חיות על המסלול

באירופה הסתיימה לה תקופת החגים האפורה והצבע חוזר למלתחת הגברים - מאחורינו יריד פיטי בפירנצה, שבוע האופנה במילאנו נפתח במוצ"ש ומשם - לפריז. בימים הקרובים תוכלו לחזות באדריאן ברודי צועד על המסלול של גברת פראדה, בקולקציה השניה של קים ג'ונס ללואי ויטון, בסילביה פנדי שחוזרת לעצב לגברים ובקולקציית הביכורים המסקרנת של ג'ונתן סונדרס. הולך להיות מעניין.

גרסוניירים בדרך לתצוגה. אחד מהם כוכב מקומי . צילום: טוני טון

לצד דוגמאות הקמופלז' מהפוסט הקודם לא היה מפתיע, כבר בתצוגות הראשונות, לראות לא מעט חיות ששצצו להן מבין בדי ההסוואה. את השבוע פתחה חברת ברברי בתצוגה יוקרתית ומאופקת (האובססיביות הדיגיטלית אגב לא נגמרה בשידור התצוגה באינטרנט אלא גם בציוץ טוויטר על כל לוק בנפרד!) ולצד המראה המחוייט עד נוקשה הגיחו להם כמה  שועלים חביבים (וינשוף אחד).

ברברי פרורסום

אנדראה פומפיליו

ראף סימונס, לג'יל סנדר, מחריף את הטונים הכהים ומציג קולקציה אפלה ומפתה, עמוסה בפריטי עור כבדים עם אתנחתא קומית (או אפוקליפטית) בדמותם של דינוזאור ולוויתן.

בלי דימוי אבל החיה בפנים

לוויתן על הגב

אנשי הגשם

הרחק מתל אביב הגשומה (והמבועתת מאירועי השבוע שהצליפו במדינתנו הקטנה) הציג כריסטופר ביילי את הבשורה שלו לחורף הבא, ולשניה (ממש לקראת הסוף) נראה שהעתיד וההווה כבר כמעט כאן. הנה כמה תמונות מסיום התצוגה, שהתחילה עם מעילי ברברי בצבעים יפהפיים, המשיכה למעילים חורפיים יותר (שכמה חיות קיפחו את חייהם בשבילם) ונגמרה בגשם סוחף.

מועדון הג'נטלמנים: על אאוטסיידרים

"מועדון הג'נטלמנים" הדו-שבועי של גלריה חוזר, הפעם כדי לשפוך אור על כל אלה שלא ממהרים להצטרף למועדון -- האאוטסיידרים: מי שאף פעם לא התלבשו כמו כולם, מעצבים שתמיד נשארו בשוליים, ודמויות 'אחרות', שהיו השראה באופנה, מפושעים ונוודים עד אמני טאטו ואסטרונאוטים. האאוטסיידר, קווים לדמותו:

גליאנו במחווה לצ'פלין, קום דה גרסון וויטון

שורה של אאוטסיידרים כיכבה בתצוגות הגברים האחרונות במילאנו ופאריס: אמני טאטו ומקועקעים, רוכבי אופנועים מרדנים, פושעים ונוודים. כולם דמויות אפלות ורחוקות מהמיינסטרים, שהזכירו לג'נטלמנים את משבר הזהות היומיומי שפוקד אותם: לאיזה גל להשתייך, כמה עצמאות אופנתית לאמץ, כמה לבלוט וכמה להיות בסדר ובעיקר, עד כמה להיות כמו כולם ועד כמה להתבדל.

ההיסטוריה של האופנה היא בעצם ההיסטוריה של האחר הבחירה עד כמה להיות שונה או דומה ואיזה סיפור ביוגרפי לספר. ג'נטלמן אחד נזכר איך היה מגיע בנעלי פלטפורמה קטומות ומשקפיים שחורים עבים לתיכון האזורי שבו למד. שני היה מתעלל בקביעות בחולצת התלבושת וצבע את שערו הארוך.

אאוטסיידרים או עדר ? (מחוץ לתצוגה של ויקטור ורולף, מרץ 2010)

עדר של אאוטסיידרים (מחוץ לתצוגה של מרג'יאלה, מרץ 2010)

כבר אז הבינו הג'נטלמנים שהם חלק ממעגל הקסמים שעומד בבסיס כל מוטיבציה אופנתית טרנדית: האאוטסיידר מתחיל להשתעמם מהקונסרבטיביות האופנתית שמסביבו ולובש פריט שנחשב מוזר. כמה אנשים שמתחילים ללבוש את הפריט ויוצרים באזז, המעבר למיינסטרים כשהפריט הופך נחשק ונלבש יותר, ההידרדרות שלו והלידה מחדש בגלגול אירוני, שהופך לנוסטלגי, שמתחלף לקונסרבטיבי וחוזר חלילה.

לאנג וקוואקובו

רבים מהמעצבים המשפיעים בעולם האופנה היו בעצמם אאוטסיידרים: איב סאן לורן, שגדל באלג'יר וכל חייו הרגיש זר ודחוי, אלכסנדר מקווין, שמעולם לא התאים למסגרות עולם הזוהר, ריי קוואקובו - אולי האאוטסיידרית המבריקה מכולם שהמציאה את הלייבל האוונגרדי קום דה גרסון, הלמוט לאנג ומרטין מרג'יאלה, האאוטסיידרים הגדולים של עולם האופנה, שהפכו את הניכור של שנות ה‑90 לקוד לבוש מופשט, שקטגוריות כמו 'האחר' ו'הגנרי' לא רלבנטיות בו. לאנג, שהחל את דרכו ב‑1986 ועזב את עולם האופנה בטריקת דלת עשרים שנה אחר כך, השאיר אחריו מסורת מינימליסטית קונצפטואלית ומונוכרומית, אחרי שבמשך כל שנות פעילותו היה נאמן לסגנונו הבלתי מתפשר. כשהמרכז התקרב אליו מדי ותבע ממנו להיות מסחרי יותר, הוא הבין שכדי להיות אאוטסיידר אמיתי עליו לקום ולנטוש.

מרטין כבר לא גר כאן יותר

גם מרטין מרג'יאלה, שהשפעתו העצומה מהדהדת עד היום, עזב את בית האופנה בשקט אופייני לפני כמה שנים, אחרי שרנצו רוסו, הבעלים של דיזל, רכש את החברה והמותג. את מרג'יאלה אפשר להכתיר באמת כאאוטסיידר האולטימטיבי, האיש בעל השם המפורסם, שאף אחד לא יודע מיהו. זהותו של מרג'יאלה לא נחשפה לתקשורת, הוא מעולם לא התראיין, הקשר עימו נעשה באמצעות מכשיר הפקסימיליה, והוא אחד המעצבים הבודדים שמעולם לא הגיחו בסוף תצוגות האופנה להשתחוות ולהודות לקהל. בזרותו ובייחודו הצליח מרג'יאלה להפנות את הזרקורים אל עיצובי הבגדים המדויקים, החכמים והמפתיעים שלו וחשף את הגיחוך של עמיתיו, מעצבי העל שמוכרים את אישיותם לא פחות מאת בגדיהם.

אוונס למגזין וייס

בינתיים, בלוס אנג'לס, ישב לו המעצב ריק אוונס והביט על לאנג ומרג'יאלה האירופאים. הוא ייסד את בית האופנה שלו ב‑1994 והפך מהר מאוד לאחד המעצבים האאוטסיידרים הבולטים, שמזוהה עם הסגנון האפל והכוחני של העיצובים שלו ועם מראהו החריג. אחד העקרונות החשובים בעולמו של אוונס הוא עקביות: לא להשתנות ולא לחכות שהעולם יבין אותך. אוונס מבשר על גל חדש של אופנת אאוטסיידרים קלאסית א-סימטרית, אפלה, עם משחק אינסופי בגוונים של שחור ואפור והכרה בפחדים הקיומיים של אסונות ענק בפתח המאה ה‑21. הצייטגייסט בגלימתו.

ברברי מורדת

אלמנט מרתק שמחבר בין שלושת המעצבים הללו הוא מעיל העור המאפיין המובהק של אופנת האאוטסיידרים בארון הגברי המודרני. ז'קט האופנוענים, קוד הלבוש הקבוע של כל מורד שמכבד את עצמו, חזר כמעט בכל הקולקציות שלהם, והפך לא מעט בזכותם לאובייקט מודרני, שממשיך את ההיסטוריה האאוטסיידרית מתקופת מרלון ברנדו, סטיב מקווין ומרד הנעורים של שנות ה‑50. אפילו בתצוגה האחרונה של ברברי, בית האופנה הבריטי הוותיק, נראו הרבה מעילי אופנוענים עמוסי ניטים. העובדה שהם כיכבו דווקא שם, בחברה שמזוהה יותר עם השמרנות של מעילי הטרנץ', מצביעה על הדיאלקטיקה האאוטסיידרית ועל המתח הנצחי שבין הרצון להיות שייך ובין האחרות הסגנונית.

טוטם וטאטו בלואי ויטון

אבל לא רק מורדים חוזרים כגיבורי אופנה אאוטסיידרים. גם פושעים, נוודים, פאנקיסטים, הומלסים ושאר גברים רחוקים מהמרכז עושים את דרכם אל ליבו של המיינסטרים. בשבוע האופנה האחרון בפאריס בלטו אמני הטאטו, אבירי הסמטאות האפלות, שאליהם הופנו אורות הזרקורים. התצוגה של איב סן לורן נפתחה בסרט קצר ויפהפה שהזמין מעצב המותג סטפנו פילאטי מהצלם ארי מרקופולוס, שבו הוא מציץ לעולמו של אמן הקעקוע האגדי מארק מהוני. בתצוגה אחרת, זו של לואי ויטון, בלטו דוגמנים עם כתובות קעקע זמניות ומונוגרמות בסגנון כתובות קעקע על התיקים והבדים, פרי עבודתו של אמן הטאטו המפורסם סקוט קמפבל (האחראי לכתובות הקעקע על גופו של מעצב הבית של החברה, מארק ג'ייקובס).

ג'ון ווטרס איז אאוט

את התשובה לדילמה (שהוזכרה בהתחלה) אפשר אולי למצוא אצל ג'ון ווטרס, אחד הבמאים האאוטסיידרים הכי מקובלים ואחד האנשים המצחיקים שתמיד מתחו את גבולות הטעם הטוב ושמרו על סטייל. בספר שהוציא לאחרונה הוא מקדיש פרקים שלמים לגיבורי התרבות שלו, שביניהם נמצאים ריי קוואקובו, רוצחים, פושעים, גיבורים אלמונים ושאר מיעוטים ש"אפילו בתוך המיעוט שלהם אינם מרגישים בנוח", כהגדרתו.

מייג'ור תום (בראון)

ואולי הדילמה הג'נטלמנית הזו תרחף תמיד מעל כל בחירה אופנתית. היא תסמן את המתח שבין עצמאות סגנונית לקבלה אופנתית, ותותיר את השטח הזה לאאוטסיידרים האמיתיים, אלה שללא מרכז ירגישו אבודים באמת. דוגמה לגיבורים כאלה אפשר למצוא אצל תום בראון, שהצעיד בפאריס השבוע דוגמנים בחליפות חלל של אסטרונאוטים (אולי האאוטסיידרים הכי מובהקים) שפשטו מעליהם את החליפות בתחילת התצוגה וחשפו את הבגדים החדשים שעיצב - אקט סימבולי שמסגיר את לידתו של גלגול אופנתי חדש מכל האאוטסיידרים שקדמו לו.

השיירה עוברת

שבוע אופנת הגברים במילאנו הסתיים זה עתה, השיירה עוברת לפריס, ולגרסוניירים שכל כך עסוקים בימים אלו, לא נותר אלא ללקט לכם כמה פירורים, קטנים, משביעי רצון ומעוררי השראה.

מבט לחורף 2010 נראה מבטיח כשרויטרס כבר מדווחים על אופטימיות זהירה בבתי האופנה, שרואים סימנים חיובים בצמיחת התעשייה בכלל ועולם הגברים בפרט.
אישור לכך הגיע גם מהאשה/הצלמת/הבלוגרית המופלאה, הגברת גרנס דורה, (לבית הסרטוריאליסט) שנענתה לבקשת בן זוגה, נסעה למילאנו, וכתבה משם כתבה פוסט מקסים על גברים, אופנה נסיעות והפתעות.

הנה כמה מתמונותיה:

בינתיים נציץ לכמה מהתצוגות הבולטות: אשליות אופטיות מהפנטות בתצוגה של אלכסנדר מקווין:

הברדק החינני של ויויאן ווסטווד, שבנתה רצפה שלמה מקרטון, משאיר אותנו עם ההומלס-שיק:

ברברי ,שממשיכים להוביל את המהפכה הרשתית, והעבירו את תצוגת האופנה שלהם לייב ברשת:

אצל מוצ'יה פראדה נגמר הבד מאד מהר, והסוודרים היפים של שנה הבאה הולכים ומתקצרים בכמה סנטימטרים:

ובפראדה גם נסיים. אורי אורן מרחיב על מצבו של בית האופנה המילנזי ונותן את הרקע לקמפיין האביב-קיץ החדש, שבמרכזו סרט יפהפה שביים האמן הסיני ביאנג פודונג:

מועדון הג'נטלמנים - הטור העשירי

אחח איזה סופשבוע חורפי. הגרסוניירים אמנם נמסו למראה הגשם הקסום שסוף סוף ירד על חוטמינו, אבל קוראינו הקבועים בוודאי הבחינו כי נפל האתר בלוגר.קום בבמשך כל יום השבת.

לכן רק עכשיו נעלה את הטור "מועדון הג'טלמנים", שנכתב על מעילים וז'קטים מתוך הרגשה שחייב לרדת פה גשם. וגם נחגוג בצניעות עשרה טורים, הזדמנות מצויינת, למי שלא הספיק או פספס, להיזכר מה היה לנו כאן:

הטור העשירי – גלגוליו של מעיל. טור חורפי.
הטור התשיעי – הגבר, הטיפוח והיופי
הטור השמיני – הג'נטלמן והגיל
הטור השביעי – דירת הרווקים, קווים לדמותה
הטור השישי – בין הלבוש למקום העבודה
הטור החמישי – תיק לכל ג'נטלמן
הטור הרביעי – תורת האריזה לג'נטלמן בדרכים
הטור השלישי - נעליים על רגל אחת
הטור השני – הג'נטלמנים עושים ארון
הטור הראשון – טרזן יורד מהעצים

רבים וטובים כבר הספידו (גם אם בטרם עת) את העונה החמה והמליכו את הסתיו כנסיך האופל, מעורר ההשראה והדיכאון. הג'נטלמנים מבקשים לנסות להתעלם מהיעדרה של עונת מעבר זו ולהתמקד בסממניה האופנתיים: המעיל והז'קט. בילדותם למדו הג'נטלמנים שמעילים ארוכים שייכים לבלשים, סוטים או משוררים - חבורה מוזרה שכל אחד מחבריה קורא תיגר בדרכו על החברה הקונבנציונלית, ולבושם המסתורי מגלה טפח, אך בעיקר מכסה טפחיים.

המעיל מעניק ללובשו הזדמנות להתחמק מההמון, מזמין אינטימיות אישית ונוסך רומנטיות, אבל יותר מכל פריט אופנה אחר הוא מסמל את המפגש בין טכנולוגיה צבאית ללבוש המודרני. דורות של חיילים ודוגמנים, קורבנות של פוליטיקאים ואופנה, החליפו ביניהם מגוון מעילים, שהמפורסם שבהם הוא מעיל הטרנץ' הבריטי. מעיל זה, העשוי מחומר עמיד במים ומגיע לפחות עד הברכיים, יצא לקרב הראשון בשוחות מלחמת העולם הראשונה רוויות הבוץ והדם, ומכאן שמו. את הטרנץ' המיתולוגי המציא לא אחר מרוברט ברברי, מייסד מותג האופנה הבריטי המסורתי, שהמעיל הוא מוצר הדגל שלו גם בתקופת המיתון, ואף פצח לאחרונה בקמפיין וירטואלי מרשים שנקרא "אמנות הטרנץ'".

טרנצ'ים של ברברי

אחרי מלחמת העולם השנייה עשה הטרנץ' הסבה מוצלחת לתחום הבידור, כשמגוון של דמויות בלשים לבשו אותו וחטפו בתוכו אגרוף בפנים. דמויות כמו דיק טרייסי, המפקח קלוזו והמפרי בוגרט ב"קזבלנקה" פילסו את הדרך לפיטר פאלק כקולומבו, האריסון פורד ב"בלייד ראנר" וקיאנו ריבס ב"מטריקס".

בין לבין, אי שם בשנות ה-70, אומץ הטרנץ' על ידי סצינת ההבי-מטאל, דרכה הגיע לתת-תרבות הגותיקה, ומשם למעיליו הפוסט-אפוקליפטיים של המעצב האמריקאי ריק אוונס, אותם הג'נטלמנים חולמים ללבוש ביום מן הימים. אז נכון, הקונוטציה של הטרנץ' אינה תמיד טהורה וטרנדית (מבצעי הטבח בקולומביין נקראו על ידי חבריהם "Trenchcoat Mafia"), אבל המעיל הארוך והאלגנטי הזה, המשלב סגנון, דיוק ופונקציונליות, הפך בעקביות ובהתמדה לדמות מרכזית באופנת הגברים של המאה ה-20, למעיל המעילים.

המעיל השני שכדאי למצוא לו מקום בארון בגדי החורף הוא מעיל הדאפל (בארץ קראו לו פעם "מעיל סטודנטים"). כמו טובים לפניו גם הוא נולד מצורך צבאי, והפעם המשימה היתה להגן על חיילי הצי המלכותי במלחמת העולם השנייה מהרוחות המקפיאות של האוקיינוס האטלנטי והים הצפוני. הדאפל מפורסם בכפתורי עץ דמויי קונוסים גדולים, שאיפשרו לחיילים לפשוט את המעיל בלי להסיר את הכפפות. אבל גם אם אינכם מעריצים של הדוב פדינגטון, הכוכב הספרותי הראשון שלבש את הדאפל כשהוא אוחז בידו סנדוויץ' ריבה, בתי אופנה בעולם מקדישים למעיל זה לפחות דגם אחד כל שנה, מדיור הום ואיי-פי-סי עד קום דה גרסון, שהוציאו השנה מעילי דאפל בצבעים נועזים ובגזרות מדויקות.

Comme des Garcons Duffle Coat

הג'נטלמנים מרגישים דווקא יותר קרובים לברנש ששמו אקאקי אקקייביץ', גיבור "האדרת" של ניקולאי גוגול, שחסך מעות רבות כדי לקנות לעצמו מעיל חדש (לא ברור באיזה סגנון), קשר את גורל חייו במעילו, וככל שהמעיל התקמט, התרפט ודהה, כך גם חייו שלו נמוגו במלנכוליה רוסית גוגוליאנית. והז'קט? השם הגנרי מסתיר תחת כנפו סוגים שונים של שימושים, עיצובים וסיפור משעשע על מקורו של המונח. המלה "ז'קט" מגיעה מצרפתית עתיקה "jacquet" כינוי מקטין ל"ז'אק", כך קראו הצרפתים האריסטוקרטים לאחיהם האיכרים. הז'קט, שהיה גרסה מקוצרת וזולה יותר של שריון הקשקשים הארוך והיקר, אומץ על ידי המעמדות הנמוכים באירופה והתקבל כלבוש ג'נטלמני לגיטימי רק במאה ה-19. באנגלית המלה "jacket" מתייחסת לחלקה העליון של החליפה. ז'קט שאינו חלק מחליפה נקרא "odd jacket" והוא מעיל עליון לאירועים פחות רשמיים, לעבודה בעולם המודרני העכשווי ולערבי קיץ במדינות שבהן קודי הלבוש קצת יותר חמורים מאלו שלנו.

band of outsiders a/w 2010

לז'קט שני סוגים עיקריים: זה בעל הרכיסה האחת (עם טור כפתורים אחד) וזה בעל הרכיסה הכפולה - מעיל מעט רשמי יותר בעל שני טורי כפתורים. דווקא זה עם הרכיסה הכפולה זוכה בשנים האחרונות לעדנה, ולמרות אופיו המכובד והמבוגר יותר חברות ומעצבים צעירים כמו "filippa k" או אדם קימל נותנים לו מקום של כבוד בקולקציות שלהם.

double breasted classic

double breasted filippa k

אבל הג'נטלמנים מבקשים להתעכב על כמה חוקים שאין להפר, חוקים שעניינם מידת הז'קט ואופן לבישתו. לא ברור למה, אבל נדמה שרוב הגברים פשוט לא יודעים לבחור ז'קט לפי מידותיהם. אמנם בימים לא רחוקים, כך מספרים, היו גברים הולכים לחייט, וחליפה היתה נתפרת לפי מידותיו של הלובש אותה.
אבל היום, בעידן האינסטנט, את רוב הקניות, כמו את החיים עצמם, מעדיפים אנשים לעשות מהר ומן המוכן והזול. חליפות בכלל, וז'קטים בפרט, נקנים היום ברשתות אופנה גדולות שמציעות סגנון אחיד, ומראם של חייטים ותופרים (מקצוע שהיה כה מזוהה עם יהודים) הולך ונעלם ממחוזותינו. אגב, בפעם הבאה שאתם בלונדון, הניחו לרחוב אוקספורד וסורו ל-Savile Row על שלל חנויות הבגדים-לפי-מידה שלו, ולו בשביל לראות איך תרבות עשירה עם עבר היסטורי בביגוד עדיין פורחת.

כשאתם עומדים מול המראה בז'קט חדש, שימו לב לכתפיים (שם נמצא הסימן הראשון כשבודקים אם המידה נכונה) ולאורך השרוולים - שם רצוי שיהיה מרווח של אינץ' אחד (בשביל החולצה המכופתרת שתציץ) בין קצה השרוול לשורש כף היד. ועוד משהו חשוב: הכפתור התחתון בז'קט לעולם לא יירכס.
הג'נטלמנים שמעו שזה משום שהמלך אדוארד השביעי היה כה שמן עד שלא הצליח לרכוס את הכפתור התחתון בווסט שלו. הנתינים שלו פירשו את המראה כהצהרה אופנתית, ומאז אף אחד (גם לא מעצבי בגדי הגברים שאתם מכירים היום) לא מייעד את הכפתור הזה לרכיסה.
לג'נטלמנים לא נותר אלא לזמזמם את "מעילי הפשוט" ו"מעילך הכחול הידוע", לצאת בקריאה להכנסתם המיידית של הבלייזר והז'קט לארון הבגדים הישראלי ולהמתין לרוברט דאוני ג'וניור המגלם את שרלוק הולמס בסרט חדש של גאי ריצ'י. מעילים, רבותי, זה אלמנטרי.