צ'יפ פריידיי - גן העיר / יהודית לא גרה פה יותר

לכבוד צאת חג עשרת המצות החליטו הגרסוניירים לעשות צ'יפ-פריידי בגן העיר, מקום שכדאי להגיע אליו בעיקר אם יש לכם רשיון סקיפר, או אם קניתם לאחרונה את היאכטה של אריסון (הי, הפיראטים חוזרים לא?), הסיבה השלישית והמנצחת להגיע לגן העיר היא אם חלילה פספסתם את בר-המצווה של הבן של רביבו ואתם מאד רוצים לדעת מה לבשו שם.
מתחם השיש המאובן שמאחורי כיכר העיר, עוצב על ידי הארכיטקט אריה אלחנני, והתיימר בימיו הראשונים להיות המקבילה התל-אביבית של לה בון מרשה הפריזאי. המתחם, שנפתח לפני 21 שנה, מתגאה בהיותו "מרכז קניות יוקרתי ללא רשתות מזון, אוכל מהיר ובתי קולנוע" ומשתרע על שטח של 41,000 מ"ר, ובו, שימו לב לפוטנציאל, 9 חנויות ייעודיות לבגדי גברים! הגרסוניירים רצו כבר להוריד את המגבעת ולפתוח את הארנק אבל אז קראו בקול את שמות החנויות בהם הם עמדו לבקר: הום לגבר (שיק מתחכם), ויה ונטו (כולנו פליני), ונדום (כולנו דנב), מונט וורדי (אנחנו דווקא ויוולדי), פול אנד שארק (מלתעות עם משקפים), נאוטיקה (מיאמי נייס), פולגת ופוקס-מן (לוקל פולגתיזם).

בלייק קריגנטון. אייקון סטייל מקומי

ההתחלה היתה דווקא ברגל ימין. בכניסה ראשית: פול אנד שארק, שזוכה בתואר החנות החביבה ביותר במתחם, עם לא מעט פריטים שהגרסוניירים היו שמחים לרכוש (כדאי להעיף מבט על החולצות הקלאסיות, הנעליים הקיציות וכמה חגורות צמה). אך אולי, יותר מהבגדים, היו אלה שתי המוכרות שכבשו את לב הגרסוניירים, הרך כמצה רטובה, בסיפוריהן הטרחניים על המותג האיטלקי (יותר מ-30 חנויות בסין!) על המבצעים (תחתונים במאתיים חמישים שקל?) ואפילו ביקשו שנצלם את החלון (נסתפק בדובי).

נורת האס.או.אס נדלקה כשפסעו הגרסוניירים לממלכת נאוטיקה הסמוכה, ומחלת הים כבר החלה לפעפע בתוכם: הצבעים הכחולים והלבנים (ולא, לא הכחול האופנתי החדש והאהוב), השמרנות האופנתית ומי אמר חלון פנורמי ולא קיבל? רבותיי, הגרסוניירים עלו פה על שרטון.

ונדום – חנות שפעם היתה אור לגויים, ומחזיקה היום בעיקר לקוסט (לא הדגמים מהפוסט הקודם...) ומהקולקציות היותר פרחיות של הוגו בוס אשר ידעה היבשת. בעיקר היה מעניין לשמוע בחנות הרצאה קצרצרה על גברברי העדה החרדית שקונים לא מעט בגדים ונדרשים לשלחם לבדיקת שעטנז. איסור שעטנז ביהדות, כזכור לכם מלימודי התושב"ע, קובע שאסור ללבוש בגד שבו ארוגים צמר ופשתן ביחד לאריג אחד. אז אם אתם נגד שעטנז, יש לנו את הכתובת בשבילכם...

לרגע, קטן ושברירי כמו שניה במחוג דקיק, נראתה חנות השעונים ליד סטימצקי כחלום גרסוניירי מובהק. מותג השעונים האהוב על הגרסוניירים IWC קרא להם כנימפה שוויצרית ואיכזב עם מבחר עלוב ושמרני.

הסיפור העצוב האמיתי במסע צ'יפ פריידי זה הוא בית הקפה המיתולוגי של יהודית שתמיד היה נטוע עם רגל אחת באייטיז ורגל שניה עמוק בסוף מאה ה-19. יהודית נפטרה לפני כמה שבועות, ומיד נסגר המקום והותיר לא מעט לקוחות, בשיער חצילי, ללא קפה שכונתי. הגברות האוסטרו-הונגריות כבר לא יושבות ומספרות סיפורים על סיסי ופרנץ יוזף, בעליהם כבר לא טומנים את כפיותיהם הקטנות בעוגות היער השחור והגרסוניירים נמסו כחמאה למראה מודעת האבל בחלון, שמעוטרת, כהומאז' אורופאי, ברקע טירות הקצפת והתות.

על חורבות גן החיות המיתולוגי, בו פעם גרו בכיף נמר בנגלי שחור וטיגריס ענק שנודע בשאגותיו, מצאנו כנופיות קשישים, אמהות בוגאבו משועממות וגברים כרסתניים שרוצים להתחפש לקפטן סטובינג. המסע גרם לנו לרצות להשאר עם שתי הגלים על האדמה, לסרב לכל מסע יאכטוניירי, לחצות את הכביש במהירות לפנסו ביס ולקנח בבוריקס אהוב עם גבינה ותרד.

בעל המאה

עיריית תל-אביב בצעד מרגש, שלא נאמר מכונן, החליטה להוציא קו חדש של חולצות המציינות מאה שנים לעיר בשיתוף עם המותג הבריטי פרד פרי.

זו באמת הכותרת שהגרסונייר היה רוצים לתת לפוסט הזה אבל האמת (כרגיל) מאכזבת ומחזירה אותנו לטניסאי, איש אופנה וג'נטלמן בריטי בשם פרדריק ג'ון פרי, שנולד גם הוא לפני 100 שנה (ב-18 למאי ליתר דיוק, למרות שנרשמו מחאות מכיוון כרם הסקוטים). החגיגות ליום הולדתו המתקרב החלו בהוצאה מיוחדת של חולצת הפולו הקלאסית, עם לוגו עלי הדפנה מודגשים מהרגיל ועם ציון המספר 100.
פרדריק פרי, להזכירכם, היה מגדולי הטניסאים הבריטים, שקטף שלוש פעמים את גביע וימבלדון ובין 1934 ל-1938 אף נצץ במקום הראשון בדירוג הטניסאים העולמי. ב-1952 הוא הציג לעולם, או יותר נכון בפני מבקרי הטורניר היוקרתי, את חולצת הפולו המיתולוגית עם לוגו עלי הדפנה, שכפי שכבר הרחבנו, עברה גלגולים תרבותיים שונים ומעניינים (מהמודז, הסקינהדז והאינדי).

ואם כבר פרגנו לאחד, נזכיר גם את המתחרה מהצד השני של התעלה: לקוסט. הגרסונייר מאד מחבב את שיתוף הפעולה האחרון של הקרוקודיל הצרפתי עם המותג היפני יונייטד ארוז. היפנים הפכו את התנין הירוק לאפור, עיצבו חולצה בגזרה צרה, עם צבעים מונוכרומטיים ויצרו עבורכם את החולצה המושלמת לטורניר וימבלדון הקרוב.

אחלה בד

הגרסוניירים עדיין לא התאוששו מהחגים, אבל אם APC כבר הוציאו את קולקציית המאדראס שלהם, סימן שהקיץ כבר אוטוטו כאן ואפשר לחלום על חופשה ארוכה וצינון ממסורת, מהמוני משפחות ברחובות ובעיקר מאוכל . כבר דובר על הבד הקייצי הזה כאן, ועל הקמפיין לעשות לו עלייה, אז לפני שאתם מפנים מקום במדפים, שורו, הביטו וראו את קולקציית המאדראס של APC. שווה טעימה.

השפל הכלכלי והתחתונים שלכם

אלן גרינספן, מי שהיה במשך 18 שנים נגיד הבנק הפדרלי בארצות הברית, אמר פעם ש"אם תסתכלו על מכירות של תחתוני גברים, תגלו שזה נתון יציב וקבוע שבקושי משתנה... אבל אם יש מקרים שבהם נתוני המכירות מראים על ירידה, סימן שגברים מתחילים לקמץ בכל מה שקשור לקניית תחתונים חדשים. וזה תמיד סימן המבשר על זה שאנחנו בבעיה".

אז גברים (וגם גברות, במיוחד אם קוראים לכן קרי ברדשאו ואתן אוהבות תחתוני בריף של קלווין קליין) - אנחנו בבעיה.
מינטל, חברת סקרי שוק עולמית, חוזה שב-2009 יירדו מכירות תחתוני הגברים ב-2.3 אחוזים מהסכום הדימיוני של 4.87 ביליון דולר ב-2008 ל-4.76 ביליון בשנה הנוכחית. ה"הפינגטון פוסט" מדווח שתחתוני הגברים הם הסימן הראשון למיתון, שכן גברים יוותרו קודם על קניית תחתונים ורק אחר כך על פריטי הכרחיים יותר, כמו בגדים לילדים או לנשים שלהם.
הגרסוניירים, שקצת מובכים מהשיחה על תחתונים, מרגישים צורך לצאת בקריאה נרגשת ולעצור את סימן המיתון הראשון הזה: אנא אל תוותרו על קנייה קבועה של תחתונים! העובדה שתחתונים הם פריטים אישיים שאף אחד (ובכן, כמעט אף אחד) לא רואה, לא הופכת אותם לחשובים פחות. ההיפך הוא הנכון: אלוהים נמצא לא רק בפרטים הקטנים, אלא גם בתחתונים: הם הכי קרובים לגוף שלכם, רצוי שיהיו עשויים מכותנה איכותית ובגזרה נכונה ונוחה, ושאתם - ביניכם לבין עצמכם - תשתעשעו מהם.
הנה כמה אופציות:

האופציה האמירקן אפרלית - 12$ (או בחנות בדיזינגוף סנטר בשקלים):

האופציה האקנית - 69$ (יש מצב שבשטוקהולם עדיין לא שמעו על המיתון)

האופציה הקלווין קליינית - 18$ לשלושה זוגות (אמזון)

גרסונייר חג: ג'יימי הינס

קחו לעצמכם גרסונייר לחג. ג'יימי הינס, הצלע הגברית בדואו נוטף הזימה והכשרון "דה קילז", הוא גרסונייר מובחר עם סגנון מוקפד שנע בין הקולנס הנצחי של סרז' גנסבורג לדאנדי-רוק בריטי מחוספס. קייט מוס הגיעה רק אחר כך.

הסיפור של "דה קילז" מתחיל כשהצלע הנשית, אליסון מוסהרט, אז בלהקת פאנק-רוק בשם "דיסקאונט", שמעה בחדר במלון שמעליה מישהו שמנגן מהלב. הביוגרפיה שלהם לא מספרת הרבה על המפגש ההוא, אבל הינס חזר ללונדון, מוסהרט נשארה בפלורידה ובמשך חודשים הם שלחו אחד לשני קלטות ולמעשה הקליטו את השירים הראשונים שלהם בלונג-דיסטנס. ב-2003 יצא האלבום הראשון של "דה קילז" ("Keep on Your Mean Side"), היא עברה ללונדון, VV היה שם הבמה שלה, והינס הפך ל-Hotel.

ב-2005 יצא האלבום השני שלהם, No Wow, שחפר עמוק בסגנון הרוק-מינימל, פוסט-פאנק שלהם, והזריק הרבה סקס-אפיל לגל הרוק שנישא אז באוויר על ידי... להקות בנים (הסטרוקס, פרנץ פרדינד ואחרות). זו היתה תקופה אינטנסיבית ל"דה קילז", הם גרו ביחד, עשו סקס על הבמה, התפרסמו בהופעות המחשמלות שלהם ושיחררו לעולם את אחד הקליפים היפים של אותה תקופה:

ואז הופיע קייטי. לפני יותר משנה החל הינס לצאת עם דוגמנית בריטית, לא צעירה אך מוצלחת, שבדיוק סיימה מערכת יחסים כואבת עם אגדת רוק משומשת. נשמע מוכר? מהרגע שהינס החל לצאת עם קייט מוס, המכירות של "דה קילז" אמנם עלו אבל כניסת עוד אישה ללהקה, עד כמה שזה ישמע לכם קלישאה, לא נשאר ללא תגובה (קאט פייטס!). בלוגרי הרכילות הרבים (אותם קראנו במיוחד בשבילכם) מדווחים כי אליסון לא ממש מרוצה מהחתלתולה החדשה של ג'יימי Hotel הינס שלה, ואף טוענת כי היא מסיטה את הזרקורים מהלהקה לכיוון ג'יימי ועצמה. עוד דובר רבות בשנה האחרונה על ההריון המדומה של מוס (אויש, היא רק טיפה השמינה) והצעת הנישואין שהיתה או לא היתה (כי היא אותו אהבה והוא את בית המרזח). למי שרוצה עוד ממתק מהצהובונים בריטיים ישמח לגלות שמוסהרט עצמה יצאה בעברה עם ג'פרסון האק, גרסונייר-על, עורך Another Magazine, שבעיקר מתפקד כאבי בתה של קייט מוס. (העונה לשם המקסים: לִילה גרייס).

בשנה שעברה יצא האלבום האחרון של "דה קילז" Midnight Boom שזכה אף הוא לביקורות מוצלחות (שימו לב לכתבת הוידיאו נרחבת במגזין ניילון) והשניים, לפעמים עם - לפעמים בלי - הצלע השלישית, פצחו במסע הופעות חובק עולם (מי אמר ניו יורק בחודש מאי ולא נסע?). בינתיים שזפו עיניכם בסטייל של גרסונייר רוק בריטי שמתלבש היטב, לאירוע של שאנל או סתם לשופינג עם החברה, הצעיף הנכון, מעיל עור או החליפה, הגרסונייר מפרגן (מה זה מפרגן, אפילו כותב פוסט).

ועוד כמה תמונות טריות ויפות לסיום שצילם האדי סלימאן הידוע באהבתו לעולם רוקאנרולי אפל ונוטף אפיל גברי.

להלביש את מילק

עכשיו, כשנגמרה תקופת האוסקרים, ושניה לפני פסטיבל קאן, זו הזדמנות טובה להיזכר באחד הסרטים היפים והאופנתיים של התקופה האחרונה - "מילק" של גאס ואן סנט, ובכיכובו של שון פן (הסרט עדיין מוקרן בארץ, למי שטרם הספיק).
בתחילה משכה את תשומת לב הגרסונייר העובדה שהחליפה שלובשת דמותו של הארווי מילק, אשר עוצבה במיוחד לסרט על ידי המעצב דני גליקר, נמכרה במכירה פומבית בסוף פברואר האחרון, ב-12,500$. המעריץ הנלהב, אגב, גם קנה בעבר את חולצות "הר ברוקבק" המשובצות, והכל למען מטרה צודקת.

הסרט אמנם לא מתעסק באופנת גברים וכמעט ואין בו דמויות נשיות מרכזיות, אבל אי אפשר שלא להתלהב מהשחזור המדויק של רוח הסבנטיז, במיוחד זו השורה במתחם קסטרו בסן-פרנציסקו, הג'ינסים הגבוהים, מכנסי הקורדרוי, הצבעים, הצווארונים וכל השאר. דני גליקר (שגם עיצב תלבושות לטרנסאמריקה) היה מועמד לאוסקר על עיצוב התלבושות לסרט ובראיונות שנתן לאחרונה לאדבוקט ולאינטרוויו הוא מספר על התהליך הקריאטיבי בעיצוב הבגדים לדמויות השונות. גליקר מתאר חוויות ממאורות וינטאג' מסריחות ומהאוצרות שמצא בהן ומציג את התהליך העיצובי דרך רישומים ראשוניים, מרשימים ויפים.

ותודה לידידת הגרסונייר יעל רגב שם נצפו הרישומים לראשונה.

מועדון הבנים השמחים

מליק סיבידה ל"ניו יורק טיימס"

עורכי הסטייל במגזין של ה"ניו יורק טיימס" הרימו פרויקט מקסים עם אחד הצלמים המאלים המפורסמים והמיתולוגיים החיים היום - מליק סיבידה. הוא נולד ב-1935 ועבר לבמקו הבירה בשנות החמישים. ב-1958 הוא פתח את "סטודיו מליק", שמאז ועד היום עדיין משמש כחנות לתיקוני מצלמות וצילומי פורטרטים, אבל את ההכרה הבינלאומית שהוא זוכה לה בשנים האחרונות ניתן לזקוף לזכות הצילומים שלו, שתיעדו את המסיבות והמועדונים של במקו בשנות החמישים והשישים. אלו היו שנים סוערות מוזיקלית בבירה המאלית, עם המון מועדונים כמו "Happy Boys Club" ו"Les Surfs", שניגנו מוזיקה מערבית מצרפת, אנגליה וארצות הברית, ומוזיקה אפריקאית קצבית, בעיקר ה"מאלי טוויסט". ב-1997 הוענק לו פרס בביינאלה בוונציה על מפעל חיים (וזו הפעם הראשונה שבה הוענק פרס אריה הזהב לצלם).

מליק סיבידה ל"ניו יורק טיימס"

סיבידה גם תיעד את הקריאטיביות האופנתית של הקלאברים המאליים, שילוב מטורף של דוגמאות אפריקאיות ומערביות, מכנסיים מתרחבים ונעלי פלטפורמה. בתערוכה שראה גרסונייר אחד לפני עשור בגלריה הניו יורקית "דייטש פרוג'קט", נאמר על סיבידיה: "האימג'ים שלו פתחו את העיניים לאפריקה שונה מזו הסטריאוטיפית".

התערוכה בדייטש: צילומים של סיבידה ופסלים של האחים אמיל גבהי וניקולא דאמה

בפרויקט של ה"ניו יורק טיימס" מצלם סיבידה דוגמנים מקומיים עם מבחר מקולקציות האביב שהושפעו מהתרבות האפריקאית, ולגרסוניירים לא נותר אלא להתגעגע למועדונים שהם אף פעם לא היו בהם, לנסות לשים את היד על כמה מטפחות עם דוגמאות אפריקאיות, ולבנות מחדש זכרונות מאפריקה.

משטרת האופנה

קציני משטרת ברלין קיבלו לפני כמה שבועות הודעה יחסית מוזרה ובה נאסר עליהם ללבוש מותגי אופנה מסוימים, כשהם מסתובבים ברחובות העיר. הסיבה היא שאותם עשרת מותגי האופנה ידועים כפופולאריים במיוחד בקרב פעילי הימין הקיצוני, והדבר מהווה סכנה לביטחון הקצינים.
איגוד השוטרים הגרמני לא אהב במיוחד את ההנחיה הזו ומתכוון לפעול לביטולה, אבל את הגרסונייר מאד מעניינת התופעה המרתקת, והממש לא חדשה, של ערבוב בין אופנה ופוליטיקה. זה גם טוב לדעת, לפני הנסיעה הבאה של הגרסוניירים לברלין, מה צריך ללבוש הפוסע במדרכה ממול - כדי שנעבור מיד לצד השני, ובכלל מה עשו המותגים הבאים שהפכו אותם למסוכנים לממסד: Fred Perry, Ben Sherman, ACAB, Alpha Industrie, Alpha Industries, Consdaple, Lonsdale, Pit Bull, Outlaw, Troublemaker, Thor Steinar.

החיבור בין אופנה לפוליטיקה אינו חדש, ובמאה הקודמת הוא בלט כחלק מהבניית זהות של קבוצות תת-תרבות שונות, שהתאפיינו בקוד לבוש ספציפי. תעשיית האופנה המודרנית אמנם למדה להתייחס לבעיות אתיות, סביבתיות, חברתיות, אבל לא פעם היא נדרשת לחזור חזרה למגרש הפוליטי. לשני המותגים הידועים מהרשימה הזו, פרד פרי ובן שרמן, יש היסטוריה ארוכה עם קבוצות סקינהדז לונדוניות, שהיו בעלות אידיאולוגיה שונה בתכלית מהימין הקיצוני של היום ולמעשה צמחו בקרב מעמד הפועלים הבריטי בשנות ה-60.

הגרסונייר רק יכול לדמיין את הפרצוף החמוץ של מנהלי השיווק של פרד פרי או בן שרמן, שקראו את הוראת משטרת ברלין, כי יחסי ציבור זוועתיים מאלה לא יכלו לקבל. שני המותגים עבדו מאד קשה בעשורים האחרונים לשקם את התדמית הבעייתית המשייכת אותם לקבוצות שנאה, הם כבר חסמו כמה מהחנויות שלהם בפני קליינטים בעייתיים, הוציאו הודעות מגנות, ויצרו פרסומות המעודדות רב-תרבותיות (ודי להיזכר בשיתוף הפעולה האחרון של פרד פרי עם ראף סימונס שהתהדר בדוגמנים שחורים, ובן שרמן שמפרסמים באופן קבוע במגזיני גייז ומממנים מסיבות לקהילה).

"הנער מדרום" של אוהד מרומי?

גם לפני שלוש שנים אפשר להניח שנעתקה נשמתם של אנשי פרד פרי כשצפו בסרט אחד שהחזיר את כולם 25 שנה אחורה. This is England, סרטו (האוטוביוגרפי) של הבמאי הבריטי המוכשר שיין מדוז, מציג בצורה מרתקת את עולם הסבקלצ'רז שהתעורר לחיים בבריטניה התאצ'ריסטית. באחת הסצנות הבלתי נשכחות גורר הגיבור הצעיר את אימו למסע שופינג חובה לכל גלוח ראש מתחיל: מגפי ד"ר מרטין, ג'ינס ליווייס שחור וצמוד, כְּתֵפוֹת (שלייקס) אדומות וחולצת פרד פרי.

שון - צעיר חסר מנוח שכמותך

בינתיים בברלין, אפשר לדבר גם על מותגים פחות תמימים כמו Thor Steiner, שהוכרח לא מזמן לשנות את הלוגו מכיוון שהזכיר באופן מובהק את סמל האס.אס. לאחרונה נפתחו בברלין שתי חנויות המוכרות את המותג, ואנשי העיר המתורגלים היטב למפגני הכוח של הימין הקיצוני בהפגנות ובסיסמאות, יצאו לרחובות. ואין לשכוח כי מדובר בחנויות אופנה, לכאורה נאות מראה, הממוקמות היטב בלב הסטייל הברלינאי, אחת מהן אפילו ברחוב הקרוי על שם מהפכנית סוציאליסטית יהודייה –רוזה לוקסמבורג, מספר 18. מאז שהחנות נפתחה היא נתונה ללחץ ציבורי, משפטי, עם לא מעט הפגנות סוערות בהם השתתפו אלפי אנרכיסטים, ארגוני שמאל, ושאר ברלינאים עם סבלנות קצרה וזכרון ארוך שלא מוכנים לתת לנאו-נאצים דריסת רגל.

אין שופינג בזמן השמירה

בינתיים, חזר אלינו הגרסונייר הברלינאי, עם מייל אישי שמספר לנו קצת מהנעשה במדרכות העיר: "טוב, לגבי פרד פרי, נראה לי שתכל'ס היום בברלין כשאתה רואה מישהו ברחוב עם קרחת, קעקועים וחולצת פרד פרי - יש יותר סיכוי שהוא הומו מאשר נאצי. באמת. אפילו אלק אמפייר מאטארי טינאייג'רז ריוט (להקת דיגיטל הארד-קור ברלינאית עם אידיאולוגיה אנטי-פשיסטית, אנרכיסטית) תמיד לובש דיקיז ופרד פרי, אותו מותג שגם מתהדר בחנות יאפית ובורגנית ב- mitte. אבל כן, כולם פה יודעים שפרד פרי הוא גם מותג של נאצים ואני מניח שבאזורים אחרים של ברלין או גרמניה יש ימנים קיצוניים שלובשים את זה. בוא נגיד שאם הייתי רואה פרד פרי ברחוב על מישהו שלא נראה גיי הייתי חושד או חושש. עכשיו לגבי טור שטיינר, טוב, זה כבר סיפור אחר. מדי פעם קוראים פה בעיתונים או שומעים על שערוריות הקשורות במותג טור שטיינר, ויש לא מעט הפגנות נגד חנויות שמוכרות טור שטיינר. כשאני אישית רואה מישהו ברחוב עם טור שטיינר אני מיד יודע, וגם רואים, שזה או נאו-נאצי או מישהו שלא הייתי ממש רוצה לדבר איתו. מה שנקרא פה "פרולו" (מהמילה פרולטריון)"

פוסטר לימודי בלבד

מי שמביט בי מאחור - יודע מי אני / מי שמביט מי מאחור - לא רוצה להתעסק איתי

רנסאנס לזקן

תמונה שנמצאה בדצמבר האחרון והוצגה השבוע באיטליה חושפת דיוקן של לאונרדו דה וינצ'י עם זקן, שיער ארוך וכובע שחור עם נוצה. אלמלא היה חי בין השנים 1452- 1519 אפשר היה לדמיין שהוא גר בוויליאמסבורג, קורא בולניו וניגש לאליפות הזקנים והשפמים שנערכה לפי כחודש בשכונה.
ואם בזקנים (שוב) עסקינן: יצרנית מכונות הגילוח נורלקו טוענת שיותר ויותר גברים מגדלים "שפם שפל כלכלי" כאקט של מרד שובבי והתרסה כנגד העבדות לחברות הגדולות. רוצים לקרוא עוד?

לפרק את אמריקה

הגבר האמריקאי מעולם לא נראה כל כך טוב: שילוב של ג'ורג' קלוני, אובמה וג'סטין טימברלייק בשער האינטראקטיבי של האסקווייר החדש. הכותרת: The American Man. הגרסוניירים נשבעים שרק מלחשוב על הגרסה הישראלית (בכל קומבינציה בה יצטרכו לחבר איזשהו חלק מפניו של ביבי לזמר ולשחקן אחרים) יש להם כבר סחרחורת, ולכן יסתפקו בווידיאו המצויין, ובדפדוף בכל דבר שאינו הכותרת הראשית של העיתונים כאן היום, ובארבע השנים הקרובות.

הגרסונייר השבועי: אנדי (ג'ק) ספייד

ג'ק ספייד הוא המצאה. מאחורי החנות והלייבל (שכבר אפשר לקרוא להם מיתולוגיים, אפילו שהם בני כעשור) עומד אנדי ספייד, בעלה של קייט ספייד (כן, ההיא ממעצמת התיקים לנשים), שהקים את החנות המיתולוגית ברחוב גרין בסוהו, והיה בין הראשונים שזיהו את הצורך בחזרה למסורת בכל מה שקשור לאופנה ותרבות גברית.

לא מפתיע לגלות שאנדי ספייד התחיל את דרכו באריזונה דווקא, שם פגש את קייט כששניהם עבדו בחנות קלאסית לבגדי גברים. לימים הם עברו לניו יורק, אנדי פצח בקריירת פרסום מזהירה (מישהו אמר דון דרייפר ולא קיבל?) וקייט פתחה את חברת התיקים המפורסמת שלה "קייט ספייד". עם השנים הוא הבין שגם לגברים מגיע תיקים, וכששמע על סטודנט לעיצוב מלוס אנג'לס שכתב תזה על "ההיסטוריה של נשיאת תיקים" - פנה אליו והם החלו לעצב תיקים לגברים.

החנות "ג'ק ספייד" שנפתחה בסוהו בניו יורק ב-1999 היתה שמורת טבע, מעין מועדון משחקים לבנים ולצעצועים שלהם: תיקים, אקססוריז, ארנקים, צעיפים, ואובייקטים מתחלפים שנאספו ולוקטו ע"י אנדי למה שנראה כמו עולם של גברים מארץ אחרת. אולי בעיקר מזמן אחר. מקורות ההשראה של הבחור היו בוודאי חנויות קלאסיות לגברים מאנגליה, או חנויות לגברים סטייל הפורטיז והפיפטיז של ארצות הברית הישנה והטובה (וכמובן כל סטייל ה"אייביליג" - אופנת הקולג'ים של החוף המזרחי).
אנדי ספייד, שמאז כבר עזב את "ג'ק ספייד", סלל את הדרך לתרבות שלמה שצמחה מאז בארה"ב ובעולם כולו: חנויות לגברים בלבד, עם דגש על מסורת וחזרה לאטומים הבסיסיים שצריכים להרכיב כל מלתחה גברית בסיסית: תיק, ארנק, עניבה, מעיל גשם, כובע ואיזה צעצוע כתוספת.
אנדי, גרסונייר כבוד, ייעץ ופתח את החנות החדשה של J.Crew בטרייבקה לאחרונה, חנות מיוחדת על חורבות חנות משקאות ובר, שנדמית כמו החנות המיתלוגית של ג'ק ספייד למתקדמים (או למסורתיים במיוחד). בנוסף, ג'ק ספייד פתחו חנות אופניים בוילג' - כך שלגרסונייר המטייל בניו יורק בקרוב - יש הרבה תחנות לבקר.

אופנת האביב

האם זו אלרגיית אביב או שאנחנו מריחים שינוי קל באוויר בגישה וביחס לבגדי גברים בעיר? בכל מקרה, הימים הקרובים הולכים להיות מעניינים והנה כמה הצעות לקנות בגדים טובים לחג:

כבר סיפרנו לכם שהמעצבת מירית ויינשטוק, שהספיקה בקריירה הקצרה שלה לעבוד בבתי האופנה של אלכסנדר מקווין ולאנוון, החליטה לעצב קולקציית גברים ראשונה (!) והנה ניצנים ראשונים מתוכה בדמות חולצות כותנה מכופתרות, נעימות למלבוש, מעוטרות בפרטים יפהפיים בצווארון הפנימי.
ביום חמישי (2.4) תחשף הקולקציה, במסגרת מסיבת ההשקה של הפרויקט הגלובלי של ויינשטוק הנקרא: MissMi MissMe. החברות שלכם יוכלו להנות מהנחות מפליגות ואתם תוכלו לרכוש פריטים מובחרים מקו הגברים החדש. הגרסוניירים כמובן לא יכולים בכלל לסרב להזמנה כזו, בעיקר אם היא כוללת שמפניה, מוסיקה מעולה ובקשה להגיע בסטייל הורס!

הסטודיו של מירית ויינשטוק
יום חמישי 2.4.09
החל מ-20:30
שניצלר 20, תל אביב
טלפון –0528949378

* * *

עוד מסימני האביב, מותג הגברים "מזון רוז' (שגם עליו כבר דיווחנו) של אלה אייזנברג מזמין אתכם למכירה מיוחדת. החולצות המחוייטות הידועות ברמת הגימור הגבוהה, בגזרה הצמודה וב...מחירים היקרים יימכרו לרגל החג ב- 40% הנחה.

מזון רוז'

5-2 באפריל
פרישמן 75
03-5228893

* * *

הסיפור העצוב של הסופ"ש מגיע מהחנות "דיקי דירט" שהיו אור יצירתי, שובב ומקסים בעיר שכפי הנראה כבה עם המיתון. ענבל הופמן, המעצבת והמייסדת רוצה להודות על שנות המסירות שלכם, ובסוף השבוע הקרוב כל תכולת החנות תוצע למכירה במחירי רצפה (כולל הרצפה, היא מבטיחה!)
דיקי דירט
בר כוכבא 63
4-1 באפריל
טל': 03-6209277

* * *

ההמלצה אחרונה דווקא אינה קשורה לאופנה והיא שולחת אתכם ל"נפילה", אירוע האמנות המסקרן והמדובר, שיתרחש במהלך הסופ"ש הקרוב בחללים המשובחים שבקומה העליונה של בית פנורמה (דרך בן צבי 84). הגרסוניירים שהיו בסיור מקדים במקום מבטיחים שחללים כאלה עוד לא ראיתם בעיר. מדובר על עשרות לופטים משופצים למשעי, שקיבלו הזדמנות חד פעמית לשמש כחלל מוזיאלי.
בתערוכה, בניהולה האמנותי של רות פתיר, יציגו כ-18 אמנים צעירים ובכל ערב יהיו במקום הופעות, הקרנות ונשנושים. בחרנו להציג לכם עבודה של הראל לוז (מתוך אמני החללית בירקון שבעים ואמני הג'וז ולוז) עם טייקאוף מעניין על מהי גבריות מודרנית.
נפילה
דרך בן צבי 84
4-2 באפריל

הראל לוז - 50 טון ויאגרה

מה הוא קופץ - גרסת הוידיאו

אחרי שדיווחנו לכם על גליון המיוחד של מגזין הקוטור Visionaire שהוציא יצירת מופת מעולם הדפוס תחת הכותרת "Surprise", מגיע גם הוידיאו האלגנטי הזה. המגזין, כפי שאתם רואים, מעוצב כמו ספר pop-up עם דפים קופצים בתלת מימד, כולל עבודות של אנדריאס גורסקי, מריו טסטינו, סטיבן מייזל, סופי קאל, גארת' פְּיוּ ואחרים. שימו לב לתנועות הידיים הבטוחות, לכפפות הלבנות ולוידיאו-מגזין של אחת ההוצאות היותר מקוריות ומעניינות של זמננו.