בניגוד לסטייל, אופנה היא לא על-זמנית אלא משתנה, ותלויה בקונטקסט של זמן ומקום. היא מתחדשת כל הזמן, ולכן היא כל כך מרגשת. היא יכולה להצית את הדמיון, לברוא היסטוריה ולייצר היסטריה ומתח יצירתי בריא. אבל אופנה היא הפכפכה: טרנדים באים והולכים, קולקציות מתחלפות ותוקפן פג אחרי שישה חודשים, כשהן מגיעות לרחוב, ופריטים חדשים כבר מחכים מעבר לפינה במילנו, פאריס וניו יורק. הג'נטלמנים צריכים אוויר.
לסטייל, לעומת זאת, ובמיוחד לסטייל הגברי, אולי בגלל הקונבציות הקשורות בו, יש אופי יציב יותר. הוא שומר על עמידות והמשכיות, ובמרכזו עומד האיש שמאחורי החליפה. הג'נטלמנים נזכרים במה שאמר תום בראון, אולי אביר החליפות העכשווי, שדיבר על היופי שבאחדות הסגנון והדגיש כי "העובדה שאין אפשרויות בחירה בלתי מוגבלות - היא המרעננת". אייקון אחר, איב סן לורן, צוטט לא פעם כשאמר: "Fashions fade, style is eternal" ("אופנות מתאדות, סגנון הוא נצחי"), וסיכם באלגנטיות אופיינית את ההבדל בין השניים.
כשהג'נטלמנים יושבים בקפה השכונתי שלהם, הם מסתכלים סביבם ורואים המון גברים שמקדישים תשומת לב לבגדיהם בלי להיראות יותר מדי מתאמצים. גברברי העיר אולי לא יודעים לדקלם מתוך שינה את שמות המעצבים החמים של הרגע או לומר מה היה הקו המוביל בקולקציית הקרוז של לאנוון, אבל בכל זאת יש להם סטייל. מישהו מוכרח גם לפרגן לגבר הישראלי, שכבר מצויד במנגנון סטייל מפותח ושנייה לפני שהוא יוצא מהבית יוצר את הבחירות הסגנוניות האישיות שלו. עכשיו למשל, בתקופת החורף המבורכת, יכול המראה הרב-שכבתי להעניק לכל גבר אפשרויות גיוון רבות של טקסטורה וצבע, הזדמנות להתאים את הצעיף למעיל, שיתאים למכנסיים, שבסופם מבצבצים הגרביים, שחומקים אל מתחת לפני הנעל. יחד עם השיער, המשקפיים, האופניים וכל הבלינג האלקטרוני - קיימות כל כך הרבה אפשרויות משחק של סטייל (בלי להזכיר שום מותג), וכל אותם פרטים קטנים שלכאורה נסתרים מהעין הם שעושים את הגבר הג'נטלמני למסוגנן.
אז איך מייצרים סטייל? מ"מד מן" ל"סינגל מן", דרך מרלבורו מן והפק-מן, אפשר להתחיל להשתעשע עם כל מראה שרק נחפוץ. הג'נטלמנים מפנים את הגבר העכשווי לארגז הכלים ההיסטורי העומד לרשותו לצורך הרכבת הדימוי המנטלי שלו כשהוא עומד להתלבש. כי כולנו הרי נולדנו לתוך שצף גלי רטרו, עם פרספקטיבה של חמישה עשורים לפחות: היינו קצת בסבנטיז (וניסינו מכנסי פדלפון לתקופה קצרה), נתקענו לרגעים באייטיז (צבעים זרחניים עובדים בלילה), ברחנו מהסיקסטיז (נשארנו עם אופטימיות זהירה), וחלמנו על הלוק המהודק של הפיפטיז. כי לסטייל, יותר מלאופנה, יש חוש הומור, שאפשר לשחק איתו: שפם פיפטיזי, מכנסי דייגים מקולקציה צעירה ועכשווית, ז'קט ג'ינס מהסבנטיז, עניבות דקות מהפורטיז, עניבות פרפר, כובעים מכל מיני סוגים, תיקים ונעליים.
חשיפת הקרסול בין הנעל לקצה המכנסיים מגיעה לשיאה בתקופת הקיץ, עם נעלי סירה ולוק ה"אייבי-ליג", אבל גם החורף שלנו מאפשר לכל אחד נגיעה קטנה של ייחודיות. הרי רוב מכנסי הג'ינס מכסים חצי מהנעל, וכל שנדרש הוא גלגול קטן של המכנסיים, כדי שהנעליים ייראו לציבור.
הגלגול לא רק ממקד את תשומת הלב בנעליים, אלא גם חושף עבודת תיאום מרבית בין הגרביים לנעליים והמכנסיים, וגם, לחדי העין, הוא יסגיר את ייחודיות הבד שממנו יוצרו המכנסיים. המגזין "דיטיילס" בחר להעמיק בתופעה לא מזמן וניסח כמה כללים עיקריים ופשוטים ליישום: לא הדוק מדי, לא צר מדי, לא רחב מדי, לא גבוה מדי ולא רחוק מהנעל. במגזין אחר קראנו את כלל הקסם: "לא מתאמץ מדי", והרי לכם כל התורה על רגל (חשופת קרסול) אחת.
ואי אפשר לגמור טור על טרנדים בלי ניימדרופינג, והג'נטלמנים בוחרים לציין דווקא את סטפנו פילאטי, מעצב הבית של איב סאן לורן, שמלהטט בין טרנדים לסטייל, בין אופנה עכשווית לווינטג' ובורר אלמנטים מארון הכלים הגברי. 
פילאטי השיק לאחרונה את הקולקציה השנייה של "ניו וינטג'" (שם גאוני שיכול להיות הכותרת למצבה העדכני של אופנת הגברים), מין קו חדש-ישן, פרי נבירה וחיטוט בארכיון בית האופנה איב סאן לורן, שממנו שלף בדים ופריטים נבחרים, שבתהליך ידידותי לסביבה (והרי לכם שני טרנדים בסריג אחד) נהפכו לקולקציה חדשה ומרתקת. אף שמדובר בקולקציה לנשים, הג'טלמנים מאמצים את הרעיון המרכזי של פילאטי, "לנצל את המקורות הקיימים שעומדים לרשותנו ולתרגם את הערכים הראויים משם לצורות", וקוראים לניסויים בסטייל. בהצלחה
בין לבין, אי שם בשנות ה-70, אומץ הטרנץ' על ידי סצינת ההבי-מטאל, דרכה הגיע לתת-תרבות הגותיקה, ומשם למעיליו הפוסט-אפוקליפטיים של המעצב האמריקאי ריק אוונס, אותם הג'נטלמנים חולמים ללבוש ביום מן הימים. אז נכון, הקונוטציה של הטרנץ' אינה תמיד טהורה וטרנדית (מבצעי הטבח בקולומביין נקראו על ידי חבריהם "Trenchcoat Mafia"), אבל המעיל הארוך והאלגנטי הזה, המשלב סגנון, דיוק ופונקציונליות, הפך בעקביות ובהתמדה לדמות מרכזית באופנת הגברים של המאה ה-20, למעיל המעילים.
כשאתם עומדים מול המראה בז'קט חדש, שימו לב לכתפיים (שם נמצא הסימן הראשון כשבודקים אם המידה נכונה) ולאורך השרוולים - שם רצוי שיהיה מרווח של אינץ' אחד (בשביל החולצה המכופתרת שתציץ) בין קצה השרוול לשורש כף היד. ועוד משהו חשוב: הכפתור התחתון בז'קט לעולם לא יירכס.
כמו דנדי אמיתי הזכרים מתקשטים כדי למשוך את תשומת לב המין היפה, עוטים על עצמם נוצות צבעוניות או פרוות מסמאות עיניים ויוצאים למחול החיזור, כמעט כמו חבריהם המודרניים בעולם האנושי. ממש כמו באירופה של ימי הביניים, כשלוחמים עטו נוצות על קסדות מתכת כדי לזהות את אויביהם או כשיצאו לדו קרב על נשים, כחלק מהפרוטוקול הג'נטלמני, לבושים בנוצות בצבעים מיוחדים (זוכרים את שלושת המוסקוטרים והנוצות שלכובעיהם?). מעניין לשים לב שדווקא הנוצה, שהיתה סמל גברי מובהק, הפכה כחלק מהמאבק לשיוייון זכויות לפריט נשי, והופקעה מהשלטון הזכרי.
המגזין הצעיר מציע לג'נטלמן חובב הדרכים יומן מסע משודרג, שמרנות עיתונאית איכותית לצד יצירתיות מערכתית ותכנים מעודכנים, שהופכים את העולם לכפר גלובלי קטן, שמחובר באמצעות טרקליני מחלקות עסקים של טרמינלים מפנקים. במגזין ניתן למצוא סיפורים ואינפורמציה כלכלית לצד מגמות בעיצוב ובטכנולוגיה, פוליטיקה ואמנות, חוויות משבוע אופנת הגברים במילאנו ודיווח מיריד השעונים בז'נווה. נדמה שברולה הבין שביזנס וסטייל הוא השילוב המושלם לקהל קוראי "אקונומיסט" שגם מציץ מדי פעם ב"ווג". 
רשומות
