החייט האמיץ טומי

טומי נאטר ביום שמנת

השנה - 1969. המקום - סאביל רואו, לונדון. החייט האמיץ טומי נאטר מחליט לפתוח חנות בלב הרחוב המסמל יותר מכל את החייטות העילית של בריטניה. נאטר, מעצב מוכשר וטיפוס ססגוני במיוחד, מצליח לתבל את מראה הג'נטלמן הקלאסי בהומור, חוצפה וגלאם והוא הראשון למעשה המשלב בין חייטות עילית לסווינגינג לונדון.
המוזיאון לאופנה ולטקסטיל בלונדון פתח לפני כמה ימים תערוכה, הנקראת Rebel On The Row, בה מוצגות רבות מחליפותיו המפורסמות של נאטר (כמו אלו שלובשים הביטלס בעטיפת האלבום "אייבי רואד" או מיק ג'אגר בחתונתו) לצד תמונות אישיות מאותה התקופה החושפות את קסמו של הגלאם-דאנדי הראשון.

טומי נאטר והכלבים, ניו יורק, שנות השבעים

נאטר לובש נאטר

ביאנקה ומיק ג'אגר (הוא בחליפה של נאטר), באירוע גאלה במלון סאבוי, 1973

איור לחליפתו של אלטון ג'ון לקראת ההופעה בוומבלי, 1984

קנו טומי. פוסטר התערוכה

ראש לחליפות

את הפורטרטים המרשימים האלו, של האמן הצרפתי קארול בראמו, מצא הגרסונייר בבלוג של המעצב המוכשר J.W.Anderson.
מצד אחד סקרן הגרסונייר לדעת מה אנדרסון מצא בעבודות אלו ואיזו השראה הוא (אולי) שואב מהם (ומדובר באחד מהמעצבים הצעירים והמבטיחים - לתקציר הפרקים הקודמים). מצד השני הדימויים האפלים הללו, של גברים לבושים בקפידה אבל מחוקי פנים וזהות, מטרידים ואינם נותנים מנוח. אינם יוצאים מהראש.

לכל איש יש תיק

מר פורטר שמח להציע לכם חמש אופציות של תיקים להשקעה בקיץ הקרוב. את התיק אפשר וכדאי להתאים את לסטייל האישי, ללוק היומי וללבוש הקיץ הקרב והולך...

ואם תרצו עוד - הגרסונייר ישמח להרחיב על הקשר בין תיקים לגברים.

מועדון הג'נטלמנים - אדון בודד הוא הלב

לכאורה, אין דבר מסוכן יותר לג'נטלמנים מאשר לנסות לכתוב על רגשות. האם יוכלו למצוא את האיזון הנכון בין רגשותיהם השונים? והאם אופנה יכולה להביע או להרגיע, לכבות או להדליק רגשות?

מאז ומעולם שימשו הבגדים ככלים במשחק האינטלקאטואלי שהם מנהלים עם עולם האופנה. לא בכדי הם מעריצים את הלמוט לאנג או מרטין מרג'יאלה, מעצבים אירופאים שבאמצעות בגדיהם יצרו הפשטה קיצונית וקרה של הגוף והחומרים שעוטפים אותו. אולם לרגשות, כמה גברי מצדם, היה תמיד מעט מקום בארון. "ג'נטלמנים אמורים להסתיר את רגשותיהם", כך אמרו להם פעם, ולאופנה אין תחושות.

בניסיו דל טורו בעבודה Crying Men של סם טיילור ווד (2002)

כל זה התמוטט כשאחד הג'נטלמנים נתקל בחולצת כפתורים של דריס ואן נוטן בכלבו יוקרתי מעבר לים. החולצה הלבנה, שעליה כתמי צבע בסגול ובכחול, היתה פיסת בד היסטרית (במובן הקליני ששל המלה), שצעקה שאופנה יכולה להיות גם אמוציונלית. מכיוון שהיא עלתה כ-600 דולר, היא השאירה בעיקר כאב לב וגם קנאה רושפת בכל מי שיצליח להשיג אותה.

העובדה שאופנה יכולה להביע רגשות היא יותר מאנקדוטה נוספת הקשורה לעיסוק בסטייל. במיוחד אצל גברים, הידועים לשמצה בכל הקשור בתקשורת בין-אישית, מדובר בעוד ערוץ שיכול לנטרל כמה עכבות ולנסות להעביר את רחשי הלב. הגבר המערבי למד לאלף את עצמו, גם בעזרת החליפה, שהכניסה אותו לתוך מדים רציונליים, מישטרה את האמוציות שלו, הסתירה וגוננה על האני הרגשי שלו והפכה אותו לגיבור על, שלא רק יוצא לכבוש את העולם, אלא גם עסוק בלכבוש את יצרו.

מגרגורי פק לדונלד דרייפר - האיש בחליפת הפלנל האפורה

לא ברור אם הטאבו על הפגנת הרגשות היה הסיבה או המסובב של הלבוש הגברי, אבל עובדה היא שבמשך המאה ה-20, שכללה שפע גיבורים קולנועיים גבריים, שתי מלחמות עולם וזיגמונד פרויד אחד, נולדו ג'ון ויין ורמבו כמודלים מובהקים של קשיחות ואומץ לב, שרגשות הם מהם והלאה. החליפה, מכנסי הג'ינס הקשיחים ובגדי העבודה היו, במובן הזה, המדים המושלמים שכיסו והסתירו, ולא סתם זכו להצלחה. היכולת להביע רגשות היא אולי עניין של בגרות וביטחון אישי, ואולי זו דמותו של הג'נטלמן החדש שאמנם זוכר את מורשת הסטייל המאופק והנימוס הבריטי, אך יכול גם להתחבר לצד השני שלו - להביע רגשות ולנסות לנסח סגנון אישי שמשתמש בהם.

אופנה יכולה להיות סנטימנטלית. היא יכולה לסמן געגוע, להביע שמחה, לצעוק כעס, לנופף בשנאה או להיות מלאת כאב ויגון. בדים יכולים לעורר זיכרונות במגע עמם, וצבעים עשויים לעורר את החושים והרגשות. כבר לא צריך להיות בדיכאון כדי ללבוש רק שחור. ריק אוונס מאיים ומפתה בגלימות שלו. דמיר דומא או גארת פיו מייצרים באמצעות צורות גיאמוטריות ובדים טכנולוגיים רגשות של שמחה או בעתה הזויים. ראף סימונס התחיל את הקריירה שלו בזעקות אנטי-ממסדיות בועטות, ולאחרונה הצעיד דוגמנים בצבעים זרחניים, מעין פרץ שמחה קייצי בגרסה אופנתית.

ראף סימונס אביב-קיץ 2011

אחד המותגים המשפיעים על דמותו העדינה של הגבר החדש הוא "דיור הום", עוד מתקופתו של הדי סלימן ועד למחליפו הנוכחי קריס ואן אש. אותה חליפה גברית קלאסית, ממשטרת ומלאת איפוק קיבלה הזרקת עוצמה, צומצמה בגזרתה והחלה לזעוק את כאב הנעורים, כמעט כמו הציורים של קספר דוד פרידריך או של רומנטיקנים מלאי רגש אחרים.

דיור הום אביב-קיץ 2011

אבל גם אם עולם האופנה מלא בנסיכות קרח אופנתיות, החל באנה וינטור, עורכת העל בעלת המזג הבריטי, דרך טילדה סווינטון, השחקנית אהובת הג'נטלמנים וכלה בכישוף שנקרא דפני גינס, הרי שמעל כולן מרחף הקייזר הגדול, קארל לגרפלד, אלוהי הקרח ששערה משערות ראשו לא מסגירה מה הוא מרגיש. לגרפלד אמנם מצליח לרגש דורות של חובבי אופנה, אבל הוא עצמו סגור ומסוגר בכלוב של בלינג-בלינג. מולו, כמובן, אפשר להזכיר את איב סן לורן, שתוכו היה כברו, וסערת הרגשות שהפעילה אותו תמיד היתה גלויה לכל, מהבגדים החושניים שיצר ועד דמותו הציבורית שהיתה שנויה במחלוקת.

עולם האופנה לובש שחור ומחייך

בז'אנר סרטי הדוקו-אופנה הפופולריים כיום (במיוחד בסדרה "היום שלפני" מאת לואיק פריז'אן) מוצגים המעצבים ברגעיהם הקשים ביותר, בפאניקה מוחלטת לקראת התצוגות, או בשלווה סטואית לא ברורה ואדישות קיצונית לסובב אותם. לרגעים מצליחה הסדרה לקלף במקצת את המסכה של עולם הזוהר ולחשוף טפח מעולמם הפנימי והאמוציונלי של המעצבים. מארק ג'ייקובס, למשל, פרץ בבכי תמרורים כשראה את הפרק עליו, אז הבין את הלחץ שבו נתונים עובדיו ואת התלות המוחלטת שלו בהם.

הג'נטלמנים מניחים שאופנה היא רגש. בדיוק כמו הסופר הצרפתי סטנדל, שבעת ביקורו בפירנצה, כשהסתובב בארמונות בהם ריכוז בלתי נתפש של אמנות יוצאת דופן ביופיה, נתקף בחרדה עצומה על סף הפאניקה. התסמונת, הקרויה על שמו, יכולה להסביר לא מעט מהתחושות המתעוררות בעת מפגש עם חולצתו של ואן נוטן, בביקור בתערוכות אופנה מרגשות ("יופי פראי", התערוכה של אלכסנדר מקווין במטרופוליטן, היא דוגמה מצוינת לכך) ובהיתקלות בעבודות של מעצבים מוכשרים, שיכולה להוליד רגשות שמחה ואושר, כמו גם חרדה קלה.

מקווין בקטלוג. ספק בוכה ספק צוחק. מרגש

אז הג'טלמנים מודים ומתוודים שהם רגשניים. הם יכולים להזיל דמעה חרישית מדרמת קיטש זולה או מספקטקל אנושי אדיר ממדים. אבל בסופו של דבר בלוטות הרגש שלהם הן בשיא פעילותן אחרי מסע קניות קטן איכותי ויקר, עם שלל רגשות אשם שצפים בהם כמו כתמי הכחול והסגול על פני הבד הלבן.

והלב שייך לריי

על בדים ועל עניבות

אחד הקסמים במעגליות האינסופית של תעשיית האופנה מתגלה כשמוטיב חוזר בצורה שונה או בחומר חדש. כמה נחמד לפתע, אחרי מכת פפיונים לא בלתי חביבה, להיות מוצפים בשלל עניבות מסוגים ובדים שונים: צמר או כותנה אורגנית, משי, שמברה או טוויד, קלאסיקות עבר (שסבא גרסונייר היה אוהב) בטכנולוגיות חדשות. הנה כמה מהן:

עניבה של הצמד הניו יורקי המופלא ניקולאי רוז. להשיג באופנינג סרמוני

עניבת משי סרוגה של בית Charvet המיתולוגי.

אם היא עבה מדי - עניבה דומה ברוחב של חמישה סנטימטרים יוצרה במיוחד עבור מר פורטר

עוד סריגת משי הפעם של drakes

עניבות האריס טוויד

עניבת כותנה אורגנית של היל סייד

עניבות מעורבות משי וצמר של לאנוון

עניבה סרוגה של פול סמית
לסיום, שוב אלכסנדר אולך בפרויקט גרסוניירי להפליא
מציע לכם סט מושלם של מחברת, עניבה ופנקס (להשיג בפרנזט לונדון)

מודל 2011

מי אתה, קלמאן שאברנו? הדוגמן הצרפתי בן ה-21 נראה בכל מקום בשנה האחרונה, השתתף בקמפיינים גדולים ונחשקים, פתח וסגר תצוגות חשובות ונדמה שהצליח ללכוד במבטו החד לא רק את רוח התקופה אלא גם את מושאה: אימג' של עלם-גבר, נסיך קרח נקי ומוקפד, פנקיסט ומורד, דמות א-מינית וסמל סקס לוהט. זליג יפה תואר.

הוא נולד ב-1989 ואת הופעת הבכורה שלו עשה על המסלול בתצוגה של דיור-הום כשהוא בן 16. שנה אחר כך הוא כבר נבחר להיות הפנים של ז'יל סנדר, ומאז הוא משתתף באופן קבוע בתצוגות של סנדר, פראדה, לאנוין, ראף סימונס, הוגו בוס, איב סן לורן, ז'יוונשי ורוברטו קוואלי (שבחר בו כפרנזטור ושכר את סטיבן מייזל לצלם אותו).

2011 סימנה את הפיכתו של שאברנו למודל גברי אולטימטיבי עם בחירתו כדוגמן הבית של שלל מותגים שונים זה מזה, ביניהם הליין J+ של ז'יל סנדר ליוניקלו, פראדה, סלבטורה פרגאמה וגם H&M. לא ברור אם העובדה שהוא כה מבוקש אומרת עליו משהו, על המותגים או עלינו, אבל אין ספק שזו השנה שלו.

בכל מקרה, הוידאו האחרון לליין המשקפיים של YSL (של הצלם המצויין קארים סאדלי עם מוזיקה מתוך הסרט האהוב "כרס של ארכיטקט"), הוא רצף פריימים לא רעים שדרכם אפשר להרהר בכוחו של מר שאברנו וברב ממדיות הגברית שניבטת ממנו.

אדוני החוף

"אנגלי בחופשה" הוא הנושא שהוביל את קמפיין אביב-קיץ הנוכחי של בית האופנה Hackett. הגרסונייר לא בטוח שהוא יכול 'להחזיק' את המראה המרשים הזה באוגוסט התל אביבי (וגם לא מבטיח לנסות) אבל עדיין מאמין בזכותו של הקיץ להיות אלגנטי. (לדפדוף בקולקציה)

מועדון הסדקית

רק לפני קצת פחות משנה הפך מועדון הג‫'‬נטלמנים באופן חד פעמי לחנות סדקית (הידועה בשמה האידישאי: גלנטריה ובשמה האנגלו-סקסי: Haberdashery). הגרסוניירים שוב לא לבד: Drakes, חברת בגדי הגברים הבריטית, פתחה בסוף השבוע האחרון בלונדון את החנות ראשונה של המותג (רחוב קליפורד 3, לונדון) המוגדרת כחנות סדקית.

Drakes נוסדה אמנם רק ב-1977 אבל תוך חיבור למסורת עבודת יד איכותים ועמידה בסנטדרטים הגבוהים ביותר, כמו מותג יוקרה בן מאות שנה. העניבות הסרוגות של Drakes התפרסמו אולי יותר מכל שאר הפריטים הנחשקים כצעיפי הצמר והמשי, הסוודרים מקשמיר מובחר, הגרביים, המטפחות, הפיג'מות, החלוקים (ונעצור פה...).

בין סאביל רואו לבונד סטריט החנות החדשה מוכרת את שלל האביזרים המפורסמים, מציעה תיקונים ומדידות לחליפות ואיך אפשר לסרב למניפסט שמאחורי החנות, הנחתם במשפט הג'נטלמני: "Welcome to Drake’s, and you have our assurance that we remain sartorially yours".

קריאת העורב

את הביקור האחרון בניו יורק העביר הגרסונייר תוך כדי קריאה באחד הספרים היפים שפגש בשנים האחרונות, "Just Kids"ֿ של פטי סמית. הרומן האוטוביוגראפי מתאר את סיפור אהבתם המרתק של סמית ושל הצלם רוברט מפלתורפ, מאז שנפגשו בסוף שנות השישים ועד מותו של האחרון ב-1989, ואת הדרך הארוכה עד שמצאה סמית את קולה, כזמרת וכיוצרת, בעיר ניו יורק.

הרומן מפליא לתאר תקופה מחשמלת בעיר, בין ווילאם בורוז, אנדי וורהול וג'ניס ג'ופלין, ובין השאר הוא חושף נקודת מבט מרתקת על אופנה, בגדים וזהות בעולם שעדיין לא לא טבע במותגי יוקרה, רשתות אופנה או הלך עיוור אחרי טרנדים. מעניין לקרוא איך סמית ומפלתורפ המציאו את עצמם מחדש, גם בסטייל שלהם, איך תפשו אופנה כחלק בלתי נפרד מהחיים ומהיצירה שלהם וראו בבגדים עוד כלי ביטוי מארגז הכלים המגוון והמקורי שלהם, במלון צ'לסי או בלופטים של הבוארי.

את מפלתורפ היא תארה

"Robert infused objects, whether for art or life, with his creative impulse, his sacred sexual power. He transformed a ring of keys, a kitchen knife, or a simple wooden frame into art. He loved his work and he loved his things. He once traded a drawing for a pair of riding boots—completely impractical, but almost spiritually beautiful. These he buffed and "polished with the "devotion of a groom dressing a greyhound."

על הסטייל שלה אמרה פעם שכולו אומר, "תסתכלו עליי, אל תסתכלו עליי", אבל היא כל הזמן שיחקה והשתעשעה עם אופנה, כמו בקטע הבא:

This was one of the most glamorous parties of the season, attended by the upper echelon of art and fashion. I felt like a Buster Keaton character, leaning alone against a wall when Fernando [Sanchez] came up. He took me in skeptically. "Darling, the ensemble is fabulous, " he said, patting my hand, eyeing my black jacket, black tie, black silk shirt, and heavily pegged black satin pants, "but I'm not so sure about the white sneakers."

"But they're essential to my costume."

"Your costume? What are you dressed as?"

"A tennis player in mourning."

Fernando looked me up and down and began to laugh. "Perfect," he said, showing me off to the room. He took my hand and immediately led me to the dance floor. Being from South Jersey, I was now in my element. The dance floor was mine.

מתבקש לתת את כתר הגרסונייר לסמית, הבת הכי בן שאנחנו מכירים: מהתספורת הקית' ריצ'ארדית, דרך הז'קט בגזרת הבויפרנד, החולצות הגבריות הלבנות או העניבות שהזכירו את בוב דילן וסינטרה. היא היתה סטייל אייקון בשנות השבעים ונשארה עד היום אחת היוצרות הכי מרתקןת אופנתית ואמנותית, עם מעצבים כמו יממוטו ודקרנין לבלמיין שעדיין מסמנים אתה כהשראה נצחית.

למי שאוהב את ניו יורק, חולצות לבנות ותכשיטים, הספר הזה הוא (גם) בשבילו.