מועדון הג'טלמנים - הטור ה-16

הטייל מעל לים הערפילים - קספר דוד פרידריך

הג'נטלמנים שבו מחופשות הכריסמס שלהם עם החלטה עקרונית, חשובה ומתבקשת לשנה הבאה: צריך לנסוע יותר. להריח את אירופה או אמריקה בבוקר, לשוטט בחנויות, לספוג השראות ולחזור הביתה רק כדי להתגעגע מחדש. נסיעות כאלה, יותר מאשר אוויר לנשימה ופסק זמן, הן כמו דפדוף במגזין, רק שבמקום דפי כרום בוהקים המשוטט מדפדף לו ברחובות, בחנויות וטועם - כמו בדוגמיות המצורפות למגזינים כאלה בדרך כלל - קצת מהריח הלא מוכר, שנקרא בשפת הקודש "חו"ל". נסיעות, מסעות ומשבי רוח צפוניים - קווי אוויר לדמותם בטור החדש בגלריה של "הארץ", תחת הכותרת: "להציץ בשפמו של הקפטן".

מתוך הקמפיין החדש של פראדה בvman

"ג'נטלמן יקר, נחתנו זה עתה בשדה התעופה JFK בניו יורק". המוניות צהובות, הקור צורב, ערמות השכבות מכסות את צלליותיהם של האנשים מסביב וגורמות לצעיפים ולתיקים להיראות כמו קרני איילים שמבצבצות מבין הבדים העבים והמחממים שעוטפים אותם. ערים גדולות בעולם, כמו ניו יורק, תמיד נותנות תחושה שבעוד שנייה הן יבלעו אותך. אבל דווקא המגוון האינסופי, תשומת הלב לפרטים הקטנים והעובדה שלכל אובססיה פרטית יש נישה במרחב הציבורי (עם חנות, מגזין או קבוצת אוהדים בפייסבוק) מחממים את הלב, ומשכנעים אותך שהעיר לא תמהר כל כך לבלוע אף אחד ותמציא עוד פינה כדי שגם למישהו כמוך יהיה מקום.

שיטוט מהיר בחנויות מגלה שעניין המיקום נהיה נושא בוער אצל קובעי הטעם כאן. על המדפים, במסעדות, במגזינים ועל אייפונים ברחבי הדאון-טאון עובר גל לוקאל-פטריוטי ירוק. הכל הוא "מתוצרת מקומית": מהבייקון של הבראנץ' לבירה במסעדה הקוריאנית מומופוקו, מנעלי העבודה בחנויות הווינטג' לז'קט בעל הרכיסה הכפולה במכירה של החנות המדוברת "Opening Ceremony" - כולם כאן עסוקים פתאום במורשת אמריקאית קלאסית, ומעצבים חוזרים לארון הבגדים האמריקאי ומפשפשים, כמו מחפשי הזהב מהזמנים ההם, במטרה למצוא אוצרות שגדלו על האדמה שם.

הליקר סטור של Jcrew בטרבייקה

פלורשיים לדאקי בראון, או להיפך

חברות דוגמת רד וינגס, שמייצרת נעליים בעבודת יד למעמד הפועלים כבר מאה ומשהו שנים, פלורשיים הקלאסית שהחזירה את נעלי הווינגטיפ המחודדות (בצבעים בולטים ועכשוויים) בקולקציה שייצרה לדאקי בראון, Woolrich Woolen Mills שמייצרים בדים בפנסילבניה כבר יותר מ-180 שנה ועוד חברות רבות - כולן על טהרת "Made in America", וכולן פוזלות להיסטוריה הפרולטרית של ארצות הברית ולארנק הבורגני העכשווי של צעירים ברחבי היבשת.

מתוך "יעפת" – תערוכה של האמן עדי ברנדה

מועדון הג'נטלמנים צימח לו כנפיים ונהפך לאחרונה למועדון אווירי, חצי דמיוני, שנודד לו בין בירות אירופיות עם ניחוחות של מאפי חורף ויין חם ובין ערים אמריקאיות גדולות שריח הבייגלים מתערסל באווירן הקפוא. באחד מחלונות הראווה של חברת האופנה לואי ויטון (שהתפרסמה בראש ובראשונה כיצרנית של תיקי נסיעות) נתגלה ציטוט של אוגוסטינוס הקדוש, שרק חיזק את תאוות הנסיעות הכללית: "העולם הוא ספר. אלה שאינם מטיילים בו קוראים רק דף אחד".

הגרסונייר משקיף בהשתקפות

"ג'נטלמן יקר, נחתנו זה עתה בשדה התעופה של ציריך". זהו טרמינל אהוב, עם שקט עיצובי שמחלחל עמוק בגוף. הקיוסקים העגולים של שוקולד שפרונגלי מפתים אותך להציץ במקרונים המחויכים (אולי כי פה קוראים להם לוקסמבורגלי), שנראים כמו פקמנים בפנימייה אנגלית. גם הגברים פה תמיד מחונכים להפליא, חנוטים במעילים אפורים, שחורים, כבדים, שטומנים בחובם צעיפים מבדים בהירים עם הדפסים שמושכים את העין, תחובים להם בין הצוואר לצווארון, מעדכנים את המראה האירופי הנושן.

סוויס דילייט

סטציון צוריך

אחרי נסיעה קצרה לתחנת הרכבת בעיר (שמזכירה את הספר "אוסטרליץ" של זבאלד), יציאה אל העיר היפה והקרה ושאיפה של ריח ערמונים חמים, מתקיים המפגש המרגש עם כמה מהלייבלים האירופים החביבים על הג'נטלמנים. "אקנה" שוב ממציאים את מכנסי הג'ינס השחורים המושלמים, "פיליפה קיי" שומרים על עידון שוודי מינימלי בגזרות נקיות, ו"איי.פי.סי" הצרפתים ממשיכים להפתיע עם הרעיון של אמריקאי בפריס. אבל לא מפתיע שהמוצר המקומי שגורם להתמכרות קלה, מאה אחוז כותנה, נמצא דווקא בעולם התחתונים. Calida, Hanro ו-Zimmerli הם מותגים מקומיים שהופכים כל המתנה חולפת בבית כלבו גדול לכזו שתשתלם שנים רבות אחר כך. עוד מישהו שמוכן לדבר בפומבי על ההתמכרות שלו לתחתונים שוייצרים הוא טיילר ברולה.

הג'נטלמנים תמיד ישמחו לצרף למסעותיהם את טיילר ברולה, יזם מדיה, אייקון אופנה ומטייל-על שהמציא את המהדורה המודפסת של הג'ט-סט. ברולה החל את הקריירה שלו בשנות ה-90 כעיתונאי בבי-בי-סי ונפצע באפגניסטאן - אז החליט לעזוב את האקשן ולשנות את פני עולם תקשורת הסטייל. ב-1996 השיק את מגזין המטיילים הקלאסי "Wallpaper", שהתאים אז לערכי הלייף-סטייל האורבני כמו כפפת אופנוענים לסטיב מקווין. המגזין נקנה על ידי תאגיד התקשורת טיים-וורנר, ובפברואר 2007, אחרי הוצאת גיליון ה-50 שלו, הודיע ברולה על פרישתו ועל הבייבי החדש: "מונוקל".

המגזין הצעיר מציע לג'נטלמן חובב הדרכים יומן מסע משודרג, שמרנות עיתונאית איכותית לצד יצירתיות מערכתית ותכנים מעודכנים, שהופכים את העולם לכפר גלובלי קטן, שמחובר באמצעות טרקליני מחלקות עסקים של טרמינלים מפנקים. במגזין ניתן למצוא סיפורים ואינפורמציה כלכלית לצד מגמות בעיצוב ובטכנולוגיה, פוליטיקה ואמנות, חוויות משבוע אופנת הגברים במילאנו ודיווח מיריד השעונים בז'נווה. נדמה שברולה הבין שביזנס וסטייל הוא השילוב המושלם לקהל קוראי "אקונומיסט" שגם מציץ מדי פעם ב"ווג".
הבייבי שלו נראה מצליח, אבל לברולה, מוגול מדיה שכמותו, זה לא הספיק. בשנה האחרונה פצח "מונוקל" בשלל שיתופי פעולה מרתקים מחוץ לעולם הפרינט. ליין תיקי נסיעה משובחים שנוצר עם חברת התיקים היפאנית "פורטר", בושם לגבר עם "קום דה גארסון", צעיפים בשיתוף "דרייקס לונדון", מוצרי נייר, נרות, אופניים ורהיטים. את כל המוצרים הללו אפשר לקנות בקפה "מונוקל" שבטוקיו, בחנויות "מונוקל" בלונדון ובלוס אנג'לס או באתר המגזין, שלצד חנות מקוונת מציע למנויי העיתון גם תחנת רדיו ופודקסטים של כתבים בכירים.

אבל לא רק ברולה והמגזין האטמוספירי שיזם עפים על טרנד הנסיעות הזה. גם חברת האופנה דאנהיל והמעצב שלה בעונות האחרונות, קים ג'ונס, עלו על הגל והציגו לפני כמה ימים בשבוע האופנה בפאריס קולקציה שכולה הומאז' לאחד ממייסדי החברה, קלמנט קורט, ג'נטלמן בריטי שנודע כבעל טעם משובח ותשוקה בלתי נלאית למסעות.

דאנהיל, סתיו-חורף 2010

ערכת השרדות של דאנהיל - טריפל מיני פלאסק

נרתיקי עור לדרכונים של דאנהיל

ואולי האייקון העתידי של מסעות העסקים העכשוויים הוא דווקא ריאן בינגהם, הגיבור חסר המנוחה ותאב הנדודים של הסרט "תלוי באוויר" ששואף כל חייו להגיע לעשרה מיליון מיילים כדי להציץ בשפמו של הקפטן. לג'נטלמנים אין אפילו אלף מיילים, אבל המטען החורג שצבר המועדון האווירי שלהם משאיר אותם כאן, לפחות עד עונת הנסיעות הבאה.

יום עצוב לדגי בננה

ג'יי די סאלינג'ר, סופר אהוב, נפטר אתמול, ועימו כמה מגיבורי הספרות הקרובים ביותר לגרסונייר.
משפחתו של סאלינג'ר, שהיה אובססיבי בחייו לגבי שמירת פרטיותו, פרסמה את ההודעה הבאה לגבי מותו: "סאלינג'ר אמר כי הוא בעולם הזה, אבל לא ממנו. גופתו איננה, אבל המשפחה מקווה שהוא עדיין עם אלה שהוא אוהב, בין אם הם דמויות היסטוריות או דתיות, חברים אישיים או דמויות בדיונות".

הגרסונייר, דמות בדיונית בפני עצמה, נפרדת לרגע מחבר ומחכה לפרסום הרומנים שימצאו בעליית הגג

מתוך "FRANNY AND ZOOEY" – אינסטליישן של וויל סטיוארט, צמד אמנים בריטיים,
שהמחיזו פרק מהספר "פרני וזואי" בגלריה באמסטרדם, באוגוסט 2004.

בנוי לקשר

אחרי שוטטות ארוכה במדרכות ניו יורק גילה גרסונייר אחד פריט לבוש שלא רק עושה קאמבק מרשים, אלא הוא גם אביזר לבוש מצויין ליושבים בציון.
גבירותיי ורבותיי, קבלו את הקראוואט - אותה עניבה שנולדה במאה ה-17 בקרואטיה (שם קראו לה "kravata") והיא בעצם פיסת בד צרה וארוכה שניתן לקשור אותה בכמה צורות מסביב לצוואר ולהצניע מאחורי החולצה או הז'קט. כדי לא לבלבל את הקוראים הנאמנים, הגרסונייר יזרוק גם את השם 'אסקוט' (עניבת בד דומה) ולא ידקדק בהבדלים הקטנים ביניהם - אלא יציין רק את העובדה שמדובר בפריט לבוש פחות רשמי, יותר קייצי (היי, החורף כאן דומה יותר לקיץ אירופאי) ומתאים לגברים תל אביבים גם כשאוגוסט בחוץ. כריכת קראוואט מבד משי כזה הוא פיתרון מצויין לזיעה הישראלית, ואם השמועות על זה שהקראוואט נולד גם כדי לכסות על חולצות פחות ייצוגיות, הוא יענה כאן על צורך כפול.

בכל מקרה, הנה דוגמא לאופן קשירת אסקוט (המכונה לפעמים "קראוואט-יום"):
אבל בכלל, זה הזמן לקרוא ללבישת מטפחות, עניבות קראוואט ואסקוט בכלל. הרי גברים יכולים להתגנדר במספר מצוצמצם של אביזרים והיסטוריית הלבוש הגברי מציעה כאן משהו שכדאי לקחת מיד ולכרוך מסביב לצוואר.

אם לשפוט את הציטוט של ראנדל הולמס מ-1688, שעה שצ'ארלס השני חזר מגלות וייבא לאנגליה את הקראוואט, הרי שההתלהבות עדיין רלבנטית וקראוואט (על כל נגזרותיו) ראוי לאימוץ מיידי:
"A cravatte is another kind of adornment for the neck being nothing else but a long towel put about the Collar, and so tyed before with a Bow Knott; this is the original of all such Wearings; but now by the Art and Inventions of the seamsters, there is so many new ways of making them, that it would be a task to name, much more to describe them". (Randle Holme, Academy of Armory and Blazon, 1688.)

ספורט אלגנט

הגרסונייר במצב רוח של פפרצי. מי שרוצה תמונות מתצוגת קולקציית סתיו-חורף של לאנוון - כאן. הגרסונייר מסתפק בתמונה הזו שמספרת סיפור לא פחות מעניין.

הבנים של מיסוני

הגרסוניירים תמיד חיבבו את משפחת מיסוני. הדוגמאות והפטרנים של הסריגים שלהם הם משהו שאף אחד אחר לא יכול להשיג (תערוכה על הסטייל המיוחד שלהם נערכה בלונדון לא מכבר). הם אמנם לא הוזכרו כאן באופן רשמי, אבל כשיורגן טלר מצלם את הקמפיין החדש שלהם, ובמקום דוגמנים מקצועיים מצלם את שני הבנים למשפחה המורחבת - ועוד בביתם - החגיגה גדולה יותר. הנה צילום ראשון מהקמפיין הממשמש ובא.

ברחובות שלהם

תם ונשלם לו שבוע האופנה בפריס, במקום סקירה מעניינת או מייגעת (שאולי עוד תגיע) על הקולקציות, הטרנדים החמים וההפתעות מהמסלול, הבה נציץ לרגע אל המקום המסקרן לא פחות: הרחוב.

הפוטו-בלוגר טומי טון הידוע יותר כג'ק & ג'יל, מסקר עבור ג'י-קיו את הנעשה ברחובות פריס, בימי שבוע אופנת הגברים, וכצפוי יש מה לראות:

דוגמנים מחוץ לשעות העבודה (פאנק חייזרי)

גלגול חושפני

קניה ווסט, אמבר רוז וכמה שועלים

אנג'לו פלאקבנטו יקיר הגרסונייר

צמד החמד אנדרה ואוליבייה

חגורה למשעי

נגיעות של עור

זו אגב, תמונה משבוע שעבר, במילאנו, אבל אי אפשר שלא לחייך מתחת למשקפי השמש

עירומים בחליפות

"אם אתה לא רוצה להיות עירום – תלבש חליפה" הוא שמו המקורי של הסרט המקסים שביים ברוס וובר לבית האופנה איב סן לורן, כטיזר לתצוגת האופנה שנערכה בסופ"ש האחרון בפריס, ובה הוצגה קולקציית סתיו-חורף 2010.
מעצב הבית של YSL, סטפנו פילאטי, שהגרסונייר (ומי לא) אוהב לאהוב, נתן לוובר יד חופשית לצלם תהליכי עבודה מאחורי הקלעים ולהשתעשע עם הסרטון, שחורך בשעות אלו ממש את עולם הבלוגספירה ונקרא בסופו של דבר: "Ain't Nothing Like the Real Thing".

היצירה האינטרנטית המבריקה הזו, חוגגת את יופיו ואת תומו של הגוף הגברי (והנשי), את התשוקה לעולם אופנה ומלבד נוכחותו המרגשת של מרווין גיי, ההומאז' לצלמת הפין-אפ הנוסטגלית באני ייגר, הרי שברוס וובר בכבודו ובעצמו מקריין בקולו את הסרט בקלילות אלגנטית נפלאה.
עכשיו כשאתם כבר מוכנים לראות את מחלפותיו החדשים של פילאטי ל-YSL, אפשר להבין איך הוא ממשיך ליהנות ולשנות את אופנת הגברים, גם הוא בבקלילות ובאלגנטיות מופלאה.

פילאטי ממשיך במחקר המרתק של הבדים הגבריים, יוצר חליפות מבדי טוויד חום וכחול, חליפות רכות, ז'קטים חתוכים למשעי וחגורת צעיף מבריקה (בתמונה מעל). את הקולקצייה המלאה תוכלו לראות פה, בינתיים הגרסונייר משאיר אתכם עם טיזר קצר מהזווית של יומני פרפל.

צ'רלי בממלכת הסקייטרים

פוסט זה מוקדש לסקייטר-בוי, שאוהב וחושב אופנה אך חי ונושם על הקרש.

מאצ'וטיילדרופ נראה כמו סרט מבריק ושנון שמפגיש בין העולמות של רומן קופולה, ווס אנדרסון ולארי קלארק.

היו אלה קורי אדמס ואלכס קרייג, שני במאים צעירים (קנדי וסקוטי) שיצרו את מה שנראה כסרט הגרסוניירים של 2010 (שכבר הספיק להשתתף בפסטיבל טורונטו בשנה שעברה ולזכות בתשואות מכובדות).
אוקיי. לטס רול איט:

מחנה אופנה

המפגש רווי ניצוצות הגאונות בין המותג הצרפתי/איטלקי מונקלר לאביר החליפות העכשווי תום בראון כבר הוליד את הליין "גמה בלו". (אם אתם זוכרים אז לפני שנה התצוגה שלהם במילאנו היתה המרענן הרשמי של הקיץ).
ההפקה המושלמת של תצוגת קולקציית סתיו-חורף 2010, שהוצגה השבוע במילאנו, שוב כמעט וגנבה את ההצגה מהבגדים עצמם.

תמונות: ג'ק&ג'יל

אם הוידיאו למטה עושה גם לכם בעיות, דמיינו את הדוגמנים שוכבים על מיטות צבאיות, לבושים בבגד תחתון אחיד ומצנפת, מתעוררים לקול תרועת החצוצרה ולובשים את בגדי הקולקציה, תוך בדיקה קפדנית מהמפקדים האלגנטיים(אסתטיקה המזכירה את התצוגה ההיא של בראון, לפני שנה בפירנצה).

גלויות מניו יורק (חלק ב'): רחוב העבודה

פרימנ'ס - גן עדן לג'נטלמן

הגרסונייר המובטל, שלאחרונה עבר - מכל המקומות - לרחוב העבודה, משוטט עדיין בעולם הגדול והקר ומרגיש צורך לדווח על הטרנד הלא חדש (ושעושה רושם שאינו טרנד אלא כיוון עיקרי) שעובר על החנויות הקטנות יותר ועל אופנת הרחוב בדאונטאון: בגדי עבודה אמריקאיים ובגדים המיוצרים ברחבי היבשת המוזהבת ונשענים על מסורות אמריקאיות, בעיקר בשימוש בבדים העמידים, הג'ינסים הגסים (אלה דווקא לרוב עשויים מבד דנים יפני), חולצות הפלנל, השמבריי, חולצות הג'ינס ושאר גזרות וסילואטים הלקוחים מקטלוגים של חברות וותיקות בחוף המערבי, מבגדי עבודה של כורי פחם, מחפשי זהב ועובדי מפעלים של תחילת המאה הקודמת, יותר משל היפסטרים שותי אספרסו של דרום מנהטן.
ספיקינג אוף: בעוד הוא משוטט ברחוב לאדלו ואורצ'ארד, בין מוזיאון המהגרים היהודים לדיינר של כץ, הבחין הגרסונייר במתחם גברים חדש שנמתח לו בין רחובות הלאור איסט סייד, מהאוסטון עד לדלאנסי. המתחם החדש, שבינו לבין עצמו קרא לו הגרסונייר "רחוב העבודה" מציע שלל חנויות לגברים, בעיקר מהכיוון הפועלי, workwear שפשה לאחרונה בעיר.
"Save Khaki" היא אחת מהם. ממוקמת ברחוב ברום 254 (בחלק של הלואר איסט סייד), החנות מחזיקה קולקציה קטנה של בגדי בייסיק תפורים היטב, עם לוח שעליו הפריטים המוצעים ומחיריהם, חולצות פלנל וג'ינס, מכנסי חאקי בצבעים ושטיפות שונות ושאר אקססוריז בסיסיים מבדי קנבס שעושים חשק ללבוש לפני הנסיעה הבאה מערבה.

"Kai D Utility" (אורצ'ארד 75) , למשל, שואבים השראה מבגדי ציד, עבודה וצבא. המעצב, קאי די, מבסס את הקולקציה על כל ההשראות האלה אבל עושה להן התאמה לגבר המודרני, עם גזרות צרות ומחמיאות יותר. תשומת לב לפרטים קטנים, כיסים מודגשים, בגדים שנראים המבוססים על ידע והבנה היסטורית - יותר משהם נראים ישנים - עושים את העבודה (תרתי משמע) ונמכרים במחירים שפויים יותר, יחסית לרחוב.

כדאי להיכנס גם ל"In God We Trust" (לאדלאו 135), לייבל קטן ועצמאי שהופך את חנות העתיקות להשראה ומציע קולקציה קטנה ומהודקת של ג'קטים, חולצות גבריות ושאר אקססוריז לאנשים צעירים שאוהבים להתלבש קצת כמו מבוגרים.
אחרי הליכה ברחובות הקטנים האלה, שרבבות מהגרים יהודים הצטופפו בהם לפני מאה שנה, מתחשק להתגלח ולהסתפר, אולד סטייל. בשביל זה אפשר להיכנס ל"Tommy Guns Salon", עוד אחד ממספרות הגברים עם המראה הקלאסי שנפתחו בעיר (לא לשכוח את זו של Freeman Sport Club שצמודה לחנות הבגדים הגברית המופלאה ולמסעדה שנמצאת בסוף המשעול החבוי בFreeman's Alley).
משם אפשר להמשיך ל"Self Edge" (אורצ'ארד 157), אחת מחנויות הג'ינסים הטובות בעיר (הם נשבעים שאצלהם אפשר למצוא את בד הג'ינס הטוב בעולם, במחיר מאוד לא שווה לכל נפש, בעיקר לא לכל האנשים שמסתובבים באיזור במדי הפועלים היקרים שלהם). אבל החנות מחזיקה גם ג'קטים, חולצות פלנל עבות ומחממות ובעיקר תחושה של עיצוב גס ולא מעובד, מהסוג שיישאר עוד שנים לפני שיתנדף ויפנה מקום לטרנד הבא.

"bblessing" (אורצ'ארד 181) מציעה קצת יותר עיצוב, למרות שגם שם התחושה הפעלית-מפעלית שרירה וקיימת. קצת פטריק ארוול, קצת דברים מהלייבל שלהם, עוד ראג אנד בון שואר לייבלים עצמאיים - החנות מעניקה תחושה של הקפדה על הפרטים הקטנים ושימוש בחומרים מצויינים שנראים ועולים יקר.

"Teddy Boy" אוף רחוב אלן (164) הוא עוף מוזר ומעניין, שמעניק טוויסט אנגלי לרחוב. הבגדים שם מיוצרים לפי מידה (למרות שאפשר לקנות סמפלים בחנות) והם עונים לדרישה הגוברת ללבוש אדווארדיאני שרווח בבריטניה בשנות החמישים. השפיות רוקנרוליות ובגדים על גבול הדנדי - הופכים את החנות לממתק מרענן אחרי אפרוריות בגדי העבודה של הרחובות הסמוכים. בנוסף, החנות מביאה משלוחים של נעליים ומגפיים וינטג', שהפכו את הגרסונייר למאושר. שם הוא מצא את נעלי הred wings האותנטיות והישנות ושאיתן יתהלך עד השקיעה.

גברת טילדה ומיסטר סווינטון

אם כבר הבנתם את החיבה היתרה של הגרסונייר לטילדה סווינטון, וקראתם גם את הפוסט שסיפר כי הדיווה נבחרה על ידי המותג פרינגל אוף סקוטלנד לככב בקמפיין הקרוב, כדוגמנית בגדי הנשים והגברים כאחד, מגיע לכם גם לראות את המוצר.
אז להשלים את חובת הדיווח, הנה הסרט שצולם על ידי ריאן מקינלי. מומלץ לצפות תחת שמיכת פוך חמימה, או לפני יציאה למסיבה במבצר אנטיפטרוס.

השיירה עוברת

שבוע אופנת הגברים במילאנו הסתיים זה עתה, השיירה עוברת לפריס, ולגרסוניירים שכל כך עסוקים בימים אלו, לא נותר אלא ללקט לכם כמה פירורים, קטנים, משביעי רצון ומעוררי השראה.

מבט לחורף 2010 נראה מבטיח כשרויטרס כבר מדווחים על אופטימיות זהירה בבתי האופנה, שרואים סימנים חיובים בצמיחת התעשייה בכלל ועולם הגברים בפרט.
אישור לכך הגיע גם מהאשה/הצלמת/הבלוגרית המופלאה, הגברת גרנס דורה, (לבית הסרטוריאליסט) שנענתה לבקשת בן זוגה, נסעה למילאנו, וכתבה משם כתבה פוסט מקסים על גברים, אופנה נסיעות והפתעות.

הנה כמה מתמונותיה:

בינתיים נציץ לכמה מהתצוגות הבולטות: אשליות אופטיות מהפנטות בתצוגה של אלכסנדר מקווין:

הברדק החינני של ויויאן ווסטווד, שבנתה רצפה שלמה מקרטון, משאיר אותנו עם ההומלס-שיק:

ברברי ,שממשיכים להוביל את המהפכה הרשתית, והעבירו את תצוגת האופנה שלהם לייב ברשת:

אצל מוצ'יה פראדה נגמר הבד מאד מהר, והסוודרים היפים של שנה הבאה הולכים ומתקצרים בכמה סנטימטרים:

ובפראדה גם נסיים. אורי אורן מרחיב על מצבו של בית האופנה המילנזי ונותן את הרקע לקמפיין האביב-קיץ החדש, שבמרכזו סרט יפהפה שביים האמן הסיני ביאנג פודונג: