קולות של חליפה

עוד טור של המועדון, הפעם על השדות הסמנטים של קולות, סאונד ובגדים.

קוין בארנס, סולן להקת "אוף מונטריאול" בהופעה רועשת במיוחד

בראשית היתה צווחה. אחר כך הפך הקול לסמן הייחודי של כל אחד מאתנו, מסוג התכונות האבולוציוניות שנועדו להבדיל אנשים מאנשים אחרים ולאפשר לזהות אותם. אחר כך הפך הקול הגברי (וכמובן היעדרו) לאלמנט מכונן בתרבות האנושית, מדבר אלוהים חיים ועד שתיקה הולכת ונמשכת של משורר. כל אדם גדל ומפתח את תהודותיו שלו, את סגנון קולו. שלב התחלפות הקול הוא אירוע בעל פוטנציאל טראומטי בהתבגרות הביולוגית של הנער, כאשר התעוררות הורמונלית משנה את איכות הקול. התחלפות הקול מלווה לא פעם גם בחוסר שליטה עליו ובתנודות לא צפויות שאינן משעשעות במיוחד כשאתה בן 12.

קול הוא גם מטפורה להמון דברים: הקול האישי, כמו טעם או סגנון שכל אדם מפתח לעצמו, הופך לחלק מהמהות שלו, מעין תעודת זהות גנטית, סמן אופי שמרמז על עמוד שדרה סגנוני. אבל איך אפשר באמת לזהות "קול", שלך או של אחרים? בשיח האופנה מקובל לתאר מעצבי אופנה "בעלי קול אישי", ולעתים קרובות מבקרים מעצבים ש"איבדו את קולם" או מהללים את אלה ש"קולם הולך ומשתבח". אבל מהו הקול האישי? ומי יודע איך מקשיבים לו?

הלמוט לאנג, ניסויים בשקט

אם תקופות כמו הסבנטיז (עם חולצות הפלסטיק ושילובי הצבעים הבוטים) והאייטיז (עם מעצבי האופנה הרעשניים כמו ורסאצ'ה וארמאני) נחשבות צעקניות, הניינטיז ושנות האלפיים מסווגות כשקטות יותר, עם החרישיות האינטלקטואלית של מרטין מרג'יאלה (המעצב שאיש לא ראה או שמע), הלמוט לאנג וראף סימונס.

אפשר לראות בחזרתם של בגדי הגברים הקלאסיים - כמו אלה שלבש השחקן ז'אן דז'רדן ב"הארטיסט" - סמן למינוריות הסגנונית הנדרשת באופנת הגברים העכשווית. מצד שני, טרנד הצבעים הבוהקים עדיין מהדהד במסלולי תצוגות האופנה, ותמונה כמו זו של ראף סימונס מנופף לשלום בתצוגת האופנה האחרונה שלו בז'יל סנדר היא דוגמה עוצרת נשימה של שתיקה רועמת שנכנסה מיד לפנתיאון.

סימונס נפרד לשלום בשתיקה רועמת

מעבר לקול שבוקע מגרוננו ולקול המטפורי, גם לבגדים ולדרך שבה הם עוטפים אותנו יש רעשים ייחודיים. נכון שהצלילים המקושרים לכאורה לנשים מושמעים הרבה יותר: טפיפות עקבים, רוכסנים נסגרים או ציפורניים נשברות על לוח. אבל גם לגברים יש לא מעט בדים ובגדים שמשמיעים רעשים: נעלי עור חורקות או נעלי בד חרישיות (כמו אספדריל קיציות), תיקתקים במעילים והסקוץ', פס ההצמדה עם הצליל הנעים והמוכר, שיחד עם מעילי הניילון מחזיר את הג'נטלמנים לשנות ה-80 הרעשניות.

עוד רעשים מענגים הם רעש מכנסי הג'ינס שהרגליים מפלסות להן מקום בתוכם בלבישה הראשונה (או אחרי הכביסה) ורחש חולצה לבנה מעומלנת ופריכה שבכל פעם שמניחים אותה על הכתפיים היא נשברת מחדש. הג'נטלמנים גם אוהבים להצטמרר מרעשים לבנים של צמר איכותי ומאמינים שאם הם ממש מתרכזים, הם יכולים לשמוע חולצת משי משובחת ממרחקים.

לשמוע את הקריספיות של החולצה הלבנה של דרייפר

רעש נוסף, מענג פחות, שמגיע בקרוב לביקור הוא אותו רעש נעליים נגררות שגורם לג'נטלמנים לרצות לפעמים להיות כבדי שמיעה. עם בוא הקיץ התופעה נעשית פופולרית יותר ויותר, והיא כוללת רעש שנשרך אחרי הליכה גמגמנית, לרוב בשילוב רחשי פלסטיק של כפכפי ים, ההופכים למפגע אודיו-ויזואלי.

ניק נייט, האמן-יזם ואיש הקריאטיב שעומד מאחורי ShowStudio (פלטפורמה שבודקת את גבולות הייצוגים המוכרים של עולם האופנה), הציע לפני כמה שנים דרך מעניינת לבחון אופנה: הוא הציג סדרה של פרויקטים שהוקדשו לחקירת "הסאונד של בגדים" - ובהם גם סרטים שעסקו ברעש שמשמיעים בגדים שונים, משכמיית עור של הרמס ועד שמלת נצנצים של מקווין - ושגרמו לג'נטלמנים לתהות גם מהו הסאונד של ז'קט של ריק אוונס, או איך מקשיבים לחליפה של טום פורד.

מתוך "יומן הרוק" של הדי סלימאן

גם מערכת היחסים בין אופנה למוסיקה סבוכה ומורכבת: דור הג'ינס, שהיה סמל למהפכת הנעורים של העולם המערבי שאחרי המלחמה, עם איקוני הסטייל שלו אלביס, דילן והרולינג סטונס; הפאנק הבריטי, שהתחבר למכנסי הג'ינס הצמודים או לסיכות הביטחון של הסבנטיז; תרבות הפופ של האייטיז; נערי הרוק הגרומים של סצינת האינדי משנות האלפיים, שצולמו באובססיביות בעשור האחרון על ידי מעצב האופנה-צלם-ושוב מעצב אופנה הדי סלימאן.

ז'ן טוויטו, הבעלים של בית האופנה הצרפתי APC, רואה במוסיקה חלק עיקרי מהדנ"א של המותג. הוא מחזיק אולפן חזרות בתוך הסטודיו שלו ומציע מבחר מוקפד של דיסקים בחנויותיו ברחבי העולם. גם מותגי אופנה כמו אפריל77 ובית קיצונה משמשים כיום בית קריאטיבי שמוכר בגדים ומשמש לייבל למוסיקת אינדי - שילוב של להקות בנים ובגדים שהולמים כל כך את דורם.

CBGB  - פעם מועדון פאנק, היום חנות בגדים

ג'ון וורוואטוס, המעצב האמריקאי שקנה את CBGB, מועדון הפאנק-ניו וייב הניו-יורקי והפך אותו לחנות ענק של המותג, מנסה בכל כוחו לזהות את עצמו עם מוסיקה, נעורים ומגניבות. וגם אניו קפאסה, המעצב של קוסטום נסיונל, שביקש לאחרונה מסולן הלהקה האיטלקית "דה דרגונס" לתרגם את הקולקציה הגברית הקרובה לקטע נגינה מלא בדיסטורשנים וסטייל.

תצוגות האופנה, מפגן הכוח העונתי של כל מעצב או מותג, הן מפגש אולטימטיבי של קול והצהרה סגנונית, מקום אידיאלי להצגת הסאונד הנכון של הרגע, זה שתפור על פי מידת הבגדים ומותאם לרוח הזמן והמקום. לכן הפכו הפסקולים של תצוגות האופנה הגדולות לפלייליסטים מומלצים באתרי האופנה, וזמרים אוונגרדיים שמושמעים בהן מקוטלגים מיד כאיקונות סטייל בהתהוות.

ז'יל סנדר - לצעוק בשקט

התורה הלא כתובה של הג'נטלמנים מעודדת לצעוק סגנון בשקט, ללבוש בגדים שמאזנים את הרצון להתלבש בהרמוניה עם התשוקה למצוא את הקול האישי האותנטי.

דולצ'ה גבאנה, ללחוש ברעש

בעידן שלנו קטגוריות סאונד חייבות למצוא ניואנסים מדויקים יותר מ"לבוש צעקני" או "לבוש שקט", וכדאי להבין שבגד יכול גם לסמן דיסטורשן או להחליף את הצליל שלו - אם בשילוב מפתיע של ז'קט רעשני וחולצה שיש בה שקט לבן, ואם תוך אימוץ סגנון שיש בו יותר מקול אחד, משהו שאפשר לקרוא לו, בהשאלה מהספרות, "אופנה פוליפונית". *

צהבת נפיצה

הזמן הצהוב הנוכחי החל השבוע בשואו-רום פריזאי, שם הוצגה קולקציית חורף 2012 של המותג האהוב A.P.C.

 

 הנעליים של מארק מקניירי היו עוד חוליה בצהבת הנפוצה

להשיג בחנות האהובה Très Bien Shop

 המכנסיים של מארני (ל H&M)

הפוסט ההוא על אד רושה (OOF, 1962)

חולצת קיץ 2012, J.W Andreson

מעיל קיץ 2012, E.Tautz

Kitsune, קיץ 2012

סופה סולארית (מרץ 2012, כדור הארץ)

מועדון הג'נטלמנים - רק בגלל הרוח

העלים הראשונים של הסתיו, ואתם גם חגי תשרי ויום הכיפורים האחרון, הפגישו את הג'נטלמנים, שהם בדרך כלל אנשי חול, עם הרוח. אולי היו אלה הגברים המהודרים בפשטותם שמיהרו לבית הכנסת בבגדים לבנים ובנעלי גומי, שיא הצמצום הסרטוריאלי שקדושתו בפשטותו. או שמא היו אלה אותם גברים, שנזדמן להם לראות לאחרונה על מדרכות פריז הסתוויות, שלבשו מעילי רוח פשוטים, בגדי מעבר שרמזו שעונת הקיץ עברה, ושעוד לא הגיע העת לעונת החורף הרשמית והמסורבלת. ברווח הצר הזה, שבין ההתרופפות העונתית של כל חוקי הסגנון לבין העומס האופנתי הרב שכבתי והכבד, נושבות רוחות של שינוי, הצובטות בלב גם ציניקנים גמורים.

זה לא יום כיפור, זה הסרטוריאליסט בפירנצה

אופנת הגברים תמיד מחפשת את הרווח הצר הזה, את האיזון הנכון בין קודש לחול, בין חגיגיות לפונקציונליות ובין אלגנטיות צנועה לאנרכיה אופנתית. כשהיא מצליחה, נהפכים הפריטים האלה לאיקונות לבוש רוחניות: החולצה הלבנה הפשוטה, הגלבייה, הז'קט הדק ומעיל הרוח. כל אותם פריטים שהתפשטו מהחומריות המודגשת שלהם והצטמצמו למינימום הפונקציונלי והאסתטי הנדרש.

אחד מחברי המועדון, איש של תרבות ורוח, התחתן לאחרונה בלב המדבר ותהה רבות לפני הטקס מה ירצה ללבוש כשיתחייב לאהובתו. כשהופיע בגלבייה לבנה מעוטרת בנוצות מיוחדות ובדוגמאות של כפייה בדואית, היה נדמה שהוא מצא את השילוב המושלם, זה שמתאים למקום של הפונקציונלי והרוחני, תוך ויתור על שילוב אחר, זה של החליפה, שנראה פתאום עמוס וחמור סבר מדי.

חתונה לבנה של הזוג המקסים

לכן, מרחובות עיר האורות ומסמטאות העיר שלא ישנה אף פעם, מגיחים להם מעילי הרוח הסתוויים, מופת של חיבור עדין בין זמן, מקום וחומר. מעיל הרוח הוא דוגמה נוספת לפריט שהצטמק לשימושיות שלו, פיסת בד עליונה שאינה בדיוק חומר, ודומה במשקלה לרוח. הג'נטלמנים אוהבים להיזכר במעיל הרוח של קיי-וואי, שליווה אותם בשנות ה-70 וה-80, הגן על גופם מרוח וגשם והפך לאביזר אופנה שנוי במחלוקת כשהוא תלוי על מותנם בדמותו של פאוץ' מניילון.

המעיל של A.P.C ושל K-Way

סיפורו של המעיל מתחיל בחורף פריזאי בשנת 1965, כשאדון מכובד בשם לאון-קלוד דומל נרטב עד כלות נשמתו הצרפתית. כששב הביתה עם מטריה שבורה, החליט לתפור מקרעי הניילון שלה מעיל עמיד מים ורוח, שיוכל להתקפל לתוך פאוץ' קטן שאותו ניתן יהיה לכרוך על המותן או להכניס לכל תיק. מעיל הניילון המקופל נחל הצלחה, ונדמה שמאז לא יצא מן האופנה.

צמצום ופונקציונליות איכותית עומדים גם בראש מעייניה של קבוצת Slowear האיטלקית, שהוקמה ב-1951 (שנים לפני תנועת ה-Slow Fashion הנוכחית), שהתמחתה בעיצוב וייצור מדים מבדים איכותיים שמחזיקים מעמד לאורך זמן. את עיקר התהילה קטפו זוגות המכנסיים, שנמכרים היום תחת השםincotex לתיירים יפאנים, שמגיעים עם עיניים נוצצות לפריז במיוחד עבורם, או לאנשים דוגמת טיילר ברולה (העורך אנין הטעם של מגזין "Monocle"), שלובש רק אותם. במהלך השנים רכשה הקבוצה את חברת המעילים Montedoro, את יצרנית הצמר Zanone ואת חברת חולצות היוקרה Glanshirt, והיתה למותג החם של עולם האופנה, כשבמקום היצע רחב ושפע של פריטים, הם מציעים מבחר מצומצם של בגדים שמהותם היא באנטי-אופנתיות שלהם, ומכאן בנצחיותם.

הבשורה על פי טישי

גם בענייני רוח אחרים הם התעסקו, הג'נטלמנים. בפריז הם נכנסו לחנות יוקרתית ועלעלו בגיליון האחרון של מגזין האופנה והאמנות "Visionaire", שאותו ערך לא אחר מאשר ריקרדו טישי, המעצב הראשי של בית ז'יוונשי ואחד האנשים המשפיעים היום בעולם האופנה. טישי, שעל הבדים של רבים מהפריטים שלו העונה התנוססו כלבים מצמיתים, הוא בכלל קתולי מאמין, שאמר על קולקצית הבגדים לגברים שעיצב לחורף הקרוב, "דת היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי, והקולקציה הזו קשורה בקתוליות הזו".

טישי האפל

המגזין הרוחני, אגב, עם הכותרת המאיימת "Religion", עולה 495 דולר, ואילו חולצות הטי עם הדפסי הכלבים הפוערים את פיותיהם המפחידים עולות רק כמה מאות יורו.

מה שמחזיר את הג'נטלמנים לעיסוק ברכושניות ורוח. שניהם, אחרי ביקור באירופה, יכולים לאמוד את סך כל הבגדים שלא נרכשו בגיחה הקצרה, וכרגיל, המלתחה הדמיונית שלהם גדולה בהרבה מזו האמיתית. העצבות שאפפה אותם כשהשאירו מאחוריהם מעיל פרווה של דריס ון נוטן או מעיל צמר של ואטאנבה, נהפכה להרהור בדבר אופיה הרוחני יותר של אופנת הגברים, שמצטמצמת לפריטים החשובים ומתרכזת באיזון העדין בין מה שצריך למה שרוצים, באופנה שאינה נכנעת לעונתיות וטרנדים ושומרת - כבר למעלה מ-150 שנה - על אותו ארון בגדים. לפעמים, מודים הג'נטלמנים, הם נכנעים לסחרחורת הקפיטליסטית והחומרנית ומתנהגים כמו שרה ג'סיקה פארקר ב"סקס והעיר הגדולה" מול נעלי מנולו בלניק במקום להתרכז בדברים קצת יותר חשובים, כמו רכישת פריטים שיחזיקו מעמד כמה עונות ויהיו אנטי-אופנה, או לפחות אופנה קצת יותר רוחנית.

חולצת העפיפון של שאליאן

כמו הבגדים של חוסיין שאליאן, שנצפו במלוא הדרם ברטרוספקטיבה שנערכת לו בימים אלה במוזיאון לאמנות דקורטיבית בפריז. בין שלל הבגדים האינטלקטואליים, השמלות המופשטות ותצוגות האופנה הקונצפטואליות של המעצב הקפריסאי, עמדה לה חולצת גברים על קיר, מקופלת כמו עפיפון ומסגירה באופן מובהק שיש אופנה, כמו זו של שלאיין, שצריכה הרבה יותר רוח מחומר.

ליוויס יפן בשתי חולצות שאמברה עם פרינט נוואחו 

השנה האחרונה, אולי בגלל המשברים הכלכליים והפוליטיים בעולם, הובילה לחיפוש אופנתי ורוחני אחר, זה שקשור בהשראות מעולמות קדומים יותר - וצרכניים פחות - כמו דוגמאות ודפוסים מעולמם של בני הנוואחו ושבטים אמריקאיים קדומים, מ-Band of Outsiders והמותג הצרפתי החדש Moonchild שהכניסו לעולמם פרינטים וסריגים בסגנון שבטי, ועד ג'וניה ואטאנבה והז'קטים שלו. אפילו דיור, לאנוון ומותגים אחרים הצעידו לאחרונה גברים בכובעים חמורי סבר, גלימות איימישיות ולוק של צמצום וקודש, שהיה מפתיע ברוחניותו.

היפי עם שיק פריזאי

הג'נטלמנים נזכרים בסופר ובמשורר פרנדדו פסואה שאמר, "על פני, כמו על פני העשבים, עוברת רוח המכופפת אותם, רק כדי להניח להם לשוב לקדמותם", ומבקשים לתת לרוח להשיב את אופנת הגברים, לפחות העונה, לקדמותה.

מועדון הג'נטלמנים - עניין של פנאי

בין שלל ההצעות ההזויות שהונחו לאחרונה על שולחן הממשלה בלטה אחת שקסמה לג'נטלמנים במיוחד: סוף השבוע יוארך ויכלול מעתה גם את יום ראשון. חדוות החופש, שבדרך כלל מקננת בהם בחודשים החמים, לא היתה הסיבה העיקרית לצהלה הגדולה, אלא דווקא התחושה שבישראל אין כלל וויקנד, וחמור מכך, אין כאן תרבות של אופנת פנאי.

קחו את תיק הוויקנד כמשל. זהו תיק בינוני, שאפשר לשים בו בדיוק את כל מה שצריך לסופשבוע רגוע בכפר: שני זוגות מכנסיים, בגד ים, חולצת טי לבנה, חולצה מכופתרת קלילה, לבנים להחלפה וספר קיץ מותח. התיק הזה מעולם לא זכה לפופולריות בישראל, ורק אחיו - הקיטבג - נכנס לפנתיאון, בעיקר בגלל שימושיו הצבאיים.

תיק וויקאנד של A.P.C

תיק הוויקנד הראשון הופיע אי שם בשנות ה-20. הוא היה אחד מאותם פריטים צרכניים שקשורים בהמצאת ה"פנאי", מושג חדש שנולד בעקבות המהפכות בצרפת ובארצות הברית ועוד אחד ממאפייני המודרניות, שחרתה על דגלה זמן פנוי שכולו התעסקות בענייניו האישיים והבלתי תכליתיים, כביכול, של האזרח. אז החלו תחביבים שונים כמו אספנות, רכיבה על אופניים, קריאה ולימוד שפות, לצד שוטטות ברחובות העיר ללא מטרה, תחביב האהוב במיוחד על המועדון. על אלה נוספו בגדי הפנאי, הנסיעות, הקניות ושלל פרקטיקות נוספות של שעות הפנאי החדשות. כך נולד ז'אנר חדש בתפר שבין קודש לחול.

רוכבי אופניים בלונדון, 1895, מתוך Life magazine

בעבר, הפנאי היה קשור בפעילויות שונות ומשונות. לא היה מדובר בבטלה חסרת מעש, אלא בהזדמנות לממש את החלומות ולעסוק בתחומי העניין של האנשים בעולם המערבי. כשהחלה להתפתח הפעילות הספורטיבית, צמחו אתה בגדי הספורט המיוחדים לכל ענף וענף והאקססוריז ההכרחיים. לצדם צמחה גם מחלקה אופנתית חדשה של בגדים שאינם בגדי עבודה, אבל עדיין לא בגדי ערב או בית. "חליפת הפנאי" של שנות ה-50 היא דוגמה לא רעה לתלבושת כזאת, הכלאה מוזרה (מפוליאסטר) של ז'קט דמוי חולצה ומכנסיים תואמים בצבעי פסטל.

חליפת פנאי, אי שם בשנות ה-70

הג'נטלמנים, שלא ממש מחבבים את החליפה ההיא, רואים שמעצבים מהעת האחרונה מסתכלים על השנים ההן של הפנאי ומוצאים דווקא שם השראה לקיץ הבא. פראדה שהצעידה החודש בפאריס דוגמנים בבגדי גולף ופנאי בנוסח שנות ה-50, דריס ון נוטן, שהציג קולקציה קלילה, מינימליסטית וספורטיבית, ז'יוונשי וחצאיות הטניס הגבריות שכבשו את הלב או אומית בנאן, שהציג בגדים נינוחים וקלילים שיתאימו מאוד למי שארוחת צהריים באגם קומו רלוונטית לו יותר מאשר עמידה בתור לכספומט ברחוב אלנבי בתל אביב ביולי.

אומית בנאן, מתוך הפרזנטציה לקיץ 2012 שהוצגה במילאנו האחרון

אבל גם בלי להיתלות באילנות גבוהים, נדמה שאופנת הפנאי הולכת וכובשת את רחובות הערים בעולם. אופנת ליגת הקיסוס יכולה להיראות כפרשנות על בגדי פנאי, סטייל לא מתאמץ שאינו קז'ואלי לגמרי, אבל גם אינו אלגנטי בעליל. משם, ומערי חוף אחרות בעולם, הגיעו גם הנעליים בלי גרביים, הז'קטים הקיציים הקלילים או המכנסיים הקצרים (למרות שטום פורד דיבר בגנותם לאחרונה, והוכיח שוב שהוא עושה אופנה לאלפיון העליון והעסוק ולא לבטלנים כמונו).

אחד מעיסוקי הפנאי האורבניים, המתחילים להיות נפוצים גם במחוזותינו, הוא רכיבה על אופניים. מדובר אמנם באחד התחביבים הראשונים שצמחו עם המצאת הפנאי המודרנית, אבל בגלגולם הנוכחי הם מחליפים תחביב גברי מהמאה הקודמת - שיפוץ מכוניות עבר קלאסיות. ג'נטלמנים רבים היום ממלאים את זמנם הפנוי בחדוות תיקון, שיפוץ, וגם, לא פחות חשוב, רכיבה על אופניים.

המעצב הבריטי פול סמית ידוע בחיבתו לכלי התחבורה הדו-גלגלי. ואחרי כמה שנים שבהן היה נותן החסות הראשי של מועדון רכיבת האופניים Rapha Condor החליט לעצב את בגדיו. סרטון המציג את הקולקציה שיצר צולם באולם רכיבת אופניים במנצ'סטר, כשסמית מדגמן את הפריטים בעצמו לצד חברים רוכבים אחרים.

מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי הושק לאחרונה Outlier, מותג אופנת רכיבת אופניים ניו-יורקי המייצר קולקציות בסיסיות ואיכותיות לרוכבים מקצועיים ולכאלה הרואים באופניים כלי תחבורה אורבני אידיאלי. שלל חברות אופנה החלו להציע אופניים שיקיים כחלק מהקולקציות העונתיות שלהם.

משלושת המוסקטרים ועד זורו, קרבות חרב היו מאז ומתמיד תחביב גברי עם חוקים נוקשים וקוד ברור של התנהגות ולבוש. האלגנטיות המינימליסטית של הספורט הלבן והקרבי הזה עדיין משמשת השראה ללא מעט מעצבים. בשבוע האופנה האחרון בפאריס הציג תום בראון, שמעצב את הליין "גמה בלו" למונקלר, דוגמנים במראה של מועדון סיף, כשהם לבושים בבגדים האוונגרדיים של המותג, צועדים, כמו חיילים לבנים, לצלילי המארש המפורסם ממלחמת הכוכבים.

אבל בראון לא לבד. ג'וניה ואטאנבה, שמעצב קו נפרד על שמו במותג היפאני קום דה גרסון, הכין לקיץ הבא כמה לוקים מעניינים דווקא לחובבי הגינון. הרחק מאולמות התצוגות הרגילים בעיר האורות, הוא חשף את הקולקציה שלו על הדשא בגינה ירוקה ובאוויר הפתוח. הדוגמנים לבשו אוברולים צבעוניים במראה חקלאי עירוני, והעניקו פרשנות חדשה למושגים כמו פנאי, גינון, בגדי עבודה ובגדי יציאה כשהציגו בליל אוונגרדי שדוחה את ההגדרות הרגילות ומבקש לחגוג סטייל, בלי להתחייב על המחלקה שבה אפשר לרכוש את הפריטים המוצעים.

אפשר לראות בתרבות הפנאי מפלצת קפיטלסטית שמאיימת לשנות סדרי עולם. אם פעם הפנאי היה הזמן שנותר בין העבודה למחוייבויות הבית, נדמה שהיום הוא השתלט על כל חלקה טובה. אמנם משמח שהרבה אנשים מנסים לאחד בין תחביביהם ועבודתם, אבל לפעמים מתגנבת התחושה שהפנאי נהפך למטרה האמיתית, שלידה כל העיסוקים האחרים בטלים. אבל גם אם הפנאי הוא העיסוק החדש, הג'נטלמנים בטוחים שכדאי לצקת לתוכו קצת סטייל.

* ואם בזמנכם הפנוי אתם הולכים לים - הנה תזכורת לדמותו של הגרסונייר כנער חוף.

נעים בעור

אמנם כבר בן 180 אבל רק לפני כמה חודשים הצליח הגרסונייר לראשונה לשים את ידו על הבד המפורסם באיכותו של המותג הבריטי סנספל (Sunspel) מאורע שהשאיר, עד היום, חותם של רכות ונעימות נדירה. השנה החולפת היתה שנה מוצלחת למותג הקשיש, עם חנות חדשה ברחוב רדצ'רץ' (בשכונת שורדיץ' הגרסוניירית להפליא) ומינוי מוצלח של ג'ונתן אנדרסון (הידוע כ- JW Anderson) למנהל הקריאטיבי.

לכבוד החגיגות, ובהמשך למסורת שיתופי הפעולה של המותג (תום בראון, קריס ואן אשה, פול סמית) בחרו בסנספל כמה מעצבים ליצור עבורם קולציית קפסולה מצומצמת ויש להניח נעימה להפליא.

הראשון שנבחר הוא ז'אן טוויטו מ A.P.C שבחר לעצב מכנסי בוקסר קלאסיות, על בסיס דגם מקורי של סנספל מ-1940, עם בד שנלקח מחולצות A.P.C.

מלבד טוויטו היה עוד חלום גרסוניירי (פנטזיה קוסמטית) שהשתתף בפרויקט והוא מותג הטיפוח האוסטרלי Aesop (במקרה גם החנות השכנה ברדצ'רץ'). דניס פפיטיס, היזם והמנהל של מפעל הקרמים הגאוני, תרם לערימת המתנות לחג המולד פיג'מה (או כפי שלמדנו בשמה העברי ההולם: חליפת שינה).

החייט הלונדוני טימותי אברסט משחזר את חולצת הפולו (בתמונה מעל) שלבש שון קונרי בהיותו סוכן הוד מלכותו בשנות השישים ומעצב העור דרק האריס (מ Lewis Leather) מציג חולצת טי, קשיחה בהרבה מכותנה רגילה, ללבישה, יש לשער, מתחת לבגדי העור שהוא בדרך כלל מייצר.

לחיי נגיעה אחת רכה

גלויות מפריס - חלק ב'

כולם מדברים היום על החלק העליון של המארה, ונראה כי השכונה היפה הזו, שנעה בין אוונגרד אופנתי בשנות התשעים למיינסטרים רדום בעשור האחרון, חוזרת להיות זירה מרתקת. כל ביקור של הגרסונייר באיזור נפתח (או נחתם) ברביצה מענגת במערת העץ והמתכת של רוז בייקרי (30 Rue Debelleyme).

מטעמים אורגניים מקומיים, עטופים בחן הבריטי של רוז, יוצרים עונג צרוף שעוזר לשמר (או לייצר) אנרגיות חדשות להתחיל במלאכה:

החנות של דמיר דומה (בתמונה מעל. 6 Rue des Arquebusiers) יפה ומעוררת השראה כמו הגלריות חדשות שלצידה. פרנץ' טרוטרס (116 rue Vieille du Temple החנות לגברים) מוכיחה שוב את החשיבות בפעילות אופנה אוצרותית, הקווים החדים של סרפס טו איר עברו למיקום חדש (108, rue Vieille du Temple), שבו הם יכולים גם להציג קולקציית רהיטים מזערית, a.p.c כמובן, לצד אפריל 77, חנות הכיס של קום דה גרסון וחנות הענק המתישה של מרסי.

הבנות של מרסי

רגע מנוחה. בשלב זה, ליד מרסי, הגרסונייר (שוב הודה לתמיד פריסאית) החל לצבור נקודות קקאו חומות אצל השוקולטייה המבריק ז'אק ז'נין. (133, rue de Turenne)

הלאה: את הבנות נשגר לשיין (אפרופו אוצרות מבריקה של אופנה 15 rue de Poitou), בסמוך הן יוכלו למצוא את ונסה ברונו ואיזבל מראנט (כשאת ההבדל בין שתי המחנות סיכמה יפה מראנט "אני עושה בגדים לברונטיות, ברונו מעצבת לבלונדיניות") ועד שתפתח באזור המארה העליון החנות החדשה של אקנה (דצמבר 2010 היר ווי קאם) נפגש כולנו ב"שוק הילדים האדומים" הוותיק ורב הקסם. (Marché des Enfants Rouges)

הגברים של בני

רחוב Vieille du Temple מוביל למרכז המארה, לגלריות הנעימות, ולקפה לה פארל שהגרסונייר תמיד נדבק לכסאותיו הלא נוחים, מביט מסביבו, בטבעיות בוגרשובית ענוגה. זמן הקפה הפעם התמקד כולו בקטלוג החדש והמוצלח של קוס (4 rue des Rosiers), שמהווה מגזין בפני עצמו (ע"ע אקנה) ובו ראיון מוצלח של חרט יונקרס (ע"ע פנטסטיק מן) עם טוד סלבי (ע"ע הסלבי).

אין ביקור במארה בלי כניסה לאחת מחנויות ל'אקלרר (12, rue Malher) שהיו אולי מהראשונים לתקוע את דגל האופנה בשכונה (והיום שוכנת חנות אדידס בחלל הנשים הישן על כל המשתמע מכך) ויחד עם מוז'י הכל נראה כל כך בטוח ולא מפתיע שמצלצל השעון וכבר זמן לארוחת צהריים ב Le Loir dans la Théière, המקום עם הקישים, הטובים בעולם. (3 rue des Rosiers)

גלויות מפריס, חלק א'

פריס של שלהי הקיץ. מחליפה צבעים ועננים, מפתה ומתעתעת יפה כתמיד.

הגרסונייר משוטט ברחובות העיר האהובה, מנסה לשים את האצבע על הדופק, סופר את חולצות הגראנג' המשובצות, את עקומת גלגול המכנסיים ומרוצה (כהרגלו) מהסתיו שמאפשר מנעד מרתק של התלבטויות סטייל.

החנויות מתמרקות לקראת שבוע האופנה, מוזיאונים מחליפים תערוכות, הפאלה דה טוקיו סגור, בפומפידו אין באמת משהו מעניין לראות וטקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה בדיוק נסגר. (אבל בכל זאת אפשר להתרגש מהתערוכה המשולשת: דש סנואו, ריאן מקינלי והרמוני קורין בגלריה של אנייס בי והאמן הטוטאלי רומן אופלקה בגלריה איבון למברט).

אופלקה משתנה לנו

לקרוא את האמנות והאופנה המקומית, להפגש עם חברים ישנים וחדשים, הכל בנסיון להבין לאן נושבת הרוח. כולם מדברים כמובן על ספרים (אם אפשר לקרוא לשתי הביוגרפיות הלא רשמיות על קרלה ברוני - ספרות); דיונים פילוסופיים (אם אפשר כך לקרוא להתכתשות בין מחנות פרו ואנטי מישל הולבק, המואשם בגניבה ספרותית מ…ויקיפדיה); פוליטיקה (אם אפשר לקרוא כך לגירוש הצוענים על ידי סרקוזי, השנוא מתמיד), ועל אוכל כמובן (הי לפריסאית לנצח).

אבל שניה לפני שהגרסונייר חוצה את התעלה, לבדוק מדוע בדיוק תופס מעצמו האי הבריטי כמרכז העולם, הוא מבקש להביא כמה רגעים גאליים, והמלצות לסתיו שעכשיו:

מעון האהבה הקסום שהגרסונייר שוכן בו בכל ביקור בפריס, נמצא ברובע השביעי, הבורגני למדי. כך נפתח לו כל ביקור בעיר בקפה השכונתי, בנואזט, קרואסון וצלילה אל תוך הכלבו המוצלח בעולם: לה בון מרשה.

הדרך עוברת לשמחת הגרסונייר באזור רחוב גרנאל, שבשנים האחרונות צצות בו כפטריות אחרי הטפטוף חנויות קטנות ומדויקות כמו זו של מרג'יאלה, פול סמית בחלל וינטג'י מעורר השראה, בלנסיאגה גברים וחנות פופ אפ של a.p.c. (ומאד מומלצת חנות הנעליים איריס לחובבי נעלי הנשים מביניכן).

ועם רשימה לקוחות כזו, גם הגרסונייר רוצה כרטיס ביקור

מרג'יאלה ברחוב גרנאל

אבל את העושר בלה בון מרשה אי אפשר להחליף באף רחוב מוצלח ככל שיהיה. קומת הגברים עמוסה במטעמים ומאפשרת השלמת פערי אקססוריז אידיאלית: מחגורות עור קלועות למטפחות כיס מנוקדות, מגוון מרהיב של הלבשה תחתונה, מעילים ומטריות, קוסמטיקה, פיג'מות, נעליים פשוט והכל. לה בון מרשה מהווה מעין מיקרוקוסמוס עדכני ומעוצב בקפידה, שמציג את העונה הנוכחית על כל גווניה, מהקלאסי לעכשווי, ולמי שרעב כדי להתענג מהסופרמרקט המיתולוגי: La Grande Epicerie.
בקומת המרתף נחבאת לה בימים אלו תערוכה חדשה (שתוצג עד אוקטובר) באצירתו של הקולנוען התיעודי לואיק פריז'אן, אשר הוזמן על ידי המרשה לפרק (ולהרכיב מחדש) את דמותו של הגבר הפריסאי העכשווי.

שישה חדרי הקרנה, שני שולחנות גדולים עם ספרים, סרטים, ופריטי מאכל, שמרכיבים, אליבא דפריז'אן, את הגבר העכשווי. אבל עוד נשוב אל לואיק ואל יצירתו בפוסט אחר ובינתיים נשים פעמינו (בפוסט הבא) אל מתחם האופנה המדובר ביותר בפריס היום: המארה העליון.