רם קולהאס, דניאל ליבסקינד או פרנק גרי עם החליפות המדוייקות למשעי, הסוודרים האלגנטיים או בפפיון ובמשקפיים של לה קורבוזייה.
המדינאיים. על אובמה כבר הורעפו אינספור מילים מחמיאות על הסטייל חדש שהכניס לבית הלבן, רוה"מ יפן לשעבר קואיזומי כבר הפך לאייקון אופנה, וכמובן הבלייזרים של פרס שכמעט תמיד עשו זאת.
המדינאות הזוטרה היא מסגרת מוצלחת לשילוב אג'נדה פוליטית ואופנתית, את זה למד אחד הג'נטלמים, כשעבד בתפקיד רשמי באחת משגרירויות ישראל. הדיפלומטים הישראלים אולי למדו לנהל שיחות קוקטייל מנומסות או קרבות דיפלומטיים מזהירים, אבל הם נראים תמיד מובסים בקרב האופנתי. חליפות שגדולות במידה וחצי, עניבות סרות טעם ובעיקר מראה המשדר חוסר הבנה בקודים הקלאסיים של הזירה הדיפלומטית.
אמנים. להם פרסם המגזין "אן+1" כמה עצות בנוגע ללבושם, הוא קרא להם לנסות להיות מובחנים מאנשים אחרים בעולם האמנות (דילרים, מבקרים, אוצרים) ולשים לב לא להיראות כמו אמנים. זהו שיעור מופלא אותו הג'נטלמנים מנסים מייד ליישם במקומות העבודה שלהם, כי הרי מערכת היחסים בין מקום העבודה לבגדים שאנו לובשים פועלת באופן דיאלקטי, והסתירות בה יוצרות אחדות קונספטואלית מרתקת.
השאלה "מה נלבש היום לעבודה" זוכה לעדנה בשנים האחרונות, בעיקר כי היוצרות התהפכו, ובגדי העבודה הקלאסיים עושים קאמבק מרשים, בין אם מדובר בגברים שעושים דרכם למשרדי פרסום בשדרות מדיסון וברוטשילד, או בצעירים יפניים שמחפשים השראה אופנתית כשהם יוצאים לרחובות טוקיו. הג'נטלמנים מוכרחים להודות שיש משהו אוקסימורוני בכל מה שקשור להכרזות על טרנד בגדי העבודה, שכן המדים הם בגדיי בייסיק הקשורים באופן מהותי לבעלי המקצוע, וכל מטרתם היא עמידות, התאמה לאופי העבודה ושיוך מעמדי.
הטרנד הזה מחזיר לזירה אובייקטים לבישים שמכריזים על עצמם שאינם עוד פריטים אופנתיים, אלא אבני יסוד של המלתחה הגברית הקלאסית. כמו שאמר בעליה של "אודין", אחת החנויות נותנות הטון בתחום בגדי הגברים במנהטן: "אלו בגדים אמיתיים לאנשים אמיתיים". ובאקלים הנוכחי –של אבטלה גואה, כלכלה לא יציבה ולקוחות חסיני גחמות אופנתיות לא שמישות – מעצבים אלו מעמידים במרכז איכות, קלאסיות וחזרה לבייסיק, ומאפשרים לשרוד מהפכות חברתיות, משברים כלכליים וטרנדים אופנתיים – ועדיין להיראות טוב.
לא מפתיע שדווקא מי שנולד וגדל ביפן הוא זה שמשמש אחד מנביאי הבשורה הטרנדית הזו. דייקו סוזוקי, שעבר לארה"ב לפני עשרים שנה, היה קניין של בגדים קלאסיים אמריקאיים לשוק היפני, והחליט לפתוח חברה אופנה שתיתן אדפטציה מודרנית ורעננה לבגדי עבודה אמריקאיים קלאסיים.
הפועל סוזוקי 
החברה שלו, "אנג'נירד גארמנטס" (אפילו השם התעשייתי מסגיר את הרצון להיצמד לטרמינולוגיה פרולטרית ולא לעולם האופנה ההוט קוטורי שמקדש את שם המעצב), מעמידה במרכז הקולקציות שלה השראות מעולמם של כורי פחם, בוני מסילות רכבת ועובדי בניין מתחילת המאה ה-20, והיא זוכה להצלחה כלכלית ולביקורות מחמיאות מכל עבר (פרס מעצב בגדי הגברים הטוב בשנה שעברה).
בקולקציה המגוונת יש מקום לז'קטים מקומטים מבדים עמידים, דוגמאות פסים ומשבצות, ווסטים, חאקיז ומכנסיים קצרים בצבעי אדמה, ירוק וחום. אפשר ללבוש את הבגדים שלהם לעבודה או ליציאה בערב, ויש בהם ניחוח רומנטי של משהו ישן ומלא חיוניות, בלי המהודקות ה"מד-מנית", ששובל של כסף ופוריטניות נוטף ממנה.
ג'יימס גילברט היה רוצה להיכנס לתחתונים שלכם. האמן הלוס-אנג'לסי, ששמות תערוכותיו מעוררות סקרנות כמעט כמו היצירות שלו (Privacy of Underpants, Tweeted, Googled, and Inappropriately Touched), יוצר ארטיפקטים דמויי הלבשה תחתונה, שעשויים מפלסטיק תעשייתי שקוף ועם פרטים יפהפיים.
אמנם הובטח לגרסוניירים שיעור בעורות (לתשומת ליבך, א"ל), אבל עד אז אפשר להתנחם בפוסט מאלף על אומנות עשיית נעליים ג'נטלמניות לגבר. הבלוג המצויין ג'נטלמנ'ס קורנר פורט את הדרך הארוכה (והמסורתית) בה נעליים קורמות עור וגידים, תהליך שלוקח 200 (!) פעולות שונות, ביניהן חיתוך העור (אמנות בפני עצמה, המכונה גם "clicking"), גזירה, התאמה וסגירה (תפירת החלק העליון של הנעל).
עוד על התהליך, אפשר לקרוא כאן.
השבוע יירטו הגרסוניירים את הידיעה המשמחת שבישרה כי הסרט "בעלים" של ג'ון קסאבטס (בתמונה מעל כדון דרייפר) יוצא באריזת דיוידי מחודשת. הסרט, משנת 1970, מתאר את מסע האבל של שלושה חברים אחרי הלווייתו של חברם הטוב, מסע המתחיל בניו-יורק, נע ללונדון, ובין פנטזיה לסיוט, בין הומור לטרגדיה, מפרק ללא רחם את משבר אמצע החיים.
בלי מרפקים - סצנה מהסרט
קסאבטס נולד ב-1929 בניו-יורק, למד משחק מגיל צעיר, ואת התהילה המוקדמת קטף בסדרת טלוויזיה (שנקראה על שם הדמות שגילם): ג'וני סטאקאטו - פסנתרן ג'אז בלילה ובלש פרטי, מאוחר בלילה. במהלך הקריירה שיחק קסאבטס בעשרות סרטים ביניהם "12 הנועזים" (עליו היה מועמד לאוסקר המשחק), ב"תינוקה של רוזמרי" ב"הזעם" ואחרים.
בתמונה: ג'וני סטאקאטו
ב-1957 גיבש סביבו קסאבטס להקת שחקנים, איתם עבד על טכניקות של אימפרוביזציה. כך למעשה החל את קריירת הבימוי שלו, כשעד היום הוא נחשב כבמאי של שחקנים, ששלושה מהם היו מועמדים לאוסקר על סרט בבימויו. לשיא קריירת הבימוי הגיע קסאבטס בשנות השבעים עם סרטים כמו "אישה תחת השפעה", "מותו של סוכן הימורים סיני", "ליל פתיחה" ו"גלוריה", שקיבל את פרס "אריה הזהב" בפסטיבל וונציה ב-1980. הוא ביים 12 סרטים בקריירה קצרה ואינטנסיבית, שהשפעתה עוד מהדהדת על הוליווד העכשווית, ונודע כמייסד הז'אנר, המוכר לנו כיום ממדף סרטי האינדי.
קסאבטס היה נשוי לשחקנית ג'ינה רונדלס, ששיחקה בעשרה מתוך סרטיו, וכל ילדיהם ניק, אלכסנדרה וזואי - הם בימאי קולנוע. (לרולנדס אף היה לאחרונה תפקיד אורח מקסים בסרטה של זואי "ברוקן אינגליש").
זוג מהסרטים
למי שרוצה עוד קצת קסאבטס, כדאי לראות את הראיון הטלוויזיוני המדהים של שלושת כוכבי הסרט "בעלים", ראיון שמעביר קצת מתחושת החברות בין הדמויות, מהכימיה בין השחקנים/כוכבים ומכוכבי הוליווד של פעם:
ועוד מחווה יוטיובית מרגשת של מעריץ שאסף רגעי קסאבטס משובחים ומעניק הצצה לעולמו המרתק:
אנדי ספייד כבר היה גרסונייר שבועי. מאז הוא הספיק למכור את החברה ולייעץ לג'יי.קרו בכל הנוגע לחנות המדוברת שלהם בטרייבקה, הליקר סטור. המותג הנושא את השם "ג'ק ספייד" עדיין קיים, תחת הנהלה אחרת, ולאחרונה התווסף לחברת התיקים והאקססוריז גם מעצב במשרה מלאה - קוויין היינלי האירי - שהולך לפתח את כל תחום בגדי הגברים בלייבל. בראיון שהוא נתן למגזין אסקוויר הוא מתאר את הלקוח האידאלי שלו, אותו "ג'ק ספייד" דימיוני שיש לו בראש, ואגב כך משרטט עוד פרופיל מעניין של גרסונייר ממקום אחר: "קרוב לוודאי שהוא גר בעיר, ושיש לו תכונות מרדניות שבאות לביטוי בלבוש שלו. יש בו גם פיצול אישיות - הוא איש מסודר וקצת פרוע, והוא גם קצת חידה... אפילו לחבריו" .
החבר החדש של מדונה, חזוס לוז, נבחר לפרזנטור של חברת האופנה הארגנטינאית Ona Saez בקמפיין אביב הבא שלה, תחת הססמא הלא-ממש-מתוחכמת "חזוס אוהב אותך". הגרסוניירים לא מתרגשים מהקולקציה, ולא ממש מהדוגמן-בויפרנד, אבל לכבוד יום ההולדת של המדונה, הנה כמה תמונות מהקמפיין.
בין היכולות הנשיות שהגרסונייר ישמח לתחזק:
תפירה. גרסונייר טוב יודע כמובן לתקן חור בחולצה, אבל גרסונייר מוצלח גם יוצר מזה חולצה חדשה. ובכלל הגיע הזמן לסיים את משחק החוט והמחט שהגבר מנהל עם אמנות התפירה ולהתחיל לתקן דרכינו.
עטיפת מתנות. אמנם לא צריך לעבור קורס אוריגמי כדי לפצח אריזת מתנה מינמליסטית, מקורית ואלגנטית, אבל כנראה הטראומה של שיעורי המלאכה מקשה על היצירה. תמיד טוב להזכר באחד הפוסטים הראשוניים שנכתבו בגרסונייר על מתנה ארוזה למשעי.
עוד נושאים: גיהוץ, כי מגהץ האדים משחרר מתירוץ; כביסה, כי אין אקט יותר מחבר לבגד מאשר לדעת איך לכבס אותו נכונה.
עוד רעיונות יתקבלו בשמחה. בין הפותרים תוגרל מתנה.
איזה כיף. ראף סימונס, מי שהתחמק כל השנים ממסעות פרסום מסחריים במגזינים יוצא בקמפיין ראשון למותג הנושא את שמו, והגרסוניירים חושבים שזה נראה מבטיח (ואולי גם מעורר פיהוק, תלוי אם אתה הדוגמן שבתמונה). שבוע טוב לראף ולכל עם שראל.
רשומות
כל התגובות
