על ארבעה תיקים והשראה

שני תיקי וויקנד, תיק עם שתי ידיות (tote) ותיק צד (Satchel) - ארבעה תיקים בעיצובם המשותף של המעצבים  דניאלה להבי ו SKETCH זכו לטיפול גרסוניירי מיוחד והפקת אופנה ראשונה שעליה הם עמלו. 

 * 

ארבעת התיקים היו רק נקודת מוצא, עולם אסוציאטיבי שנפרט לעשרות מרכיבים פונקציונאליים, ויזואליים, סימבוליים ואחרים. כל תיק הזכיר דמות אחרת, ומאחורי כל צילום עומדות דמויות גבריות שונות שמעוררות בגרסוניירים השראה: ארכיטקט וממציא איטלקי, בַּשָּׂם שוודי ממוצא הודי, שני אחים שוקולוטיירים מברוקלין ואמן ואיש חברה אמריקאי שהגדיר מחדש את החיים הטובים.

תכולתם של התיקים אינה כוללת רק פנקס, מחשב, מפתחות, חפיסת סיגריות ישנה וארנק, אלא גם קופסה ישנה מהמאה ה-19, בובת חיה מבד, בשמים אהובים, ספר ישן, מאפרה גנובה מבית מלון ישן, נעליים שחורות או סירת מפרש מעץ אפריקאי. מדובר ברשימת מצאי בדיונית שהיא הומאז' לדמות, אינוונטאר פנטסטי שהיה יכול להיות שלה.

‎

ג'ראלד מרפי - (תיק וויקנד מבד)

‎איפה כדאי להתחיל לספר על מר מרפי? ברביירה הצרפתית שאותה המציא מחדש כעיירת קיט בשנות העשרים של המאה הקודמת? בסלון האמנויות בפריז שם הציג לצד גדולי האמנים האוונגרדיים של זמנו? בחבורת האנשים שהקיפה אותה (פיצ'רארלד, פיקאסו, המיגווי, טו ניים א פיו)? סופר אחד כתב עליו ש"היתה לו היכולת להפוך את החיים שלו ושל בני המזל שסבבו אותו ליפים ומספקים", מוטו  שהגרסוניירים יאמצו מיד לכל ימי חייהם.

‎בתיק שלו אפשר למצוא כמובן שמיכת פסים לים, כובע, משקפי שמש, עיתוני טיולים חכמים, סירת מפרש, ערכת נסיעות של aesop וכמובן גם סיגריות שוויצריות איכותיות. (עוד על ג'ראלד מרפי אפשר למצוא ב"גרסונייר השבועי")

 

‎

* 

בן גורהם - (תיק וויקנד מעור)

‎אקזוטיקה נורדית זה לא אוקסימורון אלא תיאור מדויק של הניחוח והשארם שמפיץ בן גורהם, ג'נטלמן שוודי ממוצא הודי והבעלים של אחת מחברות הבישום המדוברת ביותר בעולם היום, Byredo. ניחוחות חכמים וחדשנים, שיתופי פעולה מוצלחים, מוצר מוקפד ומעוצב וקורטוב קסם קסם אישי עומדים מאחורי הצלחתם של הריחות שמר גורהם רוקח לעולם.

‎בתיק הוויקנד מעור הוא בטח ישים צעיף משי עם פייזלי אוריינטלי, קופסת עץ, שעון זהב עתיק ופטריות מבדים אורגניים. ממנו ייצאו גם הספר "How to be a Man" של גלן אובריין וקרם של aesop. (עוד על בן גורהם - ב"ניחוחות של שינוי")

*  

האחים מאסט - (תיק צד)

‎שני אחים שפתחו בקצה ווילאמסבורג (טוב, אולי לא ממש בקצה אלא בטבורה) מפעל שוקולדים שאותם הם מכינים בעצמם. מאחורי החזות ההיפסטרית (אפשר לצפות לזקנים והרבה חולצות משובצות) עומדים שני גברים מעוררי השראה, כאלה שאוהבים לעשות דברים עם הידיים ומכינים שוקולדים מושלמים בעטיפות מרטיטות.

‎וסט שוקולדי במיוחד לסתיו של המותג סקץ', מגזין אהוב ("New Yorker"), פד לעכבר או ספל קפה אוסטרי עם הלוגו היפה בעולם. בעיר של המאסטים, תיק סאצ'ל הוא מאסט. (עוד על האחים מאסט ב"גרסונייר השבועי")

*

קרלו מולינו - (תיק Tote)

‎בן המאה הקודמת שהיה (בין השאר) ממציא, ארכיטקט, מעצב רהיטים ותפאורות, צלם אופנה, טייס ונהג מרוצים שחי את חייו באינטנסיביות מטורפת. לצד תכלית קיומו המודרניסטית התעניין מולינו בתורת הנסתר והעריץ את הארכיטקטים הקדמוניים של הפירמידות המצריות.

‎תיק הצד שלו כולל מגזין לארכיטקטורה ואופנה, מצלמה ישנה, חולצה לבנה ועטיפת אלבומם המיתולוגי של ווילקו (עם זוג הבניינים המפורסם שעליו יש כתבה קסומה ב"מונקל" החדש. (עוד על קרלו מולינו ב"גרסונייר השבועי").

‎להשיג בחנויות דניאלה להבי ו SKETCH.

אני, תפקידי - לנגב לך את הדמעות.

הג'נטלמן מורכב מכמה חלקים איקוניים כמו חליפה, כובע או עניבה (זוכרים את "לפרק את הדנדי"?), אבל אין ספק שלמטפחת הכיס יש לו חיבה מיוחדת. האם זו הרב שימושיות שלה, או הממד האסתטי המיוחד שלה? בגלל מיקומה הפיזי, קרוב ללב, או בשל העובדה שהיא אופציה  סרטוריאלית מעט הזויה?.

ומה על הממחטה הגברית, פיסת הבד האנכרוניסטית שנעלמה מהעולם עם המצאת הטישו? Art of Manliness מנו באחד הפוסטים האחרונים שלהם שש סיבות לשאת אותה, ביניהם ניגוב הזיעה, ניקוי המשקפיים, ניגוב דמעות ושוד כרכרות. האיור שלהם לשיפוטכם:

אם בממחטות וכרכרות עסקינן, זה המקום לספר על סטייה גרסוניירית שקשורה בשיטוט באתרי של בתי מכירות פומביות מאירופה, מאלה שמוכרים ממחטות ומטפחות משי של הרמס, למשל, שאיתן הם תמיד מפליגים למחוזות אחרים.

ואם כבר סטייה, האם ההדפסים של דריס ון נוטן על הבדים בתצוגת הנשים האחרונה שלו נראים כמו שילוב בין סצנות סיניות למטפחות משי גבריות מפעם?

מועדון הג'נטלמנים - חשיפה לצפון

(הביתן הנורדי בוונציה בתכנון Sverre Fehn, 1962)

הג'נטלמנים, שמעולם לא היו בארצות הקור שבסקנדינביה, נתקפו רצון עז לראות את הזוהר הצפוני, הידוע גם בכינויו "אורורה בורליס", תופעת הטבע המרתקת אליה אנשים מרחבי העולם ומאופיינת בהופעה של אורות בצבעים שונים ועזים בשמי הלילה בקרבת הקוטב הצפוני (והדרומי).

לכן, מנסה המועדון הפעם להבין את אותה משיכה לאור הצפוני, את הכמיהה הלבנטינית לצפון, כמו שני האיילים המובילים את מזחלתו של סנטה קלאוס עמוק לתוך הצפון הלבן, לצד כמה ויקינגים קשוחים, נסיכות קרח וזאבים עם עיני תכלת, ועוד כמה דמויות הלקוחות הישר מהמיתולוגיה הנורדית.

כרטיסי ברכה נורווגים של Darling Celmentine

האם סקנדינביה היא ההזיה האולטימטיבית, נגטיב אסתטי של כל מה ששייך לכאן? ואולי היא בכלל אופציה אופנתית עקרונית, מעין אלטרנטיבה סגנונית לצעקנות של האייטיז ולרישול הלא מוקפד של הניינטיז? לא לחינם הפך החלק הזה של העולם למעצמת אופנה, כזו שמציעה, כמו ג'נטלמן אמיתי, להיות איכותית, אך לא בולטת.

גרגור פאולסון

גרגור פאולסון, מומחה שוודי להיסטוריה של האמנות, כתב ב-1919 את אחד המניפסטים המשפיעים ביותר על העיצוב הסקנדינבי,"Better Things for Everyday Life" , שבו העלה את הצורך ביצירת חפצים אסתטיים שיהיו זמינים לכל. הפמפלט של פאולסון השפיע על העיצוב השוודי במאה ה-20, ואולי הגדיר את סוד קסמה של האופנה הסקנדינבית מהמותג האהוב אקנה ועד זה של COS: דמוקרטיזציה של האסתטיקה, עיצוב עכשווי קלאסי ואיכותי, לא מתחנף ולא מנקר עיניים, שמשרטט מחדש את הגדרת הקוליות באותו רגע אופנתי שבו הוא נולד.

רוני מקדונלד, מעצב טייגר אוף סווידן

אחרי שכבשו את עולמות העיצוב, הארכיטקטורה והאמנות, ביססו האומות הנורדיות בעשורים האחרונים את תעשיית האופנה שלהם, שהפכה לשם דבר בעולם המערבי. בהתחלה היו אלה חברות פופולריות עם דגש רב על דנים כמו צ'יפ מנדיי, ניודי ג'ינס ודוקטור דנים. אחריהן הגיעו חברות שהתעסקו באלגנטיות הנורדית כמו אקנה, פיליפה קיי, ג'יי לינדברג וטייגר אוף סווידן. ואילו כיום אפשר להבחין בכמות אדירה של בלוגי אופנה ובמיוחד של צלמי רחוב איכותיים, המנצלים את האור הצפוני המיוחד כדי למצוא את הזווית המשתלבת היטב בסטיילינג הנכון.

אקנה (סווטשירט גאוני, להשיג בבוטיק ורנר)

אקנה, למשל, ראשי התיבות של Ambition to Create Novel Expressions, שהחלו לעבוד כקולקטיב יצירתי של חברת פרסום, צמחו להיות אחד ממותגי האופנה המשפיעים בעולם עם מכנסי הג'ינס המושלמים שלהם וניסיונותיהם המוצלחים לשלוח זרועות לשדות אחרים, כמו עיצוב רהיטים והוצאת מגזין נחשב מדי עונה. 

האיש שמאחורי המותג הוא ג'וני ג'והנסון שמציע לכם בוידיאו הבא את המקומות שלו בשטוקהולם. וכמו שכבר כתבה מי שכתבה: "או קיי עכשיו אנחנו יודעים איפה הוא גר".

 *עוד על אקנה אפשר לקרוא בשלל הפוסטים בגרסונייר או פשוט לקפוץ לחנות ורנר ברחוב אלפסי 33, לראות פריטים שווים מהקולקציה האחרונה ולקנות משהו, כדי ששירה תביא הרבה פריטים של אקנה לגברים.

העורכים של "פנטסטיק מן" - בגרסה שלהם עם אקנה

כובע של אקנה

קיץ של אקנה

מחויט של אקנה

מכנסי הג'ינס הראשונים של אקנה הושקו ב-1997 - באותה שנה שפיליפה קונטסון פתחה את חנויותה הראשונות (Filippa K) והחלה להפיץ את התחכום של הטעם השוודי לקהל הרחב. ב-1999 הושק הקו הגברי הראשון של המותג, ושנתיים אחר כך כבר נפוצה הבשורה ברחבי אירופה.

מעבר לעידון העיצובי של הבגדים, החנויות של פיליפה קיי היו (ועודן) חוויה בלתי נשכחת, שמדמה נסיעה לבית קיץ שוודי, עם תאי מדידה ספוני עץ, שמזכירים יותר תאי סאונה חמימים, מרופדים בשטיח עבה וצמרירי שאפשר לטבוע בתוכו, וחוויית קניה שהופכת את המסע בחנות לנסיעה מדומה בשדות לפלנד המושלגים.

 פיליפה קיי, סתיו חורף, 2011-2012

 אבל האסתטיקה השוודית לא מסתיימת רק בבגדים. היה זה בן גורהם, ג'נטלמן שוודי ממוצא הודי, שגילה את עולם הבשמים אחרי לימודיו באקדמיה לאמנות בשטוקהולם (וקריירה קצרה בכדורסל מקצועי), והחליט להפיץ את האסתטיקה שלו באמצעות חברת Byredo, אולי אחת מחברות הבישום המדוברות בעולם.
 

חנות ביראדו בשטוקהולם

ההתחלה של גורהם לא היתה פשוטה: התקשורת התעלמה ורבים לא כל כך פרגנו, אבל הניחוחות החכמים והמדויקים שיצר, יחד עם כמה שיתופי מעולה מוצלחים, עיצוב מוצר מבריק ולא מעט קסם אישי, הפכו את החברה שלו לעוד כוכב צפוני שעולם האופנה עורג אליו.

בן גורהם, הגרסונייר והריח

לצד סדרות של בשמים שזיקק יחד עם שכניו השטוקהולמים באקנה - גורהם גם שיתף פעולה עם המגזין "פנטסטיק מן" (שיתוף פעולה שנגמר בריח ג'נטלמני רע וכמעט בתביעת דיבה), ולאחרונה אף יצר סדרה מיוחדת עם משרד הקרייאטיב הצרפתי המדובר M/M.

אבל Byredo לא לבד. גם מעצב האופנה הנריק ויבסקוב, שפועל מקופנהגן, הילד המופרע והמחונן שהחל את הקריירה שלו כמעצב גרפי ודי-ג'יי, צמח בשנים האחרונות למעמד של כוכב-על בשמי התרבות העכשווית. במסגרת הצייטגייסט הנוכחי ביקש ויבסקוב להעניק לריח גם הקשר גיאוגרפי ויצר סדרת או דה טואלט הנקראת "type", הכוללת ניחוחות הנושאים את מרכיבי הזיכרון מביקוריו בשלוש ערים שונות: ברלין, דמשק וקופנהגן.

טייפ C בשביל קופנהגן

ניחוחות דמשק מעלים בזכרונות של ויבסקוב את ריחם של תבלינים אקזוטיים מהמזרח הקרוב, ברלין טומנת בחובה צד פחמי חזק, המחזיר אותו ללילות חורף קפואים בדירות במזרח העיר, וקופנהגן מכורתו מזכירה לו ריחות מלוחים של הים הצפוני וצינת יערות רעננים.

הרצון למצוא את הד-נ-א האסתטי של המקום מורגש גם בעיצוב התיקים של החברה הדנית Mismo, המבוסס על מסורת, ערכים של אומנות וקראפט, בחירת חומרים טבעיים ודיוק בפרטים כדי ליצור את האובייקט המושלם. במקרה שלהם, התיקים העשויים מעור וקנבס - מופת של איזון בין פונקציונליות ואסתטיקה, צבעוניות חמורת סבר ופשטות עיצובית - הפכו בשנים האחרונות לעוד חוליה בשרשרת המפוארת של העיצוב הסקנדינבי.

משפחת מיסמו, קולקציית אביב - קיץ 2012 

 לכן גם לא מפתיע שאחת מחנויות הגברים השוות בעולם נמצאת בשוודיה ונחשבת לאחת החנויות הטובות גם ברשת: "Tres Bien Shop".

Tres Bien Shop הלא וירטואלית

החנות, שמשלבת אסתטיקה צפונית וחוש אקלקטי (והומור) למצוא כל דבר אופנתי וקולי שניה לפני כולם, הפכה לשם דבר והיא מצליחה לנסח מדי עונה מה גברים צריכים (בעיקר אם יש להם לא מעט כסף). ביקור בחנות, לפחות זו הווירטואלית, הוא חוויה מרגשת (ומתסכלת) שמזכירה לג'נטלמנים את הזוהר הצפוני, ואת האובססיה המשונה שלהם - אולי כמו של כל אופנת הגברים - לברוח לפעמים למקום אחר.

明けましておめでとうございます

 גם אם "ווג הום יפן" לא חוגג את השנה החדשה, השער של גיליון החורף הקרוב שלו נראה כמו ברכה זוהרת ומלאת מיסתורין לשנה הקרובה. בתצלום, דוגמן בעל כובע פרווה לבוש בסריגים בוהקים ובצבעים מטאליים, אוחז במשקפיים פוטוריסטיים ומסתכל במבט כפול ומהורהר גם על העולם וגם על הבבואה שלו. האם, כמו שרומזת הכותרת למטה בצהוב, כזהו היופי?

 明けましておめでとうございます  גם לך, יפן.

אני ז'קט פוליטי

לכבוד ארבעה ביולי הגרסוניירים מקדישים את הפוסט הזה לאחד האירועים המוזרים שהתרחשו לפני 68 שנים בלוס אנג'לס ונודעו בשם המסקרן "מהומות ה-Zoot Suit". אחרי הכול, לא בכל יום אירועים היסטוריים נקראים על שמו של בגד, ואף שהמהומות היו תוצאה של גזענות וקסנופוביה, החליפות הנזכרות זכו למעמד איקוני והפכו שם נרדף לסטייל קיצוני שזוהה עם תודעה אופנתית של מיעוטים פוליטיים ואתניים.

שוטרים עוצרים צעירים לובשי חליפת zoot בוושינגטון, 1942.

זה היה הלוק האורבני האלטרנטיבי circa 1940's של מקסיקנים ולטינים צעירים מערים כמו הארלם, שיקאגו ולוס אנג'לס. הם קראו לעצמם "פאצ'וקוס" ולבשו מעילים ארוכים מאוד בעלי גזרה רפויה וכתפיים רחבות; מכנסי פֶּנסים בגזרת באגי מוגזמת, רחבה עד הברכיים וצרה ברגליים; כובע רחב תיתורה או פדורה; נעליים מחודדות או נעליים עם סוליות עבות; ושרשראות מפתח ארוכות משתלשלות. הספר החדש, Zoot Suit: The Enigmatic Career of an Extreme Style, מנסה לפצח את לוק ה- zoot ולהבין מה היה בסטייל הקיצוני הזה שהיה אובייקט של פחד ותשוקה, הצית את דמיונו של הציבור והפך לטקסט פוליטי, לזירת מאבק אתנית ואידיאולוגית.

נשים לובשות מכנסי zoot

"הוא סימל את 'האחר'... והיה אחד המקרים הראשונים שבהם לבישת בגד זוהתה כמסוכנת", טוענת מחברת הספר כשהיא מתארת את איך בשלושה ביוני 1943 האשימו מלחים מהצי האמריקי, ששטפו את לוס אנג'לס במהלך מלחמת העולם, שפאצ'וקוס מקסיקנים היכו אותם, ובערב המחרת - ובמשך השבוע שלאחריו - יצאו הם ועוד 200 אנשי צי למסע נקמה ברחובות העיר, בבתי הקולנוע ובכבישים כשהם מכים ומפשיטים כל מקסיקאי אמריקאי צעיר שלובש חליפות zoot בסביבה. במהומות, שזכו לכינוי "מהומות ה-Zoot Suit", נפצעו למעלה מ-150 אנשי ומאות לובשי zoot נעצרו, אחרי שהמשטרה הפנתה אצבע מאשימה לצעירים וטענה שהם העבריינים שעוררו את המהומות. בחודשים שלאחר מכן פרצו מתיחויות אתניות בדטרויט, ניו יורק וערים אחרות, אבל לוס אנג'לס היתה המקום היחיד שבו החליפה עמדה במוקד המאבק והיתה דומיננטית יותר מהעימות האתני.

מאז הפך הלוק לשם נרדף לזהות פוליטית אאוטסיידרית. הסטייל של ה-zoot היה חלק מהאימג' של נגני ג'ז משנות הארבעים, צרפתים צעירים מתנגדי שלטון וישי, מלקולם אקס בצעירותו, כנופיות וחבורות רחוב של צעירים ממזרח אירופה ועד קבוצות בתרבות ההיפ הופ בשנותיה הראשונות. חליפה לא רעה להתהדר בה ביום העצמאות האמריקאי.

זאזוס צרפתי

מחווה של חוסיין שליאן

עוד על אופנה ופוליטיקה (הפעם בברלין) במשטרת האופנה

גברים מלאי סטטסון

האם אין תאריך מתאים מתחילת יולי לקבל את הסנוניות הראשונות של הקמפיינים של הסתיו? הגרסוניירים מורידים את הכובע בפני אחד הצילומים היפהפיים שראו בזמן האחרון, ושמים כובע חדש - את כובע הסטטסון - כמחווה לקמפיין החורפי של לאנוון שצילם סטיבן מייזל.

"באופנה", אמר מעצב הקו לגברים, לוקאס אוסינדריוור, "אתה רוצה להדגיש את האישיות ולהבליט את הפנים. זה הכי חשוב - לא הבגדים עצמם - אלא הגבר שלבוש אותם". ואילו אלבז הוסיף, שהקולקציה החורפית ניסתה להראות ש"מודרניות אינה תמיד חייבת להיות קרה וקשה, אלא גם פואטית. לגברים, פחות חשוב האימג', אלא יותר הסיפור של התשוקה והרגשות".

רשימת קניות עונתית או: מה אפשר לקנות מבל וסו

1. ספרה של פטי סמית' על השנים הראשונות שלה בניו יורק, על הזוגיות והחברות האמיצה עם רוברט מייפלתורפ ועל הקשיים והלבטים כיוצרת מתחילה הוא המנון לעיר ניו יורק, לאופנה ולאנשים המדהימים שחיו אז, ואחד הספרים הכי מעוררי השראה שפגשנו בשנים האחרונות".

2. "ה boat shoes הצהובים הללו הם שילוב מנצח בין sperry, חברת הנעליים האמריקאית הוותיקה, לבין המעצב סקוט סטרנברג, מלך הטרנדיות הניו יורקית העכשווית, מבית היוצר של בנד אוף אאוטסיידרס.
3. כובע קש יפה הוא פריט חובה בקיץ. ובכלל, כובעים הם כבר לא קוריוז של רטרוסקסואלים, אלא חלק בלתי נפרד מהארון הגברי, בעיקר בחלק הזה של העולם.
4. צ'יפ מאנדיי הצליחו לשבור את הקשר ההדוק בין מכנסי ג'ינס טובים ואיכותיים לבין מחירים שערוריתיים. הג'ינס שלהם סקיני מספיק, כהה כמו שאנחנו אוהבים ובמחיר שמבקש לקנות עוד שניים.
5. כי איך אפשר לסרב לשוקולד שעשוי מפולי קקאו מהרפובליקה הדומיניקנית, עם שקדים קלויים בשמן זית ומלח ים, ארוזים בעטיפה יפהפיה מאת השוקולטיירים הכי מסוגננים בברוקלין -האחים מאסט.
6. ג'נטלמן אמיתי צריך to travel light אבל עם מזוודה רצינית. ואין מזוודה יותר ג'נטלמנית מסדרת הסנטאנרי של חברת גלובלטרוטר הבריטית. מזוודה ז'אטם איי לאב יו.
7. מכנסי הפשתן בצבע אדמה של המעצב אומית בנאן הם אולי הדבר שהכי קרוב אל הטבע בעיר. כשנרד איתם לחוף הים הם יהפכו למכנסי הסוואה מצוינים.
8. תיקי הגב חוזרים, אחרי שנים שתיקים לבנים הפכו להיות מעמסה על צד אחד של הגוף עם תיקי הצד או המסנג'ר. זה של דריס הוא יצירת מופת, עם השראה ברורה מתיקי טיולים ומחיר שמבקש סיור בהול לבנק המשכנתאות הקרוב למקום מגורינו.
9. ז'קט קיץ של אקנה: כי הלילות עדיין קרירים. כי אפשר ללבוש אותו עם שורטס. כי המראה הקליל של הז'קט הולך מצויין עם וודקה טוניק.
10. איזה כיף למצוא כרטיסי ברכה שווים בעיר. הגיע הזמן שגם כאן יהיה מבחר כזה, ושמישהו ימציא כבר מילה נורמלית בעברית לעולם שלם של נייר ומכתבים העונה למונח "stationary".

הגרסוניירים לא הסתפקו בשיתוף פעולה חמוד עם הבנות של בל & סו - אלא גם ביצעו הזמנה של כובע קש שהגיע בקופסה חננית, ארוז למשעי עם תיק בד מתנה.

המלך לא עירום

ועוד כתבה שפורסמה השבוע מגרסונייר אחד:

המלך ג'ורג' השישי, גיבור הסרט "נאום המלך" שאותו מגלם קולין פירת, מעולם לא היה איקונת סטייל. סגנונו, כפי שהוא משתקף בסרט או בתמונות שמתעדות את התקופה, לא ביטא טעם אישי אלא את חוקי הלבוש ששלטו בתקופתו, בעיקר סביב אירועים רשמיים ופגישות ממלכתיות: בפגישה עם צ'רציל עם סיום מלחמת העולם השניה הוא נצפה בחליפת צי בעלת רכיסה כפולה (אחד מהטרנדים הבולטים של השנה באופנת הגברים). כשיצא לבדוק את הפצצות שנפלו על לונדון במהלך המלחמה, נהג ללבוש מעילים ארוכים וכבדים בשילוב כובע באולר.

בחירותיו האופנתיות כמלך אולי לא ביטאו טעם אישי, אך היו קשורות בהחלט לעברו בצי הבריטי: הוא נהג ללבוש הרבה ז'קטים כחולים שנתפרו בעבורו ברחוב סאביל, קודש הקודשים של תפירת חליפות בהתאמה אישית בבירת הממלכה הבריטית. רבים מבגדיו יוצרו מטוויד ומבדים בריטיים כבדים אחרים שמשדרים מלכותיות ועוצמה, שאף הם שבו להופיע בשנים האחרונות על מסלולי התצוגות.

אדוארד ה-vii

דווקא סבו, המלך אדוארד השביעי, היה אייקון סטייל מלכותי, שאחריו עקבו חייטים, עיתונאים וגברים ברחבי העולם. הוא העדיף בגדים נינוחים, סמי-רשמיים, בתקופה שבה קודי הלבוש הגבריים היו נוקשים, ונודע כבעל המלתחה הגדולה בעולם, שכללה חליפות ופריטים אחרים שנתפרו בעבורו על יד חייט אישי מרחוב סאביל.

דמות אחרת במשפחה המלכותית, שאותה מגלם בסרט גאי פירס המצויין בסרט, היא אחיו של המלך ג'ורג', אדוארד השמיני, שויתר על על כס המלכות כדי להתחתן עם אהובתו וליס סימפסון, שהיתה גרושה אמריקאית. לאחר שויתר על הכתר, אדוארד קיבל את התואר הוד מעלתו המלכותי דוכס וינדזור, נישא לאהובתו וחי עמה בארצות הברית ובצרפת.

אדוארד ה- viii

בניגוד לאחיו, אדוארד נחשב לאחד מהאייקונים הגדולים באופנת הגברים, גם אם בסרט הוא נדחק לתפקיד משנה פחות מרכזי ובולט. "גדלתי להיות מוביל אופנתי", הוא כתב על עצמו, "כשסוחרי הבגדים היו השחקנים שלי והעולם - הקהל שלי". בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת הוא נחשב למתלבש הטוב בעולם וגילם את הדנדי הבריטי החדש עם חליפות הספורט שלו והלבוש הנינוח שהוא נהג להופיע בו בציבור. נשים חשקו בו, וגברים ראו בו מודל אופנתי שאת אופן לבושו הם ניסו לחקות.

אדוארד ה- viii ובחירת ליבו

סוזי מנקס, שכתבה את הספר "The Windsor Style" על הדוכס והדוכסית, תיארה את חייהם כסיפור אהבה מלא בחפצים יפים, בתים מהודרים והרבה בגדים, שלא הצליחו לכסות על הריקנות שאפפה את הזוג ועל זקנתם, שהיתה הרבה פחות זוהרת. "אתה יודע איך היה היום שלי", מצטטת מנקס את הדוכס בשיחה עם חבר, "קמתי מאוחר ואז הלכתי עם הדוכסית וראיתי אותה קונה כובע". ואילו הדוכסית צוטטה כמי שאמרה "אני מעדיפה לעשות שופינג מאשר לאכול".

את ימיו העביר הדוכס בגולף ובגינון. הוא אהב מחזות זמר ואת קול פורטר, והיה איש מסיבות וריקודים. אבל יותר מכל נדמה שאהב להתלבש. הוא היה חלוץ אופנתי ששינה הרגלי לבוש וקודים אופנתיים לגברים ברחבי העולם בתקופה שבה כללי הלבוש, בעיקר של גברים, היו מקובעים ואסור היה לעבור עליהם.

הוא אהב לבוש נינוח וקליל שאיפשר לו לנוע, סגנון שאותו כינה "לבוש רך". ב-1922, למשל, הוא הגיע לבוש בז'קט כחול-כהה לנשף לילי, והפך את הכחול לצבע מקובל בלבוש הערב הרשמי. בנוסף, הוא העדיף ז'קטים בלי זנב ארוך (ששיוו לו מראה של איש גבוה למרות קומתו הנמוכה), והפך גם אותם למקובלים באירועים רשמיים - מה שהוציא את הז'קטים הארוכים סופית מאופנת הגברים.

הדוכס אהב ללבוש חליפות שנתפרו ברחוב סאביל, שנהפכו בזכותו למודל החליפה הבריטית המפורסמת - חלק קדמי צמוד לגוף, כריות מינימליות באזור הכתפיים, דשים רחבים וכיסים בולטים. "משבצות הנסיך מווילס" היה אחד מהטרנדים הבולטים שהדוכס הכניס לאופנה, למרות שאינן קרויות על שמו. סבו, אדוארד השביעי, היה זה שעיצב אותן, אבל הדוכס, שאהב לאמץ מנהגים שהיו קשורים בחיי הכפר האנגלים ולהפוך אותם לאופנה עירונית, היה הראשון שלבש את סוג המשבצות הזה (טקסטיל עם תבניות של משבצות גדולות וקטנות שהיו מזוהות עם בגדי כפר ושטח) בלונדון.

הדוכס גם קשור לטרנד אופנתי נוסף, שקשור בעניבות: עד לתקופתו היו נפוצות עניבות מחומרים קשיחים שלא איפשרו לענוב אותן בקשר רחב. הדוכס חיפש דרך לשנות את המצב, וביחד עם חייטו האישי יצר עניבה מבד משי שנקשרה באופן רחב מהמקובל, שיש הטוענים שהיא המקור לקשר וינדזור המפורסם.

ב-1998 נערכה מכירה פומבית של מלתחתו של הדוכס מווינדזור, עליה אמר האוצר בבית המכירות סותביס, "לא היה איש ממשפחת המלוכה שדאג להופעתו האישית יותר ממנו. הוא קנה בגדים באיכות הטובה ביותר, וציפה מהם שיחזיקו מעמד שנים רבות". המלתחה שלו כללה 15 חליפות ערב, 55 חליפות פשוטות יותר, שלוש חליפות רשמיות ויותר ממאה זוגות נעליים. העורכת הקודמת של "ווג" האמריקאי, דיאנה ורילנד, אמרה עליו: "האם היה לו סטייל? היה לו סטייל בכל חגורה של בגד ובכל משבצת של חליפות הכפר שלו". *