ב' זה בושם

"לתת לריח את ההקשר ההיסטורי שלו משמעו להוסיף ממד חדש לאופן שבו אנחנו מבינים את העולם" כך נכתב פה לאחרונה על הבושם החדש ומסקרן של חוסיין שליאן (ע"ע הריחות הסמויים מן העין).
הנריק ויבסקוב מעצב האופנה הדני ורב הכשרונות מבקש להעניק לריח גם קשר גיאוגרפי. סדרת האו דה טואלט החדשה שלו נקראת TYPE ובה ניחוחות הנושאים את מרכיבי הזכרון מביקוריו בשלוש ערים שונות: ברלין, דמשק וקופנהגן.

‎ניחוחות דמשק מעלים בזכרונות של ויבסקוב את ריחם של תבלינים אקזוטיים מהמזרח הקרוב‫,‬ קופנהאגן מכורתו מזכירה לו ריחות מלוחים של הים הצפוני וצינת יערות רעננים וניחוח ברלין טומן בחובו צד פחמי חזק, המחזיר אותו ללילות חורף קפואים בדירות במזרח העיר, המחוממות על ידי תנור פחמים.

אם ויבסקוב היה מגיע לתל אביב לאחרונה, יש להניח שהיה מוצא בניחוחות מרכיבים של מהפכה (שילוב של זעה, התרגשות וצדק חברתי).

זה הסגנון, טיפש!

ארקייד פייר בפוזה של מעמד הפועלים
צילום: אנטון קורביין

הגרסונייר הוא בלוג פוליטי‫. זה נאמר מראשית דרכו בפוסטים הראשונים, דרך הצהרת הכוונות הראשונית של "מועדון הג'נטלמנים" וכלה בתכנית הרדיו (בה התארחו הגרסוניירים לאחרונה) בה חזרה הטענה שסגנון אינו רק היחס בין אדם לבגדיו אלא גם בין אדם לזולתו (וזה הטור המדובר), בין אדם לתרבותו ואפילו בין אדם לדירתו (נזכיר שוב - גרסונייר בצרפתית: "דירת רווקים" וגם על זה הורחב בטור נדל"ן מיוחד)

החיבור בין סטייל לפוליטיקה נראה לפתע בלתי נמנע (וכתבה על זה נפלא מיכל של ג'וש) והגרסונייר מבקש להתעכב (עד כמה שיספיק לנו הזמן לפני ההפגנה) על שלושה מגזינים חדשים, המצננים בימי קיץ אלו את מזגו המתחמם לאיטו.
הראשון בהם הוא 032c שנוסד לפני כעשור בברלין תחת הכותרת "מגזין לענייני אמנות אופנה וקונפליקט". עיון ממושך בו היום החזיר את הגרסונייר לראיון שערך לפני כמה שנים עם עורך המגזין יורג קוך (לקריאת הראיון) שהסתיים בשאלה הזו:
‎- האם לדעתך יש למגזיני נישה אחריות לדון גם בסוגיות פוליטית? האם סטייל הוא אלמנט אסקפיסטי או חלק מאג'נדה יותר רדיקלית?
- הו, אני אהיה מאד זהיר כדי לטעון שיש למגזיני סטייל אחריות או צורך מוסרי להתעסק עם עניינים פוליטיים. למרות הכול – עבורי, ב 032c, זוהי בחירה מאד טבעית; כמו שז'אן לוק גודאר הצהיר: "סטייל הוא רק החיצוניות של התוכן, והתוכן הוא הפנימיות של הסטייל". אז למה לא ללכת על אסקפיזם ואקטיביזם ביחד?"
הגליון האחרון (21) ממשיך מסורת המשלבת באופן מרתק בין אופנה, תרבות ופוליטיקה בסגנון בלתי מתפשר - אבל עם שינוי קל אחד. בהחלטה מנומקת (בדבר העורך, ראו תמונה למטה) קיבל קוך החלטה מהותית ביחס לרוח הזמן והחליף את כותרת המשנה של המגזין שהיתה עד היום "Contemporary Culture".
קוך בתרגום חופשי: "בעידן המידע שבו הכל זמין, מיידי ופתוח לא רק לאינטרפטציות אלא גם למניפולציות, חשובה יותר מכל הדינמיקה שמפיצה לכל עבר את החיבור שבין זכרון, לידע בין שכחה לראייה לעתיד. ה"עכשוויות" כפי שהיא מובנת היום אינה סממן בר תוקף יותר, היא מיושנת, חסרת טעם ובעלת התייחסות עצמית בלבד. אנחנו מבקשים להציג אקסיומה החדשה, לכבוד מה שהיה, מה שהווה, מה שיהיה ומה שיכול להיות: "The Culture".

פרואנזה סקולר לצד מניפסט פוליטי

לעלעול מהיר בגליון

המגזין השני הוא החוליה האינטלקטואלית המודפסת של בית האופנה השוודי, היצירתי והאהוב: אקנה. שלא כמו מגזינים אחרים שאפשר להשיגם בארץ באופן מקרי בלבד, את "Acne Paper", יחד עם הקולקציות המופלאות של המותג, אפשר למצוא בחנות המשובחת "ורנר" (ולחיי הקולקציות העתידיות!).
גליון מספר 12 של המגזין מוקדש כולו לנושא המעסיק (באובססיביות ראויה) את התרבות שלנו מאז ומתמיד: "הנעורים". שלא כמו הספרטנים ביוון העתיקה שחגגו את פסטיבל ה"גימנופדיה" עם נערים ונערות בעלי יכולת לחימה גבוהה, כותב עורך המגזין תומס פרסון, הגליון מוקדש כולו לדור הבא של התרבות (הפוסט עכשווית) שלנו, דור שעוסק בתחומי האמנות השונים: רקדנים, כותבים, מוזיקאים ומעצבים. קוראי הגרסונייר כבר יזהו את הכנר המוכשר, הצעיר והיפה צ'רלי סים (מהפוסט על הקמפיין האחרון של בית האופנה הבריטי דנהיל)

‎ונחתום באחת מהפקות היפות והנוגות של המגזין ‫(‬ופרינט בגודל A3 מרגיש אחרת מהבלוג‫)‬ של יוליה הטה‫, הנקראת כסרטו של אינגמר ברגמן מ-1960: "‬מעין הבתולים‫"‬.

קליק טו אינלרג'

למגזין השלישי והמכובד לא פחות (Self Service) כבר לא יהיה זמן (המפגינים כבר מתאספים בכיכר התרבות) ופוסט זה יחתם בתקווה לשינוי אמיתי ובציטוט מהטור הראשון של מועדון הג'נטלמנים:

"באופן לא מקרי, דמותו של הג'נטלמן הולכת ותופסת מקום במגזינים ובלוגים ברחבי העולם. המצב הכלכלי, ואיתו החזרה לערכים כמו הגינות, נימוס, יושר ודרך ארץ, הפכו את הג'נטלמן למושא חיקוי ראוי, עם הדגשים האקטואליים הרלוונטיים. הגרסוניירים לא חושבים לפתוח מועדון חברים אקסקלוסיבי שעשן סיגרים נישא ממנו למרחוק. בשביל ההתחלה, הם רק מבקשים שכשאתם סוגרים את הדלת מאחוריכם, תשימו לב שאף אחד לא מקבל טריקה בפרצוף".

אימון רטרוסקסואלי

הרבה זמן עבר מאז שהגרסוניירים נתקלו בבלוג שהתיאור inspiring קטן עליו. קבלו את הרטרונאוט, יומן מסע מרתק עם תמונות וינטג', שמצהיר ש"העבר הוא ארץ זרה. הרטורנאוט הוא הויזה שלך לשם" ומציג ממתקים רטרוסקסואליים משובחים כמו למשל צילומי גברים בחליפות מתאמנים על מכונות חדר כושר מוזרות משנות הארבעים. הזוי בדיוק כמו שזה נשמע.

ימי הרדיו

ב-22 בדצבר 1948, שני בדרנים צעירים בשם דין מרטין וג'רי לואיס הקליטו פיילוט לתכנית רדיו חדשה שבה ארחו את השחקנית לוסיל בול. רשת NBC הבינה מהר מאד שיש לה פה עסק עם כוכבים, השניים הוחתמו מיד על חוזה ושידרו את תכניתם המיתולוגית "Martin and Lewis" עד 1953, אז קיבלו הצעה מפתה יותר: תכנית טלוויזיה. (וכמה כדאי להאזין כאן להקלטות העבר).

הגרסוניירים אוהבים את הרדיו. יש בו משהו אינטימי ואישי, והשידור הישיר ואופן הביטוי שבעל פה מחייבים את המשתתפים גם לדריכות וגם לפתיחות שאי אפשר למצוא תמיד במילה הכתובה.

לכן, כשקיבלו הגרסוניירים הצעה מיונתן גל, חבר ותיק שתוכניתו השבועית "הפורמט" משודרת ברדיו הבינתחומי, הם לא יכלו לסרב לה. חמושים במחשב נייד, ערימת דיסקים ומצב רוח נוסטלגי (כרגיל) יצאו הגרסוניירים לתחנת השידור המאובזרת להפליא של המרכז הבינתחומי (ומזל טוב על התדר החדש 106.2) ושם, בין אקליפטוסים עייפים ומפיקות קסומות הם קשקשו עם יונתן על עניינים שברומו של עולם: מוסיקה, גברים ונעלי אוקספורד. האזנה ערבה

The Only Good Rock Star is a Dead Rock Star

ב-2008 הציג מרקו פרגו, אמן איטלקי, בגלריה Half בניו יורק תערוכה בשם "The Only Good Rock Star is a Dead Rock Star", שבמרכזה שני פסלים: אחד של ווילאם בורוז יושב עם רובה, ופסל שני בדמות איימי ויינהאוס, מתבוססת בדמה על הרצפה.

הגרסוניירים נפרדים רק במילים וחוזרים לשחור בסוף יולי. לזכרה.

שבטי הסתיו

1.

חבורות חבורות, התאספו להן בגליון האחרון של Vman, בהפקת אופנה מיוחדת העונה לשם Tribes of Autumn. הנה הם לפניכם, חבורות של גברים לבושים בבגדי הסתיו הקרוב, המספרים מעל התמונות, התשובות בסוף וכל שנותר הוא לבחור חבורה ולחכות שהקיץ יגמר.

2.

3.

4.

5.

1. דיור הום 2. ג'יל סנדר 3. תום בראון 4. דריס ון נוטן 5. ז'יבנשי

הריחות הסמויים מהעין

כתבה שפורסמה בבוסטון גלוב השבוע אישרה את מה שהגרסוניירים אמרו תמיד: ריח הוא אחד החושים הפחות מוערכים, והגיע הזמן שההיסטוריה - כמו האנשים שעושים אותה - תתחיל להתייחס לריח כאל חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. "לתת לריח את ההקשר ההיסטורי שלו", כותבים שם, "משמעו להוסיף ממד חדש לאופן שבו אנחנו מבינים את העולם... ריחות מסויימים נעלמים, אחרים עולים, ויש כאלה שמשתנים בדרך שיכולה לספר את ההיסטוריה התרבותית שלנו. ניחוחות היסמין והעור של שאנל מ-1927 יכולים לעזור להבין את האישה האנדרוגנית של התקופה ההיא, כמו שההמתיקות של ריח בושם מהתקופה הויקטוריאנית מספרים לנו משהו על נשיות היום. מה שאנחנו מריחים בערים, בתים וחללים הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, כמו מה שאנחנו רואים, שומעים ונוגעים בו".

בהמשך הכתבה המרתקת מוזכרים חוקרים ומדענים שעסוקים בשחזור ריחות ישנים ובשימורם של מאות ניחוחות אחרים. "תיעוד של הריחות האלה להיסטוריונים עתידיים יכול לחשוף את התשוקות והמחשבות שלנו בדרך שמידע אחר לא יכול", מוסיף המאמר ומתאר איך היסטוריונים מוצאים דרכים כדי להפיק בשמים ישנים, כמו במקרה שבו עקבו אחר הוראותיו של העוזר של נפוליאון ויצרו מי קולון כמו שנעשו במיוחד למנהיג הצרפתי במהלך גלותו באי של סנט הלנה לפני מותו ב-1821.

כל זה היתה הקדמה כדי לבשר על ריח חדש ממחלקת הבשמים של קום דה גרסון, אולי מחלקת הבשמים האהובה ביותר על הגרסוניירים, שהוציאה את Airborne יחד עם חוסיין שליאן.

הבושם, שמנסה ללכוד את הזכרונות שלו מהמסעות מקפריסין ללונדון, כולל ניחוחות קפריסאיים של פרחים, עשבים וירקות, כמו גם של האדמה, העצים וריח השריפה שלהם. גם האריזה המקסימה, אגב, בעיצובו.

הוא והיא

"זה לא העניין האנדרוגיני, אלא הרעיון להשתמש בצפיפות המשוייכת בדרך כלל לבדים גבריים, לצד הטקסטורות והמבנה של בגדי גברים, וליישם אותם בבגדי נשים. שיניתי את הצורה של הדגם אבל הוא עדיין נשאר נאמן למסורת הגברית". טים סור בראיון לווג.קום מספר מדוע החליט להוסיף לקולקציית הגברים של סתיו-חורף 2011 פריטים נשיים ולקרוא לקולקציה HIM/SHE.

סטיב סאלטר, כותב שותף בבלוג (הגרסוניירי בעליל) Style Salvage, הצטלם עם בת זוגו סוזי לואו (כן, סוזי מ- Style Bubble) כשהם לובשים את קולקציית החורף הבא, המורכבת מפריטי מראה בין הגבר לאישה.

דנדי של נייר

הגרסוניירים מוסיפים עוד פריט ל"וויש ליסט" הדימיוני שלהם ורוצים מיד את הספרון של מאייר האופנה ג'ים הווארד (מאייר, מעצב ואחד האנשים שהשפיעו יותר מכל על איורי האופנה באמריקה בשנות ה-70', 80', 90'), שצייר 4 דמויות דנדי - בובות של נייר עם שלל בגדים ואביזרים נלווים.

"Four Famous Dandies Paper Dolls" כולל את הדנדי הגדול מכולם, בו ברומל, אוסקר ווילד, הדוכס מווינדזור שוויתר על כס המלכות כדי להינשא לאהובת ליבו הגרושה, והדנדי העכשווי פטריק מקדונלד, כתב אופנה ופשוניסטה, שמאוייר בבגדים של פול סמית, קום דה גרסון ווויויאן ווסטווד.

מועדון הג'נטלמנים - עניין של פנאי

בין שלל ההצעות ההזויות שהונחו לאחרונה על שולחן הממשלה בלטה אחת שקסמה לג'נטלמנים במיוחד: סוף השבוע יוארך ויכלול מעתה גם את יום ראשון. חדוות החופש, שבדרך כלל מקננת בהם בחודשים החמים, לא היתה הסיבה העיקרית לצהלה הגדולה, אלא דווקא התחושה שבישראל אין כלל וויקנד, וחמור מכך, אין כאן תרבות של אופנת פנאי.

קחו את תיק הוויקנד כמשל. זהו תיק בינוני, שאפשר לשים בו בדיוק את כל מה שצריך לסופשבוע רגוע בכפר: שני זוגות מכנסיים, בגד ים, חולצת טי לבנה, חולצה מכופתרת קלילה, לבנים להחלפה וספר קיץ מותח. התיק הזה מעולם לא זכה לפופולריות בישראל, ורק אחיו - הקיטבג - נכנס לפנתיאון, בעיקר בגלל שימושיו הצבאיים.

תיק וויקאנד של A.P.C

תיק הוויקנד הראשון הופיע אי שם בשנות ה-20. הוא היה אחד מאותם פריטים צרכניים שקשורים בהמצאת ה"פנאי", מושג חדש שנולד בעקבות המהפכות בצרפת ובארצות הברית ועוד אחד ממאפייני המודרניות, שחרתה על דגלה זמן פנוי שכולו התעסקות בענייניו האישיים והבלתי תכליתיים, כביכול, של האזרח. אז החלו תחביבים שונים כמו אספנות, רכיבה על אופניים, קריאה ולימוד שפות, לצד שוטטות ברחובות העיר ללא מטרה, תחביב האהוב במיוחד על המועדון. על אלה נוספו בגדי הפנאי, הנסיעות, הקניות ושלל פרקטיקות נוספות של שעות הפנאי החדשות. כך נולד ז'אנר חדש בתפר שבין קודש לחול.

רוכבי אופניים בלונדון, 1895, מתוך Life magazine

בעבר, הפנאי היה קשור בפעילויות שונות ומשונות. לא היה מדובר בבטלה חסרת מעש, אלא בהזדמנות לממש את החלומות ולעסוק בתחומי העניין של האנשים בעולם המערבי. כשהחלה להתפתח הפעילות הספורטיבית, צמחו אתה בגדי הספורט המיוחדים לכל ענף וענף והאקססוריז ההכרחיים. לצדם צמחה גם מחלקה אופנתית חדשה של בגדים שאינם בגדי עבודה, אבל עדיין לא בגדי ערב או בית. "חליפת הפנאי" של שנות ה-50 היא דוגמה לא רעה לתלבושת כזאת, הכלאה מוזרה (מפוליאסטר) של ז'קט דמוי חולצה ומכנסיים תואמים בצבעי פסטל.

חליפת פנאי, אי שם בשנות ה-70

הג'נטלמנים, שלא ממש מחבבים את החליפה ההיא, רואים שמעצבים מהעת האחרונה מסתכלים על השנים ההן של הפנאי ומוצאים דווקא שם השראה לקיץ הבא. פראדה שהצעידה החודש בפאריס דוגמנים בבגדי גולף ופנאי בנוסח שנות ה-50, דריס ון נוטן, שהציג קולקציה קלילה, מינימליסטית וספורטיבית, ז'יוונשי וחצאיות הטניס הגבריות שכבשו את הלב או אומית בנאן, שהציג בגדים נינוחים וקלילים שיתאימו מאוד למי שארוחת צהריים באגם קומו רלוונטית לו יותר מאשר עמידה בתור לכספומט ברחוב אלנבי בתל אביב ביולי.

אומית בנאן, מתוך הפרזנטציה לקיץ 2012 שהוצגה במילאנו האחרון

אבל גם בלי להיתלות באילנות גבוהים, נדמה שאופנת הפנאי הולכת וכובשת את רחובות הערים בעולם. אופנת ליגת הקיסוס יכולה להיראות כפרשנות על בגדי פנאי, סטייל לא מתאמץ שאינו קז'ואלי לגמרי, אבל גם אינו אלגנטי בעליל. משם, ומערי חוף אחרות בעולם, הגיעו גם הנעליים בלי גרביים, הז'קטים הקיציים הקלילים או המכנסיים הקצרים (למרות שטום פורד דיבר בגנותם לאחרונה, והוכיח שוב שהוא עושה אופנה לאלפיון העליון והעסוק ולא לבטלנים כמונו).

אחד מעיסוקי הפנאי האורבניים, המתחילים להיות נפוצים גם במחוזותינו, הוא רכיבה על אופניים. מדובר אמנם באחד התחביבים הראשונים שצמחו עם המצאת הפנאי המודרנית, אבל בגלגולם הנוכחי הם מחליפים תחביב גברי מהמאה הקודמת - שיפוץ מכוניות עבר קלאסיות. ג'נטלמנים רבים היום ממלאים את זמנם הפנוי בחדוות תיקון, שיפוץ, וגם, לא פחות חשוב, רכיבה על אופניים.

המעצב הבריטי פול סמית ידוע בחיבתו לכלי התחבורה הדו-גלגלי. ואחרי כמה שנים שבהן היה נותן החסות הראשי של מועדון רכיבת האופניים Rapha Condor החליט לעצב את בגדיו. סרטון המציג את הקולקציה שיצר צולם באולם רכיבת אופניים במנצ'סטר, כשסמית מדגמן את הפריטים בעצמו לצד חברים רוכבים אחרים.

מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי הושק לאחרונה Outlier, מותג אופנת רכיבת אופניים ניו-יורקי המייצר קולקציות בסיסיות ואיכותיות לרוכבים מקצועיים ולכאלה הרואים באופניים כלי תחבורה אורבני אידיאלי. שלל חברות אופנה החלו להציע אופניים שיקיים כחלק מהקולקציות העונתיות שלהם.

משלושת המוסקטרים ועד זורו, קרבות חרב היו מאז ומתמיד תחביב גברי עם חוקים נוקשים וקוד ברור של התנהגות ולבוש. האלגנטיות המינימליסטית של הספורט הלבן והקרבי הזה עדיין משמשת השראה ללא מעט מעצבים. בשבוע האופנה האחרון בפאריס הציג תום בראון, שמעצב את הליין "גמה בלו" למונקלר, דוגמנים במראה של מועדון סיף, כשהם לבושים בבגדים האוונגרדיים של המותג, צועדים, כמו חיילים לבנים, לצלילי המארש המפורסם ממלחמת הכוכבים.

אבל בראון לא לבד. ג'וניה ואטאנבה, שמעצב קו נפרד על שמו במותג היפאני קום דה גרסון, הכין לקיץ הבא כמה לוקים מעניינים דווקא לחובבי הגינון. הרחק מאולמות התצוגות הרגילים בעיר האורות, הוא חשף את הקולקציה שלו על הדשא בגינה ירוקה ובאוויר הפתוח. הדוגמנים לבשו אוברולים צבעוניים במראה חקלאי עירוני, והעניקו פרשנות חדשה למושגים כמו פנאי, גינון, בגדי עבודה ובגדי יציאה כשהציגו בליל אוונגרדי שדוחה את ההגדרות הרגילות ומבקש לחגוג סטייל, בלי להתחייב על המחלקה שבה אפשר לרכוש את הפריטים המוצעים.

אפשר לראות בתרבות הפנאי מפלצת קפיטלסטית שמאיימת לשנות סדרי עולם. אם פעם הפנאי היה הזמן שנותר בין העבודה למחוייבויות הבית, נדמה שהיום הוא השתלט על כל חלקה טובה. אמנם משמח שהרבה אנשים מנסים לאחד בין תחביביהם ועבודתם, אבל לפעמים מתגנבת התחושה שהפנאי נהפך למטרה האמיתית, שלידה כל העיסוקים האחרים בטלים. אבל גם אם הפנאי הוא העיסוק החדש, הג'נטלמנים בטוחים שכדאי לצקת לתוכו קצת סטייל.

* ואם בזמנכם הפנוי אתם הולכים לים - הנה תזכורת לדמותו של הגרסונייר כנער חוף.

רפובליקת הסטייל

הגרסוניירים פותחים את חגיגות יום הבסטיליה הצרפתי עם איור של אנדרה סראיבה, אמן הגרפיטי, נסיך חיי הלילה הפריזאים שזה עתה מונה לקריאטיב דירקטור של מגזין L’Officiel Hommes. עד המהפך הצפוי במגזין (עוד סיבה לחכות לספטמבר) אפשר לראות את שיתוף הפעולה האחרון של אנדרה עם חברת Saint James הוותיקה, במהדורה מיוחדת של חולצת הברטון האהובה על הגרסוניירים (שזוכרים את ג'ראלד מרפי).

על החולצה הקלאסית, בת 15 הפסים, הוסיף אנדרה את הדמות המוכרת ביותר שלו - Mr A ובתמונות הקמפיין הוא מופיע עם חברתו הנוכחית, האיט-גירל של רפובליקת הסטייל: אנאבל דקסטר ג'ונס (וזה זורם אצלה בדם: היא גם אחותם למחצה של מארק ושרלוט רונסון).

ולכל המתגעגעים לרפובליקה (אבל לא ביולי אוגוסט) מציע הגרסונייר עונג פריזאי קל בצפייה בשני החלקים הראשונים מהסרט החדש של אנדרה. בסרט, הגרסוניירי להפליא, הנקרא "The Shoe", משחק הכוכב הצעיר ליאו פיצפטריק, עם רגעים רומנטים יפים לצידה של... אנאבל דקסטר ג'ונס וכמה זוגות נעלים נחשקות לא פחות.

חלק שני: חדר הארונות

הגרסונייר, איש ערב (2)

תכירו את מוחמד סולטאן אל חבטור, יזם תרבות ואמנות מדובאי, שהופך לפשניסטה הבכירה בשכונת המזרח התיכון.

את הקריירה שלו החל אל חבטור באקדמיות צבאיות (באמיריות ובאנגליה), משם המשיך כיועץ לבית המכירות הפומביות כריסטי'ז וחזרה לדובאי, שם פתח לפני כמה שנים גלריה מצליחה (Carbon 12).
בתקופה האחרונה השיק אל חבטור בית אופנה משלו ("house of glaMO"), המפורסם כיום בזכות חולצות טי לבנות עם טקסטים פוליטיים ובזכות המעצב הבליין, שמופיע בכל המסיבות הנחשבות של שבועות האופנה האחרונים. (הוא אפילו דגמן לפני בתצוגה האחרונה של קנזו בפריז).
בסרט הבא (ובתמונה מעל) אפשר לראות את אל חבטור, שנבחר כשגריר מותג השעונים השוייצרי היוקרתי "זJaeger Le Coultre" במזרח התיכון, מדגמן שני דגמי יוקרה חדשים.
מעסלמה, הגרסונייר מדובאי.

וזה גרסונייר, איש ערב (1)

Animal Collective

הגרסונייר תוהה מה נכון יותר בעונה הבאה - לעטות פרצוף אלים, כמו בקמפיין החדש של ז'יבנשי, עם הדפס הכלב והלסת הפעורה שלו שכיכבו כבר בתצוגה לחורף הקרוב של המותג הנחשק, או להיכנס לחליפת משבצות מטוויד כמו קלמאן שאברנו (עם גולגולת פרה מאחור), בצילומים נוסח המערב הפרוע שבהם הוא מככב לקמפיין של קנזו?