חצי אדם חצי חיה
סיפור בראשית שנקרא בימים אלה בבתי הכנסת מתאר את המעבר מעירום לבגדים ומסמן את החטא הקדמון כסיבה המחוללת לאופנה בכלל. ההרמוניה המלאה עם הטבע השתבשה והפכה למאבק יומיומי לכיסוי והסתרה, שרק הדגישו את השבר שבין האדם ובין העולם הפראי הסובב אותם. לכאורה אותה מהות ג'נטלמנית חמקמקה, שחברי המועדון תרים אחריה, שוללת את החיבור עם הטבע ועולם החי. המלחמה העתיקה בין התרבות לטבע, שבה אנו משתדלים כל הזמן (חלקנו מצליחים יותר או פחות) לעדן את החיה שבתוכנו, מחייבת אותנו לבחור צדדים. במובנים מסויימים, התרבות הג'נטלמנית היא ניסיון חברתי להתגבר על הפרא שבתוכנו, תוך דחיית החייתיות והתרחקות מהאינסטינקט הטבעי.
אבל בכל זאת, הג'נטלמנים מאמינים כי ניתן למצוא את השביל המחבר בין עידון מנומס וויטאליות של עולם החי, במיוחד לנוכח העובדה המפתיע שדווקא הדנדיות, אותה עמדה טווסית ביחס לבגדים, היא הדבר הכי קרוב למה שלמדו הג'נטלמנים בשיעורי הטבע. הזכר בעולם החיות (ומחקים אותו יפה הבנים בבית הספר היסודי) הרבה יותר גנדרן ומסוגנן מהנקבה.
כמו דנדי אמיתי הזכרים מתקשטים כדי למשוך את תשומת לב המין היפה, עוטים על עצמם נוצות צבעוניות או פרוות מסמאות עיניים ויוצאים למחול החיזור, כמעט כמו חבריהם המודרניים בעולם האנושי. ממש כמו באירופה של ימי הביניים, כשלוחמים עטו נוצות על קסדות מתכת כדי לזהות את אויביהם או כשיצאו לדו קרב על נשים, כחלק מהפרוטוקול הג'נטלמני, לבושים בנוצות בצבעים מיוחדים (זוכרים את שלושת המוסקוטרים והנוצות שלכובעיהם?). מעניין לשים לב שדווקא הנוצה, שהיתה סמל גברי מובהק, הפכה כחלק מהמאבק לשיוייון זכויות לפריט נשי, והופקעה מהשלטון הזכרי.
אי אפשר כמובן להתעלם מהשילוב הנפוץ והקטלני בין בעלי החיים לאופנה. החיבור מגיע מכיוון פחות סימפטי ומציג לנו את קורבנות האופנה האמיתיים - החיות. יש כאלה שרק מסופרות ונגזזות עבור בגדינו היפים, ויש כאלה שמאבדות את עורן בשביל השיק האנושי. על פרוות, שכל עונה עושה רושם שזוכות לתחייה, מעדיפים הג'נטלמנים לשתוק. הם, שעדיין לא קראו את "
לאכול חיות" של ספרן (וחוששים להתחיל לקרוא בו כי הם רחוקים מעט מלהכריז על עצמם כצמחונים אדוקים, למרות התאווה החודשית להמבורגר שותת דם), עדיין מתלבטים בענייני מוסר ואסתטיקה ויודעים שקישוט ופשע הולכים שלובי זרוע מאז ימי קדם.
דרך נוספת לחבר בין הטבע לאדם, בין החיה לגבר היא
מסכת החיה, שגם היא עתיקת יומין ובעלת אינספור משמעויות. אם בימי קדם שימשה המסכה, (שבוראת למעשה את החיה הקדומה מינוטאור, חציה אדם חציה חיה), לביטוי מקסימלי של הדמויות בעלילה במהלך ההצגה, הרי שהיום בעולם הנוסטלגיה הדקדנטית שלנו מסכות (אמיתיות או וירטואליות) פועלות למימוש פנטזיה מוחשית. קחו את מופע ההוט קוטור האחרון של שאנל, כשקארל לגרפלד העלה את חיית המחמד שלו, הדוגמן בפטיסט ג'יאבקוני, במסכת אריה עצומה לסיבוב נצחון, או את המופע הקרניבלי של
נשף המסכות לרגל יובל 90 למגזין ווג הצרפתי, שסימן את שיאו של שבוע האופנה בפריז בחודש האחרון.
חנות הפופ-אפ של קיצונה בלונדון השבוע
לכן בעלי החיים הם לא רק ממשות פראית בעולם הטבע אלא גם סמל שמשמש בעולם האופנה ככלי מרכזי במכירת מותגים ורעיונות. מהקרוקודיל של לקוסט, לסוס של ג'ורדש, מבעל הקרניים של אברקומבי, לעכברוש של מארק ג'ייקובס ולשועלים של בית קיצונה ושל אי.טאוץ מותג הג'טלמנים המחודש מרחוב סאביל בלונדון - כולם מתקשטים בחיות והופכים את ה"טבעי" לסמלם המסחרי.
ובכלל, מדי שנה וכל עונה מגיחים לעולם האופנה בעלי חיים חדשים וכובשים בסערה, כמו בתהליך אבולוציוני שרירותי, את תפקיד החיה הדומיננטית שבמודה. הדפסי סוסים בשעטה הפכו לציפורים במעופן, נמרים מדלגים פינו מקומם לאיילים בנופים צפוניים. העונה, למשל, נראה הינשוף כחיית הצייטגייסט הנכונה, כשסכנה רצינית אורבת לו מדמותו של הפרפר, העומד לרשת את מקומו (שמתם לב לג'ורג' קלוני בסרט "האמריקאי" של אנטון קורביין שמכונה "סניור פרפלה", מר פרפר? זהו אולי הכוכב השני שזוכה לכינוי החרקי, אחרי סטיב מקווין ב"פפילון").
קלוני מתפרפר
מלבדם נכנסו לקנון דוגמאות טקסטיל חייתיות שלעולם לא יצאו מהאופנה: דוגמת אידרת הדג ("הרינגבון") או דוגמת שן הכלב ("טוס האונד"), שכל עונה קרה מככבים על בדים חורפיים ובדים צמריים, ואי אפשר לשכוח את דוגמאות התנין, הדפסי הנמרים או פסי הזברה, שעושים דרכם לאקססוריז הגבריים בתיקים, נעליים, מעילים וכובעים.
מהצד השני, הג'נטלמנים שמים לב שציידים הפכו לדמויות איקוניות ומעוררות השראה. אמריקה מלאה בימים אלה בתחייה של חברות ציד ותרבות הפנאי (איך אפשר לקרוא לציד "תרבות", הם תמהים), כשהצייד, על מעילי הצמר שלו, נעלי ההליכה ומגפי הבוץ, הווסטים והדוגמאות המשובצות שמככבים בבגדים שלו - כולם עושים דרכם מקטלוגים של חברות אופנה נשכחות במערב ארצות הברית למסלולים ומגזיני הכרום של הערים הגדולות ביבשת. מ"אנג'ינרג גרמנטס" לפילסון ולחברות כמו אל.אל בין - חברות אופנה משרטטות את הגבר העירוני כצייד מודרני, ששלל האביזרים והבגדים שעומדים לרשותו כמו לקוחים מהעולם הישן. המשבר הכלכלי שפרץ שם, יחד עם חוסר הוודאות החברתית, הפכו את הגבר לצייד שיקי בעולם פראי ואכזר, שנעדר חמלה ורכות אנושיים ודורש בגדים עמידים, נוחים וחזקים.
הג'נטלמנים עומדים מבולבלים כמו חיה שהגיעה לטריטוריה לא מוכרת, ומנסים לנסח שוב את יחסם לעולם הפראי שלצידם. מי למשל מבטא יותר מכל בעל חיים אחר את ערכי הג'נטלמניות בטבע? אולי בכלל זהו הפיל, החיה היחידה שהג'טלמנים ישלחו לה הזמנה להכנס למועדון, מבלי להעליב את הינשוף, כי כמו שאמר חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז'-לואי דה בופון: "אם החיות לא היו קיימות הטבע האנושי היה הרבה יותר קשה להבנה".
תקראו לזה זרם התודעה של אופנת גברי, שיירי תופעת ההיספטרים או אולי בעצם מדובר בריאקציה טבעית להתעסקות האובססיבית בשנים האחרונות בעולם הסטייל הגברי.
What happens to a man when he goes too far
רשומות
