ביום שישי התפרסמה כתבה של אחד הגרסוניירים ב"גלריה" של הארץ על טרנד ה"נעליים בלי גרביים", הנה היא לפניכם:
הקיץ הישראלי לא מותיר הרבה מרחב אופנתי במחלקת ההנעלה, בעיקר מאז שכפכפי האצבע הפכו למראה שכיח ולגיטימי ברחובות העיר (ולא רק על אנשים בדרכם לחוף). אבל לאחרונה אפשר לראות אופציה אלגנטית יותר, זרה לנוף המקומי, שתופסת תאוצה בקרב היפסטרים וגברים מודעים עם חוש אופנתי, שכוללת נעליים בלי גרביים, ונראית יותר ויותר במדרכות תל אביב.
למי שמציץ במגזינים מהעולם ובבלוגי אופנת-רחוב (שהמפורסם שבהם הוא "הסרטוריאליסט", אבל בהחלט לא רק שם) בשנים האחרונות, המראה מוכר מאוד. בתמונות האלה נראים צעירים עמוסי סטייל מערים בעולם, גברים בגיל העמידה (לרוב מצרפת ומאיטליה) או ניו יורקרים בבתי הקפה של ווילאמסבורג, כשהם לבושים בחליפות או בג'ינסים מגולגלים מעט, שחושפים קרסול ונעליים אלגנטיות ללא גרביים. גם מעצבי אופנה רבים הלבישו בעונות האחרונות את הדוגמנים שלהם בבגדי קיץ אלגנטיים ונעלי עור בלי גרביים, ואפשר לראות קטלוגים והפקות אופנה קייציות, שבהם מככב המראה חסר הגרביים, מדאקי בראון וג'יי קרו האמריקאיים, לפראדה, פנדי ולואי ויטון האירופאיים.
תום בראון, מעצב בגדי הגברים מניו יורק, שידוע בחיבתו לחליפות קצרות, מכנסיים שנגמרים מעט מעל הקרסול ונעליים אלגנטיות בלי גרביים, אמר ל"ניו יורק טיימס" לפני שנתיים ש"קרסול הוא קו-המחשוף הגברי החדש". הקרסול, שכוסה בגרביים עד לפני שנים לא רבות, נחשף שוב וזוכה לעדנה, כחלק מכמה מגמות אחרות באופנת הגברים: מהשפעה קונטיננטלית של אופנת קיץ וחזרתן של נעלי הסירה, דרך טרנד הפרפיות (שמקורו בהרגלי הלבוש של סטודנטים מאוניברסיטאות בחוף המזרחי של ארצות הברית) ששוטף את העולם כבר כמה עונות, ועד תמונות מבלוגי רחוב ומגזינים, שבהם נראים גברים אירופאים עם מוקסינים בלי גרביים וחליפות קלילות בחודשי הקיץ, נוטפי שיק ואגביות.
אבל כאמור, מראה הנעליים בלי גרביים הגיע גם לישראל. אפשר לראות אותם על צרפתים שהגיעו לישראל וייבאו את המראה האירופאי כשהם מתהלכים סמוך לים במוקסינים ובלי גרביים, על צעירים מעודכנים בבתי קפה ובהפקות אופנה ופרסומות, כמו בקטלוג הקיץ של המותג "מזון רוז'", שהציג בקולקציה האחרונה גברים בחליפות וחולצות מחוייטות עם נעלי אוקספורד בלי גרביים, או בקטלוגים האחרונים של המותג "קסטרו", שהציגו את הדוגמנים שלהם במכנסיים מגולגלים, קרסול חשוף ונעליים בשלל סוגים ובלי גרביים.
"אני כבר כמה שנים נועל נעליים ללא גרביים כי אני חייב משהו שיאזן את הרשמיות של המראה האלגנטי של שאר הבגדים שלי", אומר גוסטאבו-מתיאס פרנקו, סטייליסט שחי בתל אביב. "אני אוהב ללכת עם כל מיני נעלי אוקספורד וצ'רצ', נעליים שנחשבות לאלגנטיות (שבאנגלית נקראות dress shoes), ואם אלך איתן עם גרביים, אראה כמו איש עסקים שעושה את דרכו למשרד". הסיבות שלו למראה חסר הגרביים קשור יותר לסיבות פרקטיות. "אני תמיד מאבד גרביים, ובכלל יש לי רק גרביים שחורים, כך שמאז שנכנעתי לטרנד של גלגול המכנסיים מעט למעלה, אני בעצם נאלץ ללכת בלי גרביים. ובכלל, גרביים טובים זה דבר יקר ולעולם לא אלבש גרבי ספורט, כך שזו אופציה מצויינת, בעיקר בחודשי הקיץ".
הטרנד העולמי, שנדמה שהתחיל בשיבתן של נעלי הסירה לאופנת הגברים, הוא זה שכנראה פרץ את המחסום האחרון: "כל הרעיון צץ כשהתחלתי ללכת עם נעלי סירה, נעליים מאופנת הנאוטיקה והיאכטות, שאי אפשר ללכת איתם וללבוש גרביים" הוא מוסיף, "שום גרביים לא מתאימים לנעליים האלה ולכן זה היה השלב המכריע שבו ויתרתי על אופציית הגרביים והתחלתי ללכת בלי".
עומר לאור, יחצ"ן של אירועי תרבות, נוהג ללכת עם נעליים בלי גרביים כבר כמה שנים. "כשהייתי קטן אמא שלי קנתה לי מוקסינים ושנאתי אותם כי כולם צחקו עליי אז, בשנות השמונים. חזרתי אליהם רק לאחר עשור, כשנסעתי לברצלונה וקניתי שם נעלי אספדריל ומוקסינים, ומאז אני הולך איתם. עם הזמן התחלתי לחבב נעליים אלגנטיות יותר מנעלי אספדריל, שלא מחזיקות מעמד הרבה זמן, ורכשתי נעליים איטלקיות מעור, שנראות קצת 'אולד סקול' מהחנות "רונדו" באלנבי, שאותן אני נועל כבר ארבעה חודשים בלי גרביים". לאור, שמעדיף מראה אלגנטי יותר, לא מתחבר לאופציה הקייצית-ישראלית יותר של כפכפים, "אני לא מת על המראה עם הכפכפים, זה נראה זרוק או זול מדי, ונעליים אלגנטיות בלי גרביים הוא מראה שמתאים כמעט לכל דבר אחר, למכנסיים ארוכים או קצרים ולאירועים רשמיים יותר או רשמיים פחות".
הסיבות להתפשטות הטרנד, מלבד ייבוא של מגמה עולמית, קשורות לדעתו ב" קו המחשוף החדש" שעליו דיבר תום בראון. "יש עיסוק גובר בכפות רגליים של גברים, וזה כבר לא מגונה כמו פעם. אנשים הולכים לפדיקור וחושפים חלקים שעד עכשיו נראו לא מהוגנים כמו רגליים חשופות" הוא אומר, "אולי זו מגמה שקשורה באבולוציה של מה האיבר הסקסי החשוף הנכון".
אבל לטרנד הקייצי הזה יש גם כמה חסרונות, בעיקר בגלל העובדה שלנעליים סגורות וכפות רגליים בלי גרביים יש אפקט לא נעים של הזעה וריח רע. "לפעמים אני נועל נעליים ולובש גרביים דקים שנועדו לנשים שנועלות נעלי עקב" אומר פרנקו "זה פיתרון מצויין לבעיית הריח ולהרגשת הנוחות, וזה בעצם כמו ללכת עם ולהרגיש בלי, בעיקר כי לא רואים שאני גורב גרביים" . גרביים מסוג כזה, שניתן לרכוש בכל רשת של בתי מרקחת או בחנויות ההלבשה, נמכרות יותר מבעבר, ואפשר למצוא אותן גם במידות גדולות. מכירות של הגרביים, שנלבשות על כף הרגל והן קצרות באורך שלהן באופן כזה שלא ניתן לראות אותן כשנועלים נעליים אלגנטיות יותר, קפצו לרבע מהמכירות באינטרנט, לפי האתר "justsocks", שגם מקדיש להם מחלקה שלמה תחת הכותרת "no shows".
כמו כל טרנד מהשנים האחרונות, גם הגל הזה מחייב מחשבה רבה ותשומת לב לפרטים הקטנים, בדיוק כדי להשיג את התוצאה ההפוכה של אגביות וחופש אופנתי. "אל תשכח שבלי גרביים ועם מכנסיים מגולגלים מעט למעלה, הנעליים תופסות את המבט, וצריך גם להשקיע בהן", רומז לאור, שמחזק את התחושה שכדי להיראות נון-שאלנט, צריך להתכונן ולהשקיע לא מעט. גם כאן בקיץ.
הציטוט החביב שהפך למותג "קנו לעצמכם מתנה לחג" מקבל בימים אלו משמעות מיוחדת, כשאחד הספרים שהגרסוניירים חיפשו בכל מקום, יוצא מחדש לאור. הספר, Take ivy, שיצא לאור ביפן באמצע שנות השישים (וכבר דווח כאן כי ברוב נדירותו הוא נמכר בסביבות 2000 דולר), זוכה לראשונה למהדורה רשמית בשפה האנגלית (הוצאת Power House).
מאחורי יצירת המופת הזו, מסתתר ג'נטלמן יפני בשם קנסוקה אישיזו, שב-1965 יזם את הוצאתו של ספר המתעד את הווי החיים באוניברסיטאות אייבי ליג אמריקאיות. במרוצת השנים השפיע הספר על האופנה היפנית בשנות השישים והשבעים והפך לאחד מספרי הסטייל הגברי המשפיעים בעולם. ב-2006, אגב, יצאה מחדש ביפן, מהדורה מצומצמת, של הספר, שנחטפה מהמדפים (ונמכרה, כאמור, באלפים) ומהיום, האחרון בחודש אוגוסט 2010, אפשר יהיה להשיג את הספר בחנויות הספרים המקוונות, הקרובות לביתכם.
לכבוד החגיגות: הבלוג אייבי סטייל סוקר את חייו המרתקים של קנסוקה אישיזו, אולי האיש החשוב ביותר בהיסטוריה של האופנה היפנית אחרי מלחמת העולם השניה, לפני שהוחלף על ידי ממשיכי דרכו: מייאקי, קוואקובו ויממוטו.
המגזין Racked מראיין את אד הילד, סטודנט באותו תקופה (בתמונה למעלה - מספר 1968) שהונצח באחת התמונות הטובות והחזקות ביותר בספר. המרואיין לא ממש זוכר את הצלם ואת הרגע, אבל מספר על חיים, שהיום נראים כל כך רחוקים, לפני עידן הג'ינס.
רשומות
