הגרסונייר, איש ערב

שלום, מובארק

לחיי מהפכות אזרחיות ברחבי העולם ולחיי זו שבמצרים בפרט, הגרסונייר מפרסם כמה תמונות מביקורו האחרון שם לפני מספר שבועות. בין הפירמידות לנילוס, בין הטיילת של אלכסנדריה למוזיאונים הקסומים שם, הוא מצא כמה פינות גרסונייריות, מאותם מראות שמוסיפים ל-faded glory הכללי של הארץ השכנה.

הסרטוריאליסט מאלכסנדריה

מוזיאון החקלאות - מאותם מוזיאונים שצריכים להיות בתוך מוזיאון

שיק מצרי

המהומות האחרונות שם הזכירו לגרסונייר את השורות הראשונות בשיר "מחכים לברברים" של המשורר היווני איש אלכסנדריה, קוואפיס.

- לְמַה אנחנו מחכים, לָמָּה נאספנו בכיכר?

הבַּרְבָּרִים צריכים לבוא היום.

שובו של הזמן

רק לפני השבועים הוצג פרוטוקול ישיבת מועדון הג'נטלמנים בנושא הזמן הגרסוניירי, שם צויינה החזרה (הרטרוסקואלית) לשעוני היד האהובים כאקססוריז עם סגנון ואמירה אישית. והנה, מיד אחרי תצוגות הגברים במילנו ובפריס, נסע כתב הניו יורק טיימס, ברוס פאסק, ליריד שעוני היוקרה בז'נבה, משם הוא מדווח על חברות רבות שלוקחות קלאסיקות ותיקות ומשלבות בהן, עם טכנולוגיה חדשה, עיצובים עכשוויים. הגרסונייר מודד את הזמן מכאן ועד לשעון חדש-ישן.

A. LANGE & SÖHNE

VACHERON CONSTANTIN
חידוש של ה - Aronde 1954

IWC - עיבוד עכשווי של הפורטופינו (1984)
הרצועות נוצרו בשיתוף פעולה עם יצרן העור האיטלקי Santoni

הגרסונייר הנצחי, גרסת המאה ה-19

לואי מנטין היה ג'נטלמן צרפתי, אסתטיקן ורווק, שהוריש במותו ב-1905 את ביתו לעיר מולאן וציווה לפתוח אותו לציבור כעבור מאה שנה. הבית, שהיה סגור מיום מותו ונפתח לאחרונה כמו שהותיר אותו מנטין, הוא מסע בזמן לדירת הרווקים (במקרה שלו מדובר באחוזה) של איש שהיה לו טעם משובח, אוסף של חפצי אמנות, ארכיאולוגיה, רהיטים מסוף המאה, חיות מפוחלצות וחידושים טכנולוגיים ביתיים שהיו נדירים בתקופה ההיא.

"הוא רצה שאנשים במולאן מאה שנה אחרי מותו יראו איך חי ג'נטלמן שוחר תרבות בזמנו" אומרת אוצרת האוסף של מנטין, "לא היו לו ילדים, והוא היה אובססיבי עם מוות ועם הזמן שעובר. זו היתה הדרך שלו להיכנס אל הנצח".

עוד על הבית אפשר לקרוא כאן.

כל העיר לפניו

מה לא אמרו עליו? אמן אגדי, יחיד בדורו, אנתרופולוג של אופנה, היסטוריון של תקופה, אייקון של עולם הצילום, אגדה חיה. קבלו בבקשה את צלם אופנת הרחוב האחד והיחיד: ביל קנינגהם.
רכוב על אופניו, חמוש במצלמתו, מוכן לתעד את כל הראוי לתיעוד, חורך קנינגהם את רחובות ניו יורק (או פריס כפי שהנציח זאת הגרסונייר) כבר למעלה מ- 50 שנה, כשהוא סולל את הדרך לדור שלם של צלמים ומתעד (ואולי בכלל כך המציא) את מה שנקרא היום: סטריט סטייל.

הסרט התיעודי "ביל קנינגהם ניו יורק" כבר הוקרן בשנה שעברה בהצלחה בכמה פסטיבלים בינ"ל ובחודשים הקרובים הוא ייצא להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע הרחוקים מביתכם. הסרט, בבימוי של ריצ'רד פרס, מנסה לפצח את סוד חידתו של אדם מיוחד, סגור, צנוע וחכם, תוך הקפדה על הכללים שניסח ביל לעצמו: "discreetly, quietly, and invisibly"

אחרי שתצפו בטריילר המקסים תוכלו לשקוע באתר הסרט, להזכר בסרטונים המקסימים של ביל לניו יורק טיימס, לקרוא את כתבת הפרופיל המעמיקה על ביל בניו יורקר, אבל בינתיים - כמה מילות פתיחה מאנה:

Bill Cunningham New York Trailer from Gavin McWait on Vimeo.

סודות מחדר הארונות

עוד הסרטוריאליסט מצלם ועוד הסלבי מתעד, הנה זה בא: בלוג חדש שמאיים לשבש את שגרת הגלישה של הגרסונייר ולהפוך סופית את אנשי עולם האופנה לסלבריטיז מוחלטים (יפה ניסח זאת בנסקי שאמר: "בעתיד כל אחד יהיה אנונימי ל 15 דקות").

ובכן, בלוג חדש, פרי שיתוף פעולה בין המעצבת ארין קליינברג, הסטיילסטית סטפני מארק והצלם ג'ייק רוזנברג, מציץ אל מדפי הבגדים, מגירות הנעליים, וכספות הסטייל של השמות הנוצצים בעולם האופנה. מעצבים, סטייליסטים, מו"לים, עורכים, דוגמנים ואפילו, רחמנא ליצלן, בלוגרים עמוסי סטייל, פותחים בימים אלו את דלתות חדרי הארונות שלהם, מציגים לרווחה את סוד לבושם בתוספת אנקדוטה אישית על כל פריט שנבחר.
הבלוג נקרא The Coveted (הנחשקים) ואכן - כשמו כן הוא. הגרסונייר מבטיח לעקוב אחרי הסודות מחדרי הארונות והנה לפניכם שני הגברים הראשונים:

קית' פולוק
עורך ראשי - Elle.com

ג'ון גרהרט
מנהל קריאטיבי - Holt Renfrew (כלבו קנדי היוקרתי)

דש מדריס

דריס ון נוטן, אחד המעצבים האהובים על הגרסונייר, שלח למסלול בפריז השבוע דוגמנים שהצדיעו לדיויד בואי של הסבנטיז, עם הטוויסט הדריסי שכולו גלאם, חייטות מעולה ותשומת לב לצלליות ולפרטים הקטנים שמרכיבים אותן. דש המעילים היה אולי האזור הארוגני הכי בולט בתצוגה, שכוסה בפרוות ובשכבות שהדגישו את האלגנטיות - והחתרנות - שעומדת בבסיס תפיסתו העיצובית. ד"ש בחזרה, דריס.

ידידו הטוב ביותר (2)

הגרסונייר רחרח את הטרנד הזה כבר ממילאנו, אבל מסתבר שבפריז הוא לא רק נובח אלא גם נושך. ריקרדו טישי (בתמונה האחרונה למטה) בז'יבנשי אימץ כמה כלבים, שלח אותם לחופשי על גבי חולצות, מכנסיים וסריגים ונתן אישור אחרון לעובדה שהם ידידיו הטובים ביותר של הגבר לחורף 2011.

ידידו הטוב ביותר של הדוגמן

תצוגות הגברים לחורף הבא מהשבוע האחרון במילאנו חלפו בלי להשאיר חותם גדול מדי ("פתאום אנונימיות, מהסוג שמאפשר לך להיעלם בהמון, נראית נחשקת" טען מבקר הניו יורק טיימס על המראות שחלפו על המסלולים), ולכן האקססורי הכי בולט, לפחות בשתי תצוגות, היה כלבים.

טרוסרדי (בתמונה למעלה, מתוך התצוגה ותמונה שניה של ארנקים שלהם) המותג שחוגג את יובל המאה שלו השנה ושסמלו מאז הסבנטיז הוא כלב גרייהאונד, בחר לסגור את התצוגה החגיגית בדוגמן וכלב, ואילו תום בראון, המעצב של מונקלר (בתמונות למטה, מתוך התצוגה) הצעיד דוגמנים וכלבי ביגל במסלול מרוצי סוסים, כחלק מההשראה שלו לחורף הבא שקשורה בבתי כפר אנגליים ומסעות ציד אריסטוקרטיים. מה שמזכיר לגרסונייר שמישהו אמר פעם שכלבים וילדים גונבים תמיד את ההצגה.

הבנקאי הפרטי שלי

רק לפני קצת יותר מחודש סיפר הגרסונייר (בתדהמה מעורבת בקנאה) על קוד הלבוש הנוקשה שפורסם בבנק השוייצרי U.B.S והנה מגיע המעצב אומית בנאן עם קולקציה חדשה הנקראת "Investment Bankers". עם פריטים כמו ז'קט כחול נייבי ברכיסה כפולה מעל מכנסי טייטס אדומים, חליפת plaid שלושה חלקים, בנאן ממציא מחדש את לבוש הבנקאי הקלאסי והגרסונייר כבר שוקל לקפוץ לסניף הבנק לקחת הלוואה של סטייל.

לנתח את הדנדי

ממה מורכבת דמותו של הדנדי? האם מדובר בשלם שגדול מסך חלקיו או שהוא אסופת מניירות-סטייל שאפשר להצביע עליהן ולנתח אותן? התערוכה "לנתח את הדנדי" (Dissecting the Dandy) במוזאון נורדיסקה בשוודיה מנסה לענות על חלק מהשאלות האלו ולפתור אותן באופן ארכיטקטוני: קופסאות אמ.די.אף שאליהן מחוברות בובות תצוגה מפורקות, חלקי גוף ואיזורים שונים אחרים שמהווים מרחב סגנוני גברי: ידיים ומזוודה, רגליים ונעליים, טורסו וז'קטים ועוד. לנקרופילים סגנוניים וארכיטקטים שמתלבשים יפה (תודה לdezeen על ההפניה).