מבנה דינמי

"כפי שבוודאי שמתם לב", כך פתח הארכיטקט רם קולהאס את הפרזנטציה בה הציג את המבנה החדש שתכנן בסיאול "יש אין סוף אינטרקציות היום בין אמנות ואופנה, בין אמנות לארכיטקטורה, ובין אופנה לארכיטקטורה".
קולהאס, שעובד בשביל מוצ'יה פראדה מאז 2000, מיישם הלכה למעשה את האינטרקציה עליה הוא מספר, ומגשים אותה בצורה מעוררת השתאות (מודים המבקרים) בבניין החדש של פראדה/קולהאס שנחנך לפני כמה שבועות בסיאול ונקרא: "פראדה טרנספורמר".
קולהאס ביקש לקחת את כל הדיספלינות, אלו שעד לא מזמן היו שונות ורחוקות ולהפוך אותן לתערובת אחת. סינגל מיקס. הפרויקט, דמוי פרמידה מרובעת, נותן לכל אחת מהדיספלינות האלו (אמנות, אופנה, קולנוע, אכיטקטורה) את החלל המתאים לה ובמקום לייצר ארבעה חללים שונים – יצר קולהאס ארבע זהויות במבנה אחד.

האירוע שפתח את סדרת האירועים בבניין הוא תערוכת האופנה: “Waist Down—Skirts by Miuccia Prada”. ביוני המבנה יתהפך לפסטיבל סרטים בניהולו של הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונזלס אינאריטו, ובאוגוסט, שוב היפוך מבנה, לתערוכת אמנות עכשווית. הטרנספורמציה נעשית באמצעות שלושה מנופים שהופכים בפשטות את המבנה העטוף ומניחים אותו על פי השימוש הבא. הבמה הופכת להיות קיר, התקרה הופכת להיות רצפה, והקיר לתקרה. סחרחורת נעימה.

תמונה של חלל

חלל קולנוע

חלל אופנה

חללית

המבנה הגאוני ספג אמנם ביקורת לא מעטה, במיוחד על התזמון הבעייתי של יצירה מגלומנית שכזו בעת בצורת כלכלית גלובלית, אבל הגרסונייר, כשהוא עובר ליד קופסת הבטון הכבדה והמסורבלת שנקראת תיאטרון הבימה, לא יכול להפסיק לדמיין.

הגרסונייר השבועי: פיטר סאביל

הגרסונייר אוהב גיבורי תרבות שלא מפסיקים לחדש, להפתיע, כאלה שכל הזמן מחפשים לפרוץ עוד גבול אסתטי או תכני, כאלה שמתלבשים טוב. אז הנה, יש לנו גרסונייר שבועי קלאסי: פיטר סאביל, שהמונח מעצב גרפי הוא קצת אנדרסטייטמנט למי שיצר כמה מהקלאסיקות הוויזואליות הגדולות של תרבות הפופ בעשורים האחרונים, כשהוא מקפץ בלי הרף בין עיצוב גרפי לאמנות, בין אופנה למוזיקה, בין הפרינט לאינטרנט.

הפרק הראשון במיתולוגיה מתחיל בסוף שנות השבעים כשסאביל מתחיל לעבוד כארט-דירקטור (ושותף) ב"פקטורי רקורדס" אותו לייבל אגדי ממנצ'סטר. סאביל עיצב את עטיפות האלבומים (שכולכם מכירים) אשר הפכו עם השנים למאסטרפיסים בתחומם: ג'וי דוויז'ן, ניו-אורדר ואח"כ פאלפ, סוויד ואחרים. סאביל, היה גם זה שעיצב את הסיאנדה, המועדון של הלייבל, שהגרסונייר לצערו זכה לראותו רק בגרסה הקולנועית "24 Hours Party People" (שם מוצג סאביל כמאחר דדליינים כרוני. הגרסונייר מזדהה).

אלן ארסמוס, טוני ווילסון ופיטר סאביל מחוץ למועדון

בשנות השמונים גילה סאביל עניין מתמשך בעולם האופנה, הוא עבד עם המעצב היפני יושי יממוטו בתחילת דרכו, עם ג'ון גליאנו (לדיור) בשנות התשעים, היה שותף בהקמת שואו סטודיו של ניק נייט, ובעשור האחרונה שיתף פעולה עם סטלה מקרתני וג'יל סנדר.

אחת מהרפתקאות ההאופנה שלו, החביבה ביותר על הגרסונייר, מגיעה (איך לא) מהמעצב הבלגי ראף סימונס, גם הוא מעריץ גדול של סאביל, שקיבל אישור להשתמש בארכיון האימג'ים שלו מימי הפאקטורי. סימונס שילב את האימג'ים המוכרים בקולקציית סתיו-חורף 2003/04 שנקראה “Closer" (ע"ש אתם יודעים מה) ויצר פריטי לבוש אורבניים ובועטים בסגנון שהושפע מלהקות הלייבל, מתרבות המודז ולא מעט מהקונסטרטיביזם הרוסי.

את הקולקציה זכה הגרסונייר לראות דווקא בחלל מוזיאלי, כשהוצגה ב-2006 במוזיאון מיגרו בציריך, כחלק מתערוכה רטרוספקטיבית ראשונה לסאביל שנקראה Estate. בתערוכה הוצגו מיטב עבודותיו וסרט הכולל ראיון מרתק עימו שניתן לראות אותו כאן
.

בשנים האחרונות ממשיך סאביל בגיחותיו לעולם האופנה עם ליין חולצות טי שעיצב עם פול סמית, עם קפוצ'ונים יפיפיים ועדינים ל DC וכשמיתג את קייט מוס (איזה משפט מצויין) במיזם הטופשופי שלה.
למרות השילוב הקטלני בין הפרופיל הגבוה שלו בטופ תעשיית הקריאטיב העולמית לבין האובססיביות הצהובה של מגזיני הרכילות הבריטים, מצליח סאביל להתחמק מעיני הציבור ולשמור על פרופיל אישי נמוך. יקירינו, הגרסונייר הבריטי, מדווח שסאביל, רווק נצחי, אכן מצליח בצורה יחסית (לאלה שהוא מסתובב עימם) יוצאת דופן לשמור על אנונימיות. עוד מדווח הגרסונייר הלונדוני על הסטייל של סאביל ומגדיר אותו כמוקפד, עדין, מינימלי ונקי, יממוטו פינת מרג'יאלה.

זו לא לימור ליבנת. זו אנה בלסמן, המעצבת שאיתו

פיטר המינימליסט

טביעת ידו העיצובית ניכרת היום לא רק בתחומי התרבות אלא במוצרים רבים של תאגידי ענק כמו סי.אנ.אן, מנדרינה דק, סלפרידג'ס, פרינגלז, אדוב-סיסטמס, ואם זה לא מספיק – סאביל הוכתר לאחרונה כארט-דירקטור הראשי של מנצ'סטר, עיר הולדתו. מצוין לתיק עבודות.

אז מה חדש את שואלים? לאחרונה התמנה סאביל לעורך-אורח של גליון יולי במגזין Wallpaper* והנושא שנבחר הוא (תחשבו מיתון גלובלי, עוני, כלכלה קורסת): סקס! הגרסוניירים מחכים למרענן הרשמי של הקיץ.

על צילום אחת מהכתבות המרכזיות אחראי חברו הטוב, ניק נייט, כשההשראה לעיצוב הסט, כך נכתב, מגיע מ"הפטישיזציה של עיצוב רהיטים עכשוויים כשהיא מיושמת למיניות בחלל כולו". סאביל גייס גם את מעצב הסטים המבריק גדעון פונטה וביחד הם יצרו מיצב הנקרא "רהיטים רכים – הבית האירוטי של פיטר סאביל". העיצוב של החלל מופשט, עם צבעים עזים, טקסטורות המושפעות מעבודות של נביא הפופ-ארט הבריטי ריצ'רד המילטון, והרהיטים הפטישסטיים שמזכירים את יצירותיו של אלן ג'ונס. את ההפקה עצמה (שהתרחשה בין ה-28 ל-29 באפריל) אפשר היה לראות לייב באינטרנט, בינתיים הטריילר מסרב לעלות (לגולשי האקספלורר) אז תסתפקו בתמונה:

שו בוי

יש סקייטר-בויז בקהל?
הגרסונייר הוא לא ממש סקייט-בורדר. נהפוך הוא, כל נסיון לעלות (שלא נאמר לרכב) על אותה פלטת אספלט ארוכה וארבעת גלגליה (בעברית: גַּלְגֶּשֶׁת) הסתיים במבטים משתהים מכיוון הבנות ובכמה פצעים יבשים. אבל, שומר עדיין הגרסונייר פינה חמה בלב לתרבות הסקייטרים - מהזי ועד הביסטי, מטוני אלבה עד לארי קלארק – תרבות שמייצרת עד היום, ולא רק בקליפורניה, מתח אורבני משובח, אידיאולוגיה חיובית וזרוקה, וקוד לבוש אסתטי ופונקציונלי המחלחל אל עולם האופנה ומשפיע על שלל מעצבים.

גיבור הדור הצעיר הוא dude מקליפורניה העונה לשם סטפן ינוסקי (בתמונה בלי גלגשת), ובסרט הקצר עליו מספרים חברים כי הוא בעיקר כל היום רוכב על הסקייטבורז – וללכת הוא בקושי יכול. הינוקא-בוי (ביולי הקרוב הוא חוגג 20!) לא היה צריך לחכות הרבה זמן שחברת נייקי תציע לו שיתוף פעולה וקו סניקרז הנושא את שמו.

קבלו את הזום ינוסקי נעלי סניקרז שטוחות, פשוטות למראה, השומרות על גישה נקיה ורגועה כמו רכיבות ליליות של ינוסקי בחוצות סקרמנטו. הבלוג cool hunting תפס לשיחה את מעצב הנעליים ג'יימס אריזומי, שסיפר על התהליך הקריאטיבי, על העבודה עם הכוכב הצעיר ועל הפרטים השקטים שמתחבאים מאחורי המעטה החלק. תהנו מסוליית השעם, הסווש הסרוג, שרוכי העור, הלשון הקצרה ותזהרו שאתם מנסים לעשות קיקפליפ באוויר אחרי גיל 35.

חומר חדש ביד היוצר

הגרסונריים חושבים שדווקא העובדה שאופנת הגברים מוגבלת ושומרת על מסורת לאורך השנים היא זו שמעניקה לה כוח ועניין. אלוהים הרי נמצא בפרטים הקטנים, ואם מסתכלים קצת יותר טוב (כן, גם את גברת לזובסקי) הרי אפשר להבחין בחדשנות ויצירתיות דווקא בתוך הז'אנר.

ה"וול סטריט ג'ורנל" פרסם השבוע כתבה מרתקת על כל התחום, ובעיקר על הצד החדשני בו. הם טוענים שדווקא בעידן כזה, שבו מעצבים פוחדים לקחת סיכונים ומנסים להיות מכירים יותר, ובתחום כמו אופנת הגברים, שבו הלקוחות פחות להוטים לנסות דגמים ועיצובים חדשים, הרי שמעצבים החלו בשנים האחרונות - יותר מתמיד - לנסות דברים חדשים עם החומרים שהם עובדים איתם. מעצב בגדי הגברים של קלווין קליין, איטלו זוצ'לי, אומר על הבדים שאלו "אחד מהכלים היחידים שיש לי כדי לגלות טריטוריות חדשות", ובתצוגה האחרונה שלו הוא העלה למסלול דוגמנים בז'קטים ומכנסיים שהיו עשויים מספוג.

ראף סימונס, שממשיך במסורת של הבית הנושא את שמו, הציג זק'טים מבד טוויד שעורבב בניילון כסוף ויצר מראה חדש, ספורטיבי ואלגנטי במקביל.
לכל העניין מתלווה גם היבט כלכלי לא מבוטל - הרבה מעצבים חוששים מהעתקה, ובעיקר חוששים מהעתקים זולים של עיצובים שלהם. שימוש בחומרים לא שגרתיים (ומן הסתם, יקרים יותר) הופכים את ההעתקה לכמעט בלתי אפשרית, ולכן לבטוחה כלכלית יותר.
בקיצור, שמח באופנת הגברים, אם מסתכלים קצת יותר טוב.

שחור על גבי לבן

לא מפתיע שהספורט האהוב על הגרסוניירים הוא טניס. זה הספורט הלבן, האאוטפיט המוקפד, הצופים המתורבתים, מחיאות הכפיים המנומסות באיצטדיון שקט להפליא שבו שומעים את השחקנים מתנשמים, ואפילו הניקוד במשחק הזה פואטי (30:love נשמע הרבה יותר יפה מכל תוצאה כדורגלנית שתוכלו לעלות על הדעת).

בעיתוי מוצלח - ממש לפני שווימבלדון נפתח - הכריזה אדידס על ורסיות חדשות לדגם ה"סטן סמית" הקלאסי שלה. הדגם הזה הושק לראשונה ב-1965 ונקרא בהתחלה "רוברט היילט" (על שמו של שחקן טניס מצליח), ורק ב-1971 שונה שמו של הדגם ל"סטן סמית" (באותה עת שחקן הטניס מספר 1 בעולם). מאז הוא נשאר זהה: נעליים לבנות עם הלוגו והפסים המפורסמים של אדידס מוצנעים, כשמפעם לפעם החברה מייצרת הוצאות מיוחדות של הדגם בשינויים קלים.

האתר הייפביסט מדווח שאדידס מוציאה לשוק דגם חדש של סטן סמית, הפעם בגזרה קצת יותר רזה (הגרסוניירים מודים שסטן סמית הקלאסיות הן אכן קלאסיקה, אבל קלאסיקה רחבה מדי, לטעמם), ולפי התמונות - גם בשחור. להשיג בחנויות אדידס המובחרות תמורת 120$.
אגב, הייפביסט גם פרסמו ראיון עם סטן סמית, אם אתם כבר בעניין.

ואם כבר טניס, הנה כמה תמונות סקוואש מהארכיון של לייף...

באזזז

אמנם הגרסוניירים הבטיחו פוסט שיוקדש לתספורות, והם עדיין חושבים איך אפשר לתקוף את הנושא החשוב הזה, אבל עד אז, לכבוד ל"ג בעומר, הנה פרוייקט צילומי מקסים מהאתר Contributing Editor שכבר הוזכר כאן. זו אולי לא מילה גרסוניירית מובהקת, אבל קוראים יקירם - ספיחס!
(צלמים: אידריס רובוטום וטוני קרייג)

נבל בחליפה

גם הגרסונייר שמעולם לא ראה פרק אחד מתחילתו עד סופו של "גוסיפ גירל" חייב להודות כי הוא יודע היטב מי זה צ'אק באס. אותה דמות טלוויזיונית (משוחקת היטב על ידי אד ווסטוויק) שהפכה למיתולוגיית סטייל מיידית וממשיכה מסורת מפוארת של אנטגוניסטים, כריזמטים ומניפולטיבים הלבושים היטב.
לטובת הגרסונייר ועוד כמה בודדים שלא עוקבים אחרי הסדרה - אבל גם לא יכולים להתעלם מהבאז ההיסטרי שנוצר סביבה וסביב השפעתה על עולם האופנה הניו-יורקי ובכלל - הוקם לאחרונה האתר שנקרא "מה צ'אק לבש".
האתר מספק הזדמנות מצוינת לעקוב אחרי המראה הפְּרֶאפי המושלם, לקבל קצת השראה ללבוש מדמות הנבל הכי דאנדית שנראתה לאחרונה על המסך, שכמו נבלים דאנדים אחרים לפניו, הוא רק רוצה, בסופו של דבר, להיות אהוב ונאהב.

הגרסונייר לא יכול בלי עוד כמה רפרורי תרבות מתבקשים ונותן עוד כמה אנטי-גיבורים קלאסיים עם סטייל בלתי נשכח. (יש לכם רעיונות לעוד?)

כריסטופר ווקן - מקס זורין

הית' לדג'ר - הג'וקר

ואל קילמר - אייסמן
מייקל ניידר – דקס דקסטר

ג'וד לאו – לורד אלפרד 'בוזי' דגלאס

הגרסונייר השבועי: רוברט אוואנס

רוברט אוואנס, ספירת מלאי: שבע נשים, ילד אחד, שבעה עשר סרטים וכוכב אחד על המדרכה המפורסמת בהוליווד.

ילד השמנת, שנולד למשפחה מהמעמד הגבוה בניו יורק ועבר ללוס אנג'לס, התחיל את דרכו כשחקן, ואף על פי שבמהלך הצילומים של "וזרח השמש" רצו לזרוק אותו מהסט, התערב המפיק האגדי דריל זאנוק לטובתו כשאמר "הילד נשאר בתמונה" ("The kid stays in the picture" נשמע הרבה יותר טוב, חושבים הגרסוניירים), משפט שהפך לשמה של האוטוביוגרפיה (והסרט שנעשה על פיה) של מי שלימים היה למפיק, בליין ואייקון אופנה הוליוודי קלאסי במשקפי שמש נצחיים.

אוואנס, שרזומה הסרטים שלו בלבד יכול להפיל את הגרסוניירים לבריכה הדמיונית הכל כך הוליוודית שיש להם בראש, הפיק כמה מהסרטים שהם הכי אוהבים: "הסנדק", "צ'יינה טאון" (סרט גרסוניירים אולטימטיבי), "תינוקה של רוזמרי" (קרדיט לא ממש רשמי, אבל לא נדון בזה כאן) וסרטים אחרים שהכניסו לו מספיק כסף לחשבון ("סיפור אהבה" למשל) - אבל כמעט יותר מהכל, הילד הזה יודע לחיות.אוואנס, שהיה ידוע כבליין הוליוודי בתקופה שבה מפיקים ובמאים היו חשובים הרבה יותר מכוכבים, בנה לייף-סטייל ראוותני, אובר-דה-טופ, שכלל בתי פאר, מכוניות יקרות, בילויים במקומות הנכונים ונשים כמו שמפניה. לסוג החיים הזה אפשר להציץ בספר "Kustom", מעין קטלוג מצולם על אנשים שנמדדים בדיוק באותן קטגוריות: אתה מה שאתה לובש/היכן שאתה גר/מה שאתה נוסע בו ואיך שאתה נראה (אוואנס כמובן מופיע בספר, וגם היה שותף בכתיבתו).אמנם אורח חיים פחות נוצץ ובלייני קורץ לגרסוניירים יותר, אבל הם עדיין חושבים שאפשר להצדיע לאוואנס ול"סילואט" שלו: האיש יצר סטייל ייחודי, מאוד קשור למקום שלו (הוליווד, חיי הזוהר), והוא כולל חולצה אחת וזוג מכנסיים אחד (custom made כמובן) בשלל צבעים וגם משקפיים איקוניים, שזכו להומאז' מחברת האופטיקה הנחשבת Oliver Peoples, שיצרה ליין שלם של משקפיים בשיתוף איתו.ולסיום, הטריילר של הסרט הנפלא שנעשה על פי הביוגרפיה שלו:

קוברה שופינג

מרק "דה קוברה סנייק" האנטר, שהחל כצלם סליזי של סצינת הלילה ב- L.A, היה אססיטנט של שפרד פיירי, והמשיך כצלם ההיפסטרים האולטימטיבי (שהמציא את קורי קנדי!) - מרחיב כיום את עסקי הבלוג הממכר שלו ופתח באתר חנות (בתוך חנות) לממכר מוצרי ווינטאג' משובחים.

תיאור הפריט מתוך האתר:

This genuine Christian Dior brand sweater/jaquette is perfect for you if you're an old gay French man who lives with his partner and a beautiful gardner named Julio in a secluded chateau in the South of France. This jacket is so soft and comfortable that you might fall asleep instantly when you put it on. The best things to do in this jacket are seduction, reading the classics, resting, and talking on the phone

תמונות בתערוכה

אם כבר מדברים בגרסונייר על תמונות, כדאי לשים לב לתערוכה "The Pictures Generation" במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. התערוכה מאגדת קבוצה של אמנים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה באמריקה והפכו להיות הדור הראשון שגדל עם טלוויזיה, אוכל מוכן מהיר ותרבות של אימג'ים מכל עבר.

ג'ון בלדסארי, שלימד בלוס אנג'לס, טען שאם אמנות קונספטואלית רוקנה את האמנות מאימג'ים, הוא ינסה למלא אותה שוב באימג'ים, במיוחד בדימויים מהתקשורת הפופולרית: טלוויזיה, קולנוע ופרסומות. הוא וסטודנטים שלו - ביניהם ג'ק גולדשטיין, ברברה בלום, דיויד סאלה ואחרים - החליטו לחקור את התופעה של השתלטות התקשורת הפופופלרית על האמנות, כשבמקביל אמנים נוספים החלו להתעסק בשאלת הדימויים ויצרו אמנות שיש בה אלמנטים מהפופ, מאמנות קונספטואלית, מצרכנות, מפוליטיקה ומג'נדר.
ב-1977 נפתחה תערוכה בשם "Pictures" בגלריה Artist Space בסוהו בניו יורק, תערוכה שהגדירה את הטרנד האמנותי, יותר מאשר את התנועה או את הדור. בתערוכה לקחו חלק רק חמישה אמנים (גולדשטיין, לוין, רוברט לונגו, טרוי בראונטוך ופיליפ סמית), אבל גם סינדי שרמן הוצגה בגלרייה, והמאמר שנלווה לתערוכה רק הוסיף לחשיבות שנודעה לה.

הנה כמה אימג'ים גרסוניירים, בשביל בלוטות הטעם:ריצ'רד פרינס

Untitled
four single men with interchangeable backgrounds looking to the right),

רוברט לונגו, An untitled 1981 work from the series “Men in the Cities

דימוי בלופּ

טוב, מה כבר יכול לבוא אחרי תמונות של אובמה? הגרסונייר חשב וחשב ונכנס ללופּ. הגרסונייר אוהב להכנס ללופּים בלי ידיעה מוקדמת איך (אם בכלל) ייצא מהם, והלופּ הנוכחי קשור לשלל האימג'ים שראיתם בפוסטים הקודמים, בבלוגים אחרים ובכלל בגטו הבלוגספירי. רבות כבר דובר על סוגיית הנאמנות למקור בעולם הדימויים העכשווי, שאיבדה את חשיבותה בעידן הקופי-פייסט הווירטואלי. השיח בו משתמשים כיום לדיון וויזואלי מתרכז בעיקר בעטיפה ובתוכן של הדימוי ופחות בהקשר (או הנאמנות) שלו למקור.

Permanent Food הוא אחד המגזינים האהובים על הגרסונייר, שעזר לו בעבר להשתחרר מכבלי השייכות למקור. המגזין, שיצא לראשונה ב-1995 על ידי האמן האיטלקי מאוריציו קטלן, בשיתוף האמנית דומיניק גונזלס פורסטר, בחר להציג אימג'ים בלבד, שהגיעו משלל מקורות אסוציאטיביים, ללא התערבות טקסטואלית, ללא תמה או סדר מסוים. הגליונות הראשונים, שהשפריצו כאוס פוסט-מודרני יפהפה, הולידו דיון מחודש ברעיון זכויות יוצרים, והעניקו לקוראים מה שאפשר לכנות פצצת מצרר השראתית.
אחריו הגיע מגזין קילימנג'רו ל"תרבות וויזואלית ועריכה ניסיונית" שיצא לראשונה ב-2004. המגזין, היוצא פעמיים בשנה, מגיע בפורמט רחב (מומלץ לקריאה כשהוא פרוש על שולחן האוכל או על הריצפה), ומציג, בעריכה מדויקת וקפדנית, מנעד רחב של אמנויות ויזואליות.

בארץ מיוצג הז'אנר בעיקר על ידי מגזין פיקניק, בעריכת השלישייה הלוהטת קורדבני-אנגלמן-נבוק, שמציג אף הוא דימויים בלבד, המגיעים מעשרות אמנים ויוצרים בארץ ומחוצה לה, כרוכים באריזה מעוצבת למשעי. נזכיר גם את מגזין A5, הישראלי אף הוא, המגיע בפורמט קומפקטי נאמן ללוגו: "כמה קטן ככה קריאטיבי".
אבל עם כל הכבוד לאהבה של הגרסונייר לדפוס, לנייר ולדפדוף בו – בתוך עמינו הבלוגריסטי אנו יושבים – הסיבה האמיתית לכתיבת הפוסט הזה (ממעבר ללופּ ההוא) היא שני אתרים איכותיים המשעתקים אימג'ים בצורה מקורית, ומחוללים מהפכה זוטא בסדר יום הויזואלי של העולם הווירטואלי. (אופס, סכנת לופּ).
כבר הזכרנו פה בעבר את ג'סטין ר. סונדרס, שעומד מאחורי בלוג התמונות המדובר JJJJound. סונדרס מייצר בבלוג פעולה אוצרותית הדומה למגזין של קטלן, על ידי שאפל אסתטי עמוק ומרענן בעולם הבלוגספירה הקריאטיבי. הפוסטים של סונדרס מינמליסטים בעיצובם, מכילים אסופה של עשרות דימויים, מוכרים ואנונימיים כאחד, המסודרים על פי אסוציאציות עלומות וחושפים מגוון רחב של ציטוטים מבלוגי האופנה, העיצוב, האמנות ושאר הירקות של תרבות הפופ האינטרנטית.

האימג'יסט (דימוין?) השני הוא האמן הלונדוני ג'ון פול ת'ורלו, המחבר בין תשוקתו לשערי מגזינים ישנים לבין יכולת הרישום האלגנטית שלו. בבלוג ויזואלי, חדש יחסית, מציע ת'ורלו הומאז' מרתק לשערי מגזינים חדשים וותיקים, מפורסמים ואנונימיים, כשהוא משעתק אותם בכתב ידו הפחמי על נייר A4. ת'ורלו מציע לגולשים איורים מעוררי השראה, לעולם לא מדויקים מדי, ומאד אישיים בבחירה ובהגשה. עבודת היד האיורית של ת'ורלו יוצרת דו-ממדיות מחוספסת, מדגישה את כוחו של הדימוי ומפרגנת לטיפוגרפיה הייחודית של כל שער ולקומפוזיציה הכללית של העמוד.