The Right Now

Fashion is something you attach to yourself, put on, and through that interaction the meaning of it is born. Without the wearing of it, it has no meaning, unlike a piece of art. It is fashion because people want to buy it now, because they want to wear it now, today. Fashion is only the right now.

ריי קוואקובו בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל"

מועדון הג'נטלמנים - בציר עכשווי

לטלי,

בביקור האחרון ב"המחתרת", אחת מחנויות הווינטג' האהובות על הג'נטלמנים, סיפרה בעלת החנות על פריטים מרגשים מחדר הארונות של ג'נטלמן מבוגר שנפטר זה מכבר, שמשפחתו מכרה לה את עזבונו האופנתי כדי להעניק לו חיים חדשים. בין שלל הפריטים אפשר היה למצוא מגוון עניבות פרפר, סטים של עניבות ומטפחות כיס מאותו הבד, חגורות, סיכות עניבה ואביזרים נלווים אחרים שזכו למקום של כבוד בין מדפים וקולבי החנות.

תצלום של יעל סלומה

אחד הג'נטלמנים אף הרהיב עוז ורכש מאותו האוסף דווקא חולצת פולו לבנה, של חברת דיסני, עם איור רקום של מיקי מאוס, שעורר מיד גל תגובות ורגשות נוסטלגיים. שיטוט נוסף בחנות העלה תהיות: מהו פריט וינטג' ומה מבדיל אותו מסתם בגד ישן? למה פריט כזה או אחר הוא עתיק, מתי הוא הופך לפריט אספנות ומה, לעזאזל, פשר המשיכה הרטרוסקואלית הזו לבגדים ישנים, שהיו בהם פעם חיים?

הסברים מלומדים על ההבדלים בין וינטג' לסתם סמרטוטים יש בשפע. בגדי וינטג' הם כאלה שגילם מעל שלושים - מה שהופך את חולצת הטי הישנה ביותר בארון, מ-1985, למועמדת ראויה לתואר, שעה שזוג מכנסי ג'ינס של הלמוט לאנג מ-1998 צריך לחכות עוד 17 שנים עד שיוכל להתהדר בנוצות שעדיין לא שלו. חפצים ופריטים אחרים בני מאה זוכים להיות ענתיקות, ופריטי אספנות הופכים לכאלה יותר בגלל גאוניות חד-פעמית של יוצרם ופחות בגלל גילם הביולוגי.

עוד בימים מחוסרי התהילה הסתובב מרטין מרג'יאלה בשווקי הפשפשים הרבים של אירופה, רכש סטוקים שלמים של פריטי וינטג' - ערמות של ז'קטים צבאיים, מעילי טרנץ' וצעיפים - ופירק והרכיב אותם מחדש בקולקציה מיתולוגית שלא לחינם נקראה "ארטיזנל קולקשן". לעומתו, "Denim and Supply", הליין החדש שיצא השבוע מבית ראלף לורן, למשל, מציע קולקציה שלמה של פריטי דנים ובגדים ספורטיביים בגזרות ובבדים של המאה הקודמת.

המעבדה של מרג'יאלה

אבל עם כל האהדה של הג'נטלמנים לעולם של פעם, הם תמיד נזהרים שלא להידרדר למדרון הנוסטלגי והחמקמק שטומן בחובו אסקפיזם (נעים) במקרה הטוב, או הצטרפות למשחק הקפיטליסטי הכללי, הציני והמחושב במקרה הרע. החיבה היתרה לחנויות הווינטג' לא מונעת מבעדם להתפלא כל פעם מחדש מכמות החנויות שמוכרות בליל של פריטי יד-שנייה הקרויות בטעות "חנויות וינטג'", שדומה כי בעליהן מעדיפים להיתקע בעבר ולא להיות מוכנים למחר.

לפעמים נדמה שהכמיהה הווינטג'ית הזו היא גם געגוע למשהו ישן ואותנטי, תחליף לתרכובת של העכשווי, שאף אחד לא יודע את הנוסחה שעומדת מאחוריה. הרי השראות עונתיות שקשורות בעשורים מהעבר, מחוות לתקופות קדומות ובגדים חדשים עם תגיות וינטג' הופכים את כל הנוסטלגיה האופנתית לעוד מוצר צריכה בחברת השפע העכשווית. כמוה, גם הם משתתפים במשחק הקופי-פייסטי הכלכלי - מצד אחד, חנויות מבשרות על עונה חדשה ובמסלולי התצוגה חוגגים עוד מעט את חורף 2012-2013. מצד שני, שנות ה-70 חוזרות ובגדול, ופריטי עבר זוכים לחותמת "קלאסיקה". בתווך נותר הגבר המודרני עם נוסטלגיה לגבריות ישנה וטובה, עתיד לא ברור והווה שנקרע בין ישן לחדש.

אחד המגזינים האהובים על הג'נטלמנים, "032C", מנסה להבהיר לעצמו ולקוראיו את רוח הזמן ואת גבולות התקופה. המגזין, שנוסד בברלין לפני כעשור תחת הכותרת "מגזין לענייני אמנות, אופנה וקונפליקט", המשיך גם בגליונו האחרון את המסורת הז'ורנליסטית המשלבת אופנה, תרבות ופוליטיקה בסגנון בלתי מתפשר, בשינוי קל אחד. יורג קוך, עורך המגזין, החליט לשנות את כותרת המשנה של המגזין, שהיתה עד היום "Contemporary Culture", ולצאת נגד העכשווי. "בעידן המידע שבו הכל זמין, מיידי ופתוח לא רק לאינטרפטציות אלא גם למניפולציות", כותב קוך, "חשובה יותר מכל הדינמיקה שמפיצה לכל עבר את החיבורים שבין זיכרון לידע ובין שכחה לחזון".

ה"עכשוויות" אליבא דקוך אינה סממן בר תוקף יותר, ולדעתו היא מיושנת, חסרת טעם ובעלת התייחסות עצמית בלבד. הוא מבקש להציג אקסיומה חדשה, לכבוד מה שהיה, מה שהווה, מה שיהיה ומה שיכול להיות, ולכן בחר בכותרת החדשה והסתומה במודע: "The Culture".

במובנים מסויימים, חנויות הוינטג' הטובות יכולות לחסות תחת הגדרה עמומה שכזו ולשמש ארכיונים של ידע, ספריות פתוחות לציבור של בגדים, אביזרים וכמוסות זמן מתקופות אחרות. אליהן אפשר להוסיף גם את שלל הנימוסים וההליכות מפעם, עם העדכונים והשינויים ההכרחיים שמחברים אותם לתרבות של זיכרון, ידע וחזון. אם פעם היו קדים או מסירים את הכובע במפגש ברחוב, היום אפשר להמיר אותם בלחיצת יד, נישוק וחיבוק. אם פעם פתחת לגברת את הדלת, היום אפשר להשאיר אותה פתוחה עבור כל מי שנכנס אליה אחריך. תורת האטיקט, כמו הטיקט שעל החולצה, זקוקה לריענון ועדכון מתמשך. אסור לה להתעטף בהילת הוינטג'יות של עצמה. כמו "העכשווי", גם היא צריכה להתנער מההתייחסות העצמית ולהפנות מבט למחר.

אז כן, יש אנשים וינטג' - דמויות מוכרות מסביבנו, שחיות אתנו אבל הן כבר לא בעולמנו, כמו למשל קרי גרנט או ארנסט המינגווי. בחוץ מתחוללת מחאת וינטג', שחוזרת לעבר קסום שמעולם לא היה לנו, ובתקופה האחרונה עולות תכונות ג'נטלמניות מהעבר שראויות לשימור מחמיר וזוכות לתחייה רטרוסקסואלית. הג'נטלמנים מקווים שכמו יין טוב, הגבריות החדשה שניבטת במראה תשתבח עם הזמן, תתחבר לסדק שבין זיכרון לחזון ותצעד עם ז'קט מהוה, עניבת פרפר ישנה וחולצה חדשה מסתיו 2011 אל המחר.

טוקסידו סינגליש

הנה עוד סיבה לקפוץ לסינגפור בסתיו: תערוכה נודדת של דיור הום תגיע מפריז למנהטן של המזרח הרחוק ותציג את אומנות מלאכת היד של אחד הפריטים האיקונים ביותר בארון הבגדים הגברי: הטוקסידו.

כמה ענוג הוא

כל הדרכים מובילות לפ.סקוט פיצג'רלד. "גטסבי" שלו הפך לאייקון אופנתי ידוע ומשמש השראה לבתי אופנה ומעצבים, הוא גיבור ההתרפקות הסגנונית לשנות העשרים של המאה הקודמת, ועם חברים כמו המינגווי וג'ראלד מרפי, לא פלא שהוא זוכה להומאז' מהבלוג אפרטמנט תראפי, שכותבים עליו: "הוא הסטייל אייקון שלא רק הציב סטנדרטים לעולם אלא גם חווה אותם בעצמו, הבחין בהם אצל אחרים והגדיר תקופה". תמונות שלו לא מותירות ספק שהוא גרסונייר גדול.

בתמונה למעלה: סקוט פיצג'רלד ואשתו זלדה, למטה: התיק של סקוט (ואחד התיקים היפים בעולם).

סמטת בעלי מלאכה

כשמה כן היא: "Old Town" היא חברה ותיקה המייצרת בגדי עבודה קלאסיים במחוז נורפוק שבאנגליה. היצור של הבגדים נעשה על טהרת הכותנה, הצמר והפשתן הבריטיים ובאיטיות מענגת: לא יותר מחמישים פריטים בשבוע.

כדי להציג את מגוון הבגדים שמציעה החברה, הולבשו לאחרונה כל לובשי הפאב "רד ליון" שבסנט ג'יימס, לונדון, בבגדי הקולקציה, קיבלו פיינט פושר לסיום יום עבודה מפרך והתוצאה לפניכם:

עוד תמונות אפשר למצוא באתר החברה תחת הכותרת Piccadilly Pleasures. מי שרוצה עוד קצת מסורת של מלאכת יד נשכחת, מוזמן לבקר באתר SlowCoast, אותו מתחזק רוכב האופניים והצלם ניק האנד, שמבסגרת מסעותיו בממלכה המאוחדת מתעד את בעלי המלאכה, בלי אף מילה על נוסטלגיה.

דיסטופיה אהובתי

לאחרונה מוצא עצמו הגרסונייר מהופנט לגמרי מהסגנון המיוחד והפריטים הרבים שבעבודותיו של האמן הבריטי דן היליאר. באיורים סמי-אנטומיים עם נגיעות של סגנון לבוש ויקטוריאני, בורא היליאר עולם חדש ומופרע, המהלך על הגבול הדק בין טבע האדם לממלכת הטבע ורוקח היברידיות סוריאליסטית אפלה.

לבלוג של דן

חתונה בסגנון מקומי

הגרסוניירים מקבלים הרבה תגובות, פרגונים, תיקונים ותלונות. אבל מייל מרגש, כמו זה שהגיע בשבוע שעבר, הם טרם קיבלו:
השולח: אבי ק. הנושא: השראה וחתונה.

פסקת המחץ: "שלשום חזרתי מירח דבש שחתם חודש יולי נפלא מאין כמותו, ששיאו כמובן היה חתונתי לבחירת לבי, מרינה. בתור אחד שעוקב אחרי הבלוג שלכם ומתייחס אליו כאל סמכות מהימנה לעילא ולעילא בכל מה שנוגע לנטיותי האפנתיות, ברצוני להודות לכם על ההשראה שקיבלתי בזכות כל מיני פוסטים שלכם עבור הרכבת מלתחת החתן שלי :)"

לב הגרסוניירים: נמס.

אז בעונה של מלפפונים וחתונות אופנה, בין מסיבות הנישואין של קייט מוס וקייט מיד לחתונת הסטייל הבאה (ע"ע סופיה קופולה ותומס מארס), קבלו את וידיאו החתונה השיקי של הזוג הקסום מרינה ואבי. הגרסוניירים מאחלים להם מזל טוב מכל הלב, ולגרסוניירים באשר הם (והן), חג אהבה שמח.

Avi & Marina from Canele on Vimeo.

פתח חולצת קמץ

אם כבר בחולצות טי עסקינן (ע"ע חולצת קמץ), שתי המלצות קצרות על מעצבים צעירים ומוכשרים חברי הגרסונייר, המוכרים כל אחד בדרכו את הטישרט שלו.

אדריאן ברקוביץ', חבר טוב ומעצב מוכשר להפליא, השיק לפני כמה חודשים קולקציה ראשונה ומוצלחת של חולצות טי ארוכות גזרה. תחת המותג State of Adrian מאייר אדריאן ויוצר את החולצות בעצמו, כמו מסכי טקסטיל ודיו של עולם פנטסטי ואפל. חפשו את הדפסי הינשוף המוצלחים. הצעת הגשה: מעל מכני טייץ.

מהעבר השני של הים, יוצר ג'ים מוריסון מחברת dangerous breed את החולצות הפוליטיות-אירוניות הכי מקסימות בסביבה, הדפסים שהופכים רלבנטיים יותר ויותר עם החדשות מהמזרח התיכון. ליאו נצפה השבוע עם אחת החולצות שלו, ואילו אחרת נכנסה לפנתיאון כשהופיעה ב"עמוק באדמה" לפני שנים אחדות.

מועדון הג'נטלמנים - חולצה פשוטה והיא עולה

אמצע אוגוסט והחום שפקד את מחוזותינו החזיר את הג'נטלמנים לפיסת הבד הפשוטה המכונה טי-שירט, הפריט הכי קייצי והמדים של מרבית האזרחים בחלק הזה של הגלובוס. באופן מפתיע, פריט הלבוש הבסיסי הזה נעדר מדיון עמוק במועדון, ולא בכדי: הואיל והטי-שירט הפכה לסימן ההיכר של הישראלי המצוי, שלובש אותה עם ג'ינס ומצהיר שזו האמירה האופנתית היחידה שלו, הרי שכמעט ולא נותר אלא להנהן, להבין את הפשטות שבשלבישתה ולהמשיך לכפתר את חולצת האוקספורד, גם כשבחוץ למעלה משלושים מעלות ועשרות אחוזי לחות.

מצד שני, גם לחולצה הפשוטה הזו, שמורכבת משתי חתיכות גדולות (חזית החולצה ואחוריה) ושתי חתיכות קטנות יותר (לשרוולים), מגיע דיון נפרד. אמנם הג'נטלמנים חושבים שטי-שירט היא פתרון אופנתי דל לחדלי מחשבה במקרה הטוב, או לכאלה שמצהירים "לא אכפת לי" בדפוס על גבי לבן במקרה הרע, אבל יש משהו בחולצה הזו שנשאר נצחי, בעיקר אם לא הופכים אותה לברירת מחדל סגנונית וקבועה.

חולצת הטי חבה את חייה למהפכה התעשייתית, אז הומצאה כמענה לבוש פונקציונלי לעובדים במפעלים החמים ולכורים מתחת לאדמה. במלחמת העולם הראשונה גדל קצב ייצור החולצות על ידי ארצות הברית ובריטניה, שסיפקו אותן לצי הימי, והמלחים, כשהגיעו למקומות אקזוטיים עם אקלים חם, פשטו את מדיהם ונשארו עם חולצות הטי בלבד.

הטי-שירט הלבנה, שהתחילה לבסס את עצמה כאייקון בארון הבגדים הגברי, השתדכה טוב למדי הצי. היא היתה נוחה לתפקוד בסיפון, זולה לייצור (כי לא דרשה צביעה נוספת) והיתה קריטריון לניקיון ומשמעת, שכן כתמים נראו עליה מיד. עם תקופת השפל הכלכלי הגדול אחרי המלחמה גברה הפופולריות שלה והתקבע מעמדה כבגד המייצג את המעמד הנמוך.

אמנם לא היה מקובל ללבוש חולצת טי בחוצות העיר, אבל אחרי שמגזין "לייף" פירסם ב-1942 תמונה של חייל לבוש בטי-שירט - לראשונה על שער מגזין - עברה החולצה הסבה והתאזרחה ברחבי ארצות הברית. אחרי מלחמת העולם השנייה החולצה הפכה כבר לסמל של נוער מורד שנאבק במוסכמות הישנות, בעולם הבורגני של דון דרייפר וחבריו, והיא התחברה מצוין עם תקופת הרוקנרול ועם הידיים המסוקסות של מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", וגם לכוכבים אחרים של התקופה, נגן הג'ז צ'ט בייקר ואליל הנעורים ג'יימס דין.

אבל שנות ה-50 היו גם השנים של ההתמסחרות הגדולה בתעשיית חולצות הטי. בין הראשונים לנצל את האפשרות להשתמש בחולצות כשלט פרסומת מהלך היתה חברת וולט דיסני, שהנפיקה זיכיון להציג את דמויות דיסני על החולצות. אלו אמנם זכו להצלחה מרובה, אבל הציורים שעליהם דהו במהרה ורק ב-1955 החל השימוש בדיו עמיד יותר, שאינו יורד בכביסה ושאיפשר לחברות רבות לשכפל את ההצלחה. שנות ה-70 וה-80 היו שנות הגיבוש האופנתי של הג'נטלמנים והן כללו בתוכם הרבה רגעי סטייל קשים ומנעד של השפעות, מפאנק בריטי לקיטש אמריקאי, מייצור מקומי ועד להפצה המונית מייד-אין-צ'יינה. כולם נפגשו על חולצת טי אחת, עם הדפסים מסוגים שונים, מסרים פוליטיים וממורביליה תיירותית.

אותם הדפסים שונים הפכו למעשה את החולצה לקנבס פוליטי עם פוטנציאל חשיפה גבוהה שזימן אליו שלל התייחסויות טקסטואליות וגרפיות בנושאים חברתיים, תרבותיים ואישיים. באופן הזה חולצות הטי מכל מיני ערים בעולם הפכו לסממן הכרחי בסיומו של כל טיול מחו"ל, מקפקא בפראג ועד "איי לאב ניו יורק", מצ'ה גווארה ועד "רק הליכוד יכול".

בתחילת שנות ה-2000 הגיחה לעולם "אמריקן אפרל", חברת השמאטע-ביזנס שהעמידה פריטי בייסיק נוחים במרכז הבמה, עם חולצות טי בשלל צבעים ובמידות לא ברורות, והפכה סופית את חולצת הטי לעמוד התווך האופנתי של המוני עירוניים ברחבי העולם, מסוג המדים שכל אחד צריך ורוצה בארון.

חולצת טי מקשמיר של איב סאן לורן

אבל אומרים לנו שיש טי אחר. אחרי תקופת אמריקן אפרל לא היה אפשר היה שלא להתברגן וללמוד לאהוב את המותג הבריטי הנחשק "סנספל", שמייצר חולצות טי (ותחתונים) כבר מ-1860. סנספל היו הראשונים להכניס לשוק הבריטי את מכנסי הבוקסר ב-1947 וחולצות הטי האיכותיות שלהם נצפו בשנים האחרונות על כמה מהדמויות המרכזיות בהוליווד, המסמלות את מהות הגבריות העכשווית.

בתחילה היה זה דניאל קרייג כג'יימס בונד ב"קזינו רויאל" ואחריו כריסטיאן בייל ב"באטמן האביר האפל" - שניהם לובשים את אותה חולצת טי רכה. לספקנים שבלובשי הטי-שרטים, אפשר רק לספר על העושר בתחושת הבד, באיכות וברכות הבלתי נשכחת שלו. מי שרוצה הוכחה נוספת, הרי שהשנה החולפת היתה שנה מוצלחת למותג הקשיש, עם חנות חדשה מוצלחת בלונדון ומינוי המעצב המבטיח ג'ונתן אנדרסון כמנהל הקריאטיבי של המותג.

אם מדברים על חולצות טי מהדור החדש, אי אפשר שלא להזכיר את ריק אוונס, אלכסנדר וואנג או דמיר דומה, שהפכו את תורת הטי לחוכמת הסוד החולצתי, שמסתירה תחת קפליה בדים דקים ואווריריים, חולצות טי שפורקו והולחמו מחדש או טישרטים שנראים פשוטים על הקולב, אבל מרגע שנלבשו נהפכים לממד חדש של הלובש אותן, בגזרות הרפויות, במשחקי הצלליות המפתיעים ובאיכות הבדים שנדמית כאילו מתמוססת רק מלהביט עליהן.

בבואם לנסח קוד טי, מנסים הג'נטלמנים להבין איך הפכה חולצת הטי מעוד חוליה בשרשרת המזון האופנתית לרעה החולה של הסגנון הישראלי. אולי זו העדרה של היררכיה או חוסר הבנה בהתאמת הלבוש לאירוע, שמשאירים את הגבר הישראלי עם חולצת טי אחת שממנה הוא מסרב להיפרד. אבל בתור תרגיל גמילה, מציעים הג'נטלמנים להיפטר מההדפסים ולהתרכז בגזרה, בצבע אחד, באיכות התפירה ובהתאמה של החולצה לגוף. הגודל כן קובע, ואם לא מדובר בדה-קונסטרוקציה בלגית, יפאנית או ריק אוונסית, רצוי לשמור על גזרה צמודת גוף - אך לא צמודה מדי - וגם כזו שמזכירה פחות אוהל מחאה. צווארון החולצה המועדף הוא תמיד דק ומינימלי, הבד מכותנה והשאלה היחידה שנשארת פתוחה היא אם להדק את החולצה למכנסיים או להשאיר אותה בחוץ.

לקרוא ולחזור. מחכה לכם לרגע של עברית

גם אם אחת החולצות האהובות בארון שלהם היא חולצת טי מהוהה שעברה אלפי כביסות ונטחנה עד דק, הג'נטלמנים תוהים האם אפשר להחזיר את החולצה לארון, גם אם מדובר באמצע הקיץ, לתת לה לנוח מעט ולהרהר בקול אם אפשר למצוא לה תחליף, לפחות עד שיימצא תרגום עברי הולם* למלה "טי-שירט", הפריט (שעדיין) הכי אהוב בעיר.

* תרגום עברי הולם: גם אם זו היתה הערה נבזית לטור בעיתון, לומדים הגרסוניירים מכל קוראיהם. אז תודה לקורא שהזכיר ש"טי-שירט" בעברית היא: חולצת קמץ.

שטאזי סטייל

צילומים של שוטרי שטאזי סמויים בבגדים אזרחיים נמצאו בארכיון המשטרה החשאית של מזרח גרמניה לשעבר ומוצגים בתערוכה בשם "Pictures from the Secret Stasi Archives" בגלריה Morgen Contemporary בברלין על ידי האמן סיימון מנר.

מתוך התמונות אפשר לחלץ סטייל מזרח אירופאי מתקופת המלחמה הקרה, שכלל בגדי עבודה, קרדיגנים, כובעים ומעילי פרווה, מכנסי ג'ינס קצרים וסנדלים והרבה מאוד משקפי שמש מזרח אירופאיות וחולצות עם צווארונים גדולים (מדי).

"אלו תמונות שדרכן לימדו את בלשי השאטזי להיטמע בחברה", אומר האמן מנר, "הן אולי נראות אבסורדיות, אבל השימוש בהן היה רציני. זה חומר מרושע". בנוסף לתמונות סטייל מצויות, אפשר לראות בתערוכה גם פולארוידים של בתים שאליהם נכנסו הבלשים כדי לערוך חיפוש ושנועדו לעזור להם להשיב את הבתים האלו לסדר בלי שבעליהם של הדירות ישימו לב". סטייל של האח הגדול, גרסת מזרח גרמניה.

צ'וקה לפרויקט מצוי

לא ברור איך חברת הנעליים האולטרה מינימליסטית Common Projects עוד לא הוזכרה ב"גרסוונייר". נעלי הספורט שלהם הן כליל הפשטות והשלמות: הן עשויות עור משובח מאיטליה, ואין אזכור של לוגו מלבד שורת מספרים של הסוג והמידה. סיפור המותג, שהתחיל בדירה ניו יורקית ב-2004, הוא מסע מרתק אחרי הסניקרס הישנות והאיכותיות.

אחרי שהוציאו כמה דגמים נצחיים, כמו האכילס המפורסם, הם מוציאים לסתיו מגפי צ'וקה (Chukka Boots), נעליים גבוהות שדומות למגפי המדבר, ה-dessert boots הידועים, שהיו פופולריות בשנות הארבעים והחמישים כנעלי קז'ואל מעור או מזמש. שמם מגיע ממשחק הפולו (שבו צ'וקה היא פרק זמן במשחק), והגרסונייר שמח לבשר שהם שוב nailed-it: אידיאה של נעליים כמו שנעליים צריכות להיות, בצבעים נכונים ובגזרות מדוייקות. אפשר להשיג כאן (ולקרוא ראיון עם צמד המעצבים כאן).