באק טו לייף

הגרסונייר מברך על יציאת כל מגזין איכותי שמקדיש את עצמו לאמנות תחזוקת הגבר המודרני. אחרי שליווה את כל גליונות AnOther Man ו- Fantastic Man (והנה ראיון קצרצר עם העורכים שנערך לאחרונה. ראיון בעברית יגיע בקרוב...) הגרסונייר גאה לבשר (באיחור אופנתי) על הולדת מגזין חדש, שיצא לאור הלונדוני האפור ורווי מגזיני פופ מסחריים, והוא עונה לשם Buck.
היזם, המו"ל והעורך - כולם מתרכזים באישיותו (המשופמת כרוח הזמן) של סטיב דוייל, גרסונייר בן 26 שעבד עד לפני שנה וחצי בקרן השקעות פרטית בסיטי של לונדון והבין שמה שהוא רוצה לעשות בעולם זה מגזין אופנה לגבר. גו גט דם דוייל! אחרי שלמד את רזי הפרינט ב"ווג" וב"דייזד" וגייס את הכספים הנכונים הוציא דוייל לאור את הגיליון הראשון של Buck בנובמבר 2008.

סטיב דוייל מחפת

"הגבר הממוצע היום יודע מה הוא הסגנון שלו. הוא מרגיש טוב עם איך שהוא מתלבש, נהנה לבשל עם חברים, וחי את החיים שלו כפי שהוא רוצה. הוא לא שואף ללייף סטייל מסוים ולא רוצה שמגזין יגיד לו מה לעשות" אמר לאחרונה דוייל בראיון לאינדיפנדנט. הגרוסנייר מאד מרוצה מהגישה של דוייל, מהכותרת הקבועה של המגזין: "אופנה, רהיטים ואוכל לגבר" (שזה עדיף מ"סקס, סמים ורוקנרול" השעיר והמיוזע) ושמח על העניין שמגלה Buck בגבר המבשל. מומלץ לבדוק את מצרכי החובה שכל גרסונייר צריך להחזיק במטבח ולנסות עימנו במוצ"ש את מרק הבצל והסיידר.
Cheerio

הגרסונייר השבועי: הוא המלח שלי

כמידי חמישי, הגרסונייר מפנה את השולחן מכל העניינים הדחופים והחדשותיים הנערמים על שולחנו, ומתרכז בגרסוניירים מיתולוגיים מרחבי העולם. הפעם, הוא מפשיל את שרוולו כדי לתת כבוד ל"מלח ג'רי" קולינס.
קולינס (1911-1973), אולי אמן כתובות הקעקע המפורסם בעולם, עבד רק 12 שנה כמקעקע (בין שנות העשרים לשנות החמישים שלו הוא הפסיק לעבוד כליל בגלל סכסוך עם רשויות המס האמריקאיות), אבל הוא השאיר את חותמו על עולם כתובות הקעקע, שמאז מחלק את ההיסטוריה לתקופה שלפני המלח ג'רי (BSJ) ולתקופה שאחריה (ASJ).

קולינס, שהיה מלח בצי האמריקאי (ונשאר מלח עד סוף ימיו), הושפע רבות מאמנות הטאטו של מזרח אסיה, ושילב אותה עם מסורת כתובות הקעקע של המלחים האמריקאים. הוא הגיע לרמת שכלול מדוייקת של ציורי הטאטו והיה בין הראשונים שהשתמשו במחטים סטריליות. קולינס פיתח פיגמנטים מיוחדים משלו, שהרחיבו את טווח הצבעים שאיתם אפשר היה לעבוד, ותשומת הלב שלו לפרטים ודיוק הגיעה לשיאים חדשים.
לימים, כמו כל אמן טוב, הוא היה מנטור של אמני טאטו חשובים אחרים, שמכרו את זכויות שמו לחברה המייצרת ממורבליה טפשית ומיותרת.
עוד על המלח כאן וכאן.

למה? כובע

מכל התחזיות, הטרנדים, האופנות ושאר האובייקטים המיותרים יותר או פחות שהצמיחו שבועות האופנה במילאנו ובפריז (הי, ניו יורק עוד לפנינו, והגרסוניירים כבר בתשישות מוחלטת - וזה עוד בלי להיות נוכחים באף אחת מהתצוגות שרצינו לראות), מה שממש עורר קנאה היה הכובע - אותו פריט לא ישראלי בעליל (אם מוציאים את כובע הטמבל מהקבוצה הזו), שעושה קאמבק רציני ומאיים לשטוף את ראשם של גרסוניירים ברחבי העולם.
בולט במיוחד כובע ה"באולר", שנולד באמצע המאה ה-19, עוצב כדי למנוע שריטות מענפים לרוכבי הסוסים ונראה במסלולי האופנה, ממוסקינו ועד... מנורות מעוצבות מבריטניה.

הגרסונייר, שחושש לראשו יום-יום (פירות הפיקוסים של תל אביב, אובך מלוב, פסולת בניין משיפוציי דירות ומזגנים שעפים), מחפש עדיין את הכובע האולטימטיבי ומחכה לפורים כדי לנסות את זה הישן, שאולי יזכה שוב לעדנה.

אנימל קולקטיב

לא נצטט את עצמנו שוב (רק השבוע קראנו בדאגה שאוננות יתר יכולה לגרום לסרטן בפרוסטטה, בנים!), אבל הגרסוניירים אוהבים שיתופי פעולה וטשטוש גבולות אמנותיים, בעיקר בכל מה שקשור לאופנה, אמנות ומוזיקה.

כמה משמח היה למצוא את הקולקטיב "Uniforms for the Dedicated" השוודי שעושה בדיוק את כל הדברים האלה, וקורא לשיתופי פעולה ויוצרים מכל העולם להציע עוד ועוד רעיונות. הקולקטיב השוודי הזה, המונה מעצבים, מאיירים, אמנים ומוזיקאים קם כדי לבחון את גבולות הז'אנרים, ומצהיר: "In the mix of diverse ideas and talent, Uniforms for the Dedicated make men’s fashion".

הקולקציה חמודה מאוד, ובירור קצרצר גם סיפק עוד אינפורמציה מעניינת: כל מי שקונה פריט בקולקציה, מקבל דיסק אונקי עם מוזיקה מחברי הקבוצה.
להשיג באתר שלהם ובחנות הזו.

גו ווסט

אם קוראים לך קניה ווסט,
ואתה כוכב-על שנכנס לתחום האופנה,
וכמו הגרסונייר – מחזיק בבלוג מעודכן,
ואתה בדיוק מגיע לשבוע האופנה בפאריס,
כדי להציג את הסניקרז החדשות שעיצבת ללואי ויטון (שיגיעו רק ביוני לחנויות)
מה, לא תסתובב עם פמליה מדהימה?? (ותחזיק תיק של גויאר מוסיף אורי אורן. נוט קול אט אול!)

מקור

הטובים לטוויד

בסוף השבוע האחרון נערך בלונדון מרוץ הטוויד הראשון אותו ארגן הלורד טדי מהולדסוורת'. קוד הלבוש היה פשוט וצמרי על טהרת הטוויד: חליפות, סוודרים, כובעים, כפפות, גרביים כמה שיותר סוגי טוויד ויש לא מעט כאלה. נזכיר רק את הפישבון (אדרת דג), הפרינס דה גל (משבצות עבות ודקות משולבות), הפייה דה פול (דוגמה המזכירה רגלי תרנגול), והפפיטה.

המרוץ החל בחנות הג'נטלמן המיתולוגית H-Huntsman ובניו (11 Savile Row) נמשך בין חנויות גברים קלאסיות אחרות, כלל עצירה קטנה לתה, והסתיים במסיבה במועדון הגברים Bethnal Green.

כ 150 משתתפים הגיעו לאירוע שכלל פרסים כמו: הברנש הנאה, הגברת הנמרצת, השפם המטופח (פתוח לגברים ונשים כאחד), אופני וינטג' מעוררי קנאה, ופרס שהגרסוניירים היו שמחים לקבל Most Civilised Behaviour.

עוד תמונות אפשר לראות פה

מעברים

אנשים אוהבים לצטט את הגרסונייר שהוא אינו מבדיל ממש "בין אופנה לאמנות, לעיצוב ולאומנות. הרי הכל כבר מתערבב בעולמנו ההפכפך". הגרסוניירים, עדיין עומדים מאחורי הציטוט, מעודדים מכל ניסיון שהוא ליצירה רב-תחומית ומפרגנים לאנשים שמנסים מעברי מדיום מרתקים וחדשניים (כן, חדשניים כמו פתיחת בלוג אחרי כתיבה של שנים למגזינים...).
אחד הפרויקטים מעוררי ההשראה שחווה הגרסונייר היה ב-2004, כשסטיבן בלייז וקמיל קושמן, אשר עבדו שנים כעורכים במגזיני אופנה שונים, החליטו להמשיך את הפורמט הקבוע של המגזין (דבר העורך, אדיטוריאלז, הפקות אופנה, כתבות וכו') ויצרו מגזין אופנה בשם FLY שנמכר עד היום בדי.וי.די. הוא בגודל A4 ובעובי של קרטון, הוא עוצר נשימה, והוא פריט חובה לכל מי שתמיד רצה לדעת איך נראית הפקת אופנה שמצלם קארל לאגרפלד - מבפנים. המעבר לווידיאו לא סיפק, ובאוקטובר 2008 השיקו אנשי FLY האנרגטיים ערוץ אינטרנטי מרהיב ומושקע שנקרא FLY16X9 ובו סרטי אמנות ואופנה אשר מופצים לגרסוניירים ופאשניסטות באשר הם.

וכך נראה גיליון מספר 1 של FLYDVD

הסיפור השני מתחיל גם הוא בעורך תוכן מתוסכל בשם מתיו אדלסטין שהוא והארט-דיירקטור שלו ריאן שמידט העבירו את מגזין חלומותיהם (וכן, זה מגזין לאופנה גברים!) לפורמט דיגיטלי. האתר Contributing Editor מוגדר על ידיהם כ"מעבדה ויזואלית" והוא מציג בלייאאוט מגזיני קלאסי ורחב-היקף חומרים מקוריים וייחודיים של כשרונות יצירתיים: צלמים, סטייליסטים, דוגמנים, אמנים ומוזיקאים. שווה להתעדכן בלוק הגברי המדויק לאותו הרגע ובמה שקרה אמש בפריז, אחרי התצוגה של ראף סימונס, בבר שבמלון דה-לובר.

Contributing Editor

בצלם

גרי קופר בצילום של שטייכן

לידיעת חוטפי המטוסים, חובבי הצילום ופשניסטות ברחבי העולם - במרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק נפתחו שתי תערוכות צילום אופנה, שרק בשבילן שווה לעזוב את הכול, ולטוס לתפוח הגדול.

התערוכה הראשונה מתמקדת באדוורד שטייכן, אחד מחלוצי צילום האופנה במאה ה-20 (שהיה, בין השאר, גם צייר, גלריסט, ראש המחלקה לצילום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, וזוכה אוסקר על סרטו הדוקומנטרי על המלחמה ב-1945). התערוכה, ששמה כשם אחד הספרים החשובים שלו - In High Fashion (שספרו האחר, "Lives in Photography, נצפה בחנות הספרים סטימצקי שבמתחם היכל התרבות במחיר של 187.5 ש"ח) - עוסקת בשנים שלו ב"ואניטי פייר" וב"ווג", שנים בהם הוא הניח את היסודות לשני ז'אנרים שהפכו, כך נדמה, לז'אנרים הפופולריים ביותר במאה הנוכחית - צילום האופנה, וצילומי פורטרטים של סלבס.וויליאם אגלסטון ואהבתנו הנצחית שארלוט רמפלינג בצילום של יורגן טלר ל"מארק ג'ייקובס"

התערוכה השנייה, Weird Beauty, היא סקירה אופנתית של צילום האופנה בשנתיים האחרונות, בהם פרוייקטים ממגזיני אופנה פופולריים יותר או פחות (הרבה צילומים ממגזינים אירופאים נחשבים), וצילומים ממיטב האנשים בתחום: מרט ומרקוס, נאן גולדין, סטיבן קליין, אינז ווינו, סטיבן מייזל, ועוד.

הצלוב

מאוריציו אמדאי לא מעצב בגדים במובן הקונבנציונלי של המילה. אמדאי עושה ניסויים בבגדים, חותך, פורם, תופר, וממציא מחדש את מה שאנחנו מכנים "אופנה". המעצב, שהחל את דרכו בלייבל הנחשב מאוד Carpe Diem (אלוהים, מתי יהיה לנו כסף לרכוש את המגפיים שלהם, שעולים למעלה מ-1500 דולר?), עזב - כמו מרבית המעצבים שעבדו איתו - והקים לייבל עצמאי בשם +m.a .

הגרסונייר, שבשיטוטיו האחרונים בניו-יורק בחנות Atelier נתקל בחליפה שכמוה לא ראה מימיו - חתיכות שלמות של בד המחוברות בקרסים שמבעדם אפשר לראות את גופו של הלובש - כבר ראה שמדובר באמן נדיר, כזה שמרתק לראות לא רק את התוצר הסופי של הבגדים שלו, אלא גם לעקוב אחר תהליך העשייה שלהם, אחרי מקורות הבדים (ובעיקר העורות) והדרך שהם עושים עד לחנויות האפלות שמחזיקות אותן. כמה משמח היה למצוא ראיון עם אמדאי בגיליון החדש של Scout, בו הוא פורט את משנתו, ואת האופן בו הוא תופס את מלאכת העיצוב ואת האופן שבו החברה שלו - שסימן ההיכר שלה הוא תפר מוצלב על כל פריטי הקולקציה - מתפתחת ומתחדשת. הצלב, אגב, מסמן עבורו את נקודת ההצטלבות בה "תחושות של איך משהו שמוצא את דרכו מצטלב במשהו אחר"... ולנו נותר רק לקוות שעוד ועוד בגדים שלו יצטלבו בדרכינו.

צ'יפ פריידיי / הגרסונייר משוטט בשישי

בהתחלה חשבו הגרסוניירים כי האפרוריות המגורענת של תל אביב ביום שישי רק מוסיפה נופך אירופאי למסע השוטטות האורבני שלהם (והאמת שהתגלתה רק גרמה להם לדמיין את הגלביות של קדאפי).

התאוששות מהלילה הקודם גררה אותם לקפה אידלסון הלבן והחדש שבכיכר רבין, שם מצאו הגרסוניירים, שאינם אנונימיים יותר, פינה שקטה לדסקס את אירועי השבוע. ואיזה שבוע זה היה לגרסוניירים.
קפיצה ראשונה ליקירת הגרסון, אלה אייזנברג ממזון רוז' שבכיכר מסריק. גרסונייר א' חשק עד מאד במגף הכחול של מרגי'אלה, גרסונייר ב' חמד קרדיגן אפור, דק ואלגנט אבל הכי שימחו את ליבם (והאדימו את לחייהם) המחמאות מקוראים וותיקים שביקרו בחנות. משם המשיך הדואו ל"בלוק 190" (דיזנגוף 190) לבדוק אם כבר הגיע המשלוח של פרד פרי. אך האכזבה היתה גדולה כי הקולקציה טרם נחתה על המדפים - מבטיחים לעדכן! אח"כ עצרו, חצי במקרה, בחנות "שרה בראון" (דיזנגוף 162), אמנם חנות לנשים בהגדרה, אך הגרסונייר, בדק מדד, אהב וקנה את הטי-שירט של גלעד יונה. קשה להאמין שהמצב כה קשה, שהגרסוניירים צריכים למצוא בגדים בחנויות הנשים. מה אתם אומרים?
משם לבן יהודה ולחנות המשקפיים האהובה דז'ה וו. אחד הגרסוניירים קנה זה עתה זוג Cutler and Gross שקופים והגרסונייר השני בא לראות מה חדש. והיה חדש.
על המדף חיכו זוג משקפיים מוזהבים (24 קראט) של דיטה - החברה הקליפורנית עתירת הסטייל (ועתירת הסלבריטאים שאוהבים אותה), שעיקר התמחותה בעיצוב מסגרות בהשראת משקפיים מעשורים מנצחים של המאה הקודמת. המשקפיים, פאר יצירה עשויים לעילא ונדמה כאילו נלקחו הישר מאפו של דון דרייפר, הגרסונייר הנצחי מהסדרה Mad Men, אילו רק היו לו בעיות ראייה. אבל לדרייפר, מה לעשות, אין בעיות. המשקפיים של דיטה שהגרסונייר הרכיב על אפו הם הומאז' לפיפטיז, עם חומרים ומורכבות של העשור הנוכחי. אין ספק שהמסגרת הזהובה והיפה הזו עשתה את היום. משם, קפה במרסנד שחתם את היום. חזרנו הביתה מעורפלים, אך מרוצים.

דירת הרווקים של מר דין

הגרסוניירים, שאייקוני האופנה שלהם רבם ומגוונים, יחזיקו פינה חמה בלב לגרסונייר הגדול מכולם - ג'יימס דין. השחקן (שעשה רק שלושה סרטים), האיש העצוב, נהג מכוניות המירוץ, איש הדרום, ואחד הגברים היפים בעולם שמת בגיל 24 - מקבל כתבה קצרה ומשעשעת במגזין "Architectural Digest" על דירתו בניו יורק ברחוב 68 מערב, אותה שכר ב-1953. דירת הגרסונייר, לפי הכתבה, היתה תא קטן עם מקום למיטת יחיד, שולחן כתיבה בילט-אין, ופלטה חמה. לא היה שם מטבח, ואת המקלחת המשותפת אפשר היה למצוא בקצה המסדרון. אורחים שבאו לדירה, מסתבר, מצאו אותו בין בקבוקי בירה ריקים, קופסאות שימורים חצי אכולות, תקליטים וספרים פזורים.

ואם זו לא דירת רווקים אמיתית, תוהה הגרסונייר, אז מה כן?

צ'ירוהוליק

אנו כבר יודעים שסרט המאפיה המצמרר "גומורה" לא יחטוף מ"ואלס עם בשיר" שלנו את האוסקר. אבל כוכב הסרט האיטלקי, הצעיר והרזה להחריד, צ'ירו פטרונה, הפך זה עתה לדוגמן המדובר של החודש.
בניצוחו של הצלם האגדי ברוס וובר מציג פטרונה (הגרסונייר מעדיף לקרוא לו צ'ירו) את הקולקציה האביבית של A.P.C . ואנחנו אומרים לארי פולמן: אתה דאנדי אמיתי. הגרסונייר רואה אותך מדגמן את הקולקציה האחרונה של אלכסנדר מקווין.

איזה תיק

עוד שיתוף פעולה (כבר אמרנו ששת"פים הם הטרנד הבולט השנה) מעניין, היישר מ"Bread and Butter", יריד האופנה הגדול שבברצלונה, הוא בין אחד המעצבים האהובים על הגרסוניירים - ריק אוונס, וחברת התיקים איסטפאק (שכבר סיפרנו לכם על שיתוף הפעולה בינה ובין ראף סימונס, שת"פ שנגמר השנה). אוונס, המעצב הקליפורני ארוך השיער, שממשיך את ההתעסקות שלו בחומרים לא רגילים, עיצב לליין תיקים מקנווס בסקאלת צבעים שנעה בין הבז' לחאקי, והוסיף גם ז'קט להשלמת הקולקציה.

שיתופי הפעולה האלה הופכים את תיק הגב לפריט חובה השנה, בעיקר אחרי שבשנים האחרונות הוא קצת ירד מגדולתו. להשיג בקרוב, הגרסונייר מקווה, בחנויות.

למכירה: דוב אופנה

אנטוורפן היא אחת הערים האהובות על הגרסונייר שלא מפספס הזדמנות לבקר בה למטרות שופינג ועינוג החיך. אנטוורפן היא עיר נמל, בירת יהלומים ואופנת האוונגרד אשר הוציאה מחיקה את שישיית אנטוורפן המפורסמת.

אחת החנויות המדהימות בעיר היא של המעצב ולטר ואן ביירנדונק, הילד השובב של השישייה המורדת, שעיצוביו מושפעים מאלמנטים גרפיים חזקים וצבעוניים לצד מוטיבים אתניים, טבעיים ומלאי הומור. המבקרים בחנות, המעוצבת למשעי כמו כל יצירה ביירנדונקית, מסתובבים עם חיוך צ'שיירי ענוג במיוחד כשהם מקיפים את הדוב הענקי השוכב לו על גבו ומשמש מדף לבגדי הילדים.

זמן המיתון נותן אותותיו, וואן ביירנדונק, דוב ענק בפני עצמו, מוכר את יצירתו ומבקש עליה סכום נאה של 30 אלף יורו. מומלץ בדוב לבעלי חנויות קונספט ולאספני אמנות עכשווית.
למבקרים באנטוורפן הכתובת היא:
St.Antoniusstraat 12
2000 Antwerp

שומעים שזה יפה

האמן ניק קייב, לא החבר הטוב והאהוב מהאייטיז, פותח תערוכה בניו יורק תחת הכותרת "Recent Soundsuits" ומחבר מחדש מושגים מתחומים שונים, כמו אופנה, אמנות, סאונד וחומר. התערוכה כוללת בובות שעליהן "חליפות סאונד", מעין יצורים אמורפיים שנעים בין דמויות אדם לציור אבסטרקטי. את השם לחליפות ("חליפות סאונד" כאמור) הן קיבלו כיון שאלה חליפות המשמיעות סאונד בעת לבישתן, פאן קצת נשכח באופנה -אבל כזה המתחבר לטקסים פגאניים ולריטואלים דתיים, או לאמנות-גוף נוסח שנות השבעים שקצת נעלמה. התערוכה, שמוצגת בגלריה ג'ק שיינמן, נראית כמו חלום הזוי במיוחד, ומהתמונות הגרסונייר היה בטוח שמדובר בעבודות של מרג'יאלה על טריפים.

עד ה-7.2 ב: 513 West 20th Street, New York NY 10011

גרסוניירים בנעלי בית

אחרי שמונה שנים שהצלם האמריקאי טוד סלבי עבד בעולם אופנה, צילם פרסומות ואדיטוריאלס למכביר למגזינים מובחרים, הוא החליט לפצוח בפרוייקט אישי שמהר מאד הפך לשיחת היום בתעשיית הקריאטיב. בבלוג וויזואלי מדהים הוא מציג חברים, קולגות ומוזות אותם צילם בביתם, במיטה, במטבח או בחדר העבודה ומעניק לנו הצצה מלוטשת, עמוסת סטייל ומלאת השראה. העולם הפנימי של האובייקט כבר הרבה זמן לא היה כל כך נוצץ.

החופר

דווקא בשבוע כזה של תצוגות חדשות ובגדים שזה עתה נתפרו וראו אור, אאוטסייד מגזין מפרסם כתבה על בריט איטון, אחד ממלקטי בגדי הווינטאג' הטובים בעולם. בשביל איטון, "וינטאז'" פירושו בגדים ופרטי לבוש מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ועיקר ההתמחות שלו הוא בגדי עבודה מג'ינס אמריקאיים. כשהשוק מוצף בפרטי אופנה מכל התקופות והשנים, פרטי לבוש כמו שאיטון מחפש מגיעים לסכומים שערורייתיים של אלפי דולרים, כמו ג'ינס בן יותר ממאה שנים שנמצא בעיירת כורים בנבאדה, שנמכר בeBay בסכום של $46,532 ל... חברת ליוויי'ס.
שווה לקרוא את הכתבה המסקרת שבוע ימים בו נסע הכתב עם איטון ברחבי המיד-ווסט, ומעניין עוד יותר להתחקות אחר עקבותיהם של בגדים שעברו שימוש במאה שנים האחרונות ועדיין יש להם קונים גם היום. ויותר מזה, כמה מרענן שלפרטי לבוש יש היסטוריה ארוכה וספוגת זיעה, ליזול ופחם, כשהעולם אחוז אובססיה לבגדי מעצבים חדשים או לבגדים שמקום הייצור וההיסטוריה שהם כמעט אף פעם לא רלבנטים.
אם ראלף לורן וליוויי'ס מתעניינים, הגרסוניירים נשבעים לעשות סוף סוף את המסע מחוף לחוף שהם נשבעו פעם לעשות , ולחפש גם בגדי וינטאג' אמיתיים שיממנו את כל שאר התשוקות שלהם, הישנות מפעם והחדשות ממילאנו, שמתחילים להגיע בטפטופים השבוע.

Handsome Boy Modeling School

שבוע אופנת הגברים של מילנו רק התחיל, אבלThe Moment , בלוג הסטייל של הניו יורק טיימס, כבר מספק טעימה ראשונה ממה שמצפה לנו שם, ובעיקר רשימה מצומצמת של הדוגמנים שהולכים לככב במסלולים השנה.

אז הנה תחזית ראשונה (ולא מאושרת סופית) לשנה: הלוק יהיה לכיוןן הסקיני, עם השפעות של מראה רוק'נ'רולי, אמריקאי ויותר אדג'י. בתיאבון.

כף התקווה היפה

אם לפני שבועיים פרסם הגרסונייר פוסט פרידה עצוב ונוסטלגי ממצלמת הפולארויד, היום הגיע תורו של ה"פאלם פיילוט", אותו גאדג'ט גמלוני שהגיח אל עולמנו בסוף הניינטיז, שהגרסונייר מעולם לא למד לאהוב.

אבל אז קרו שני דברים: פולארויד שחררה את המצלמה הדיגיטלית החדשה הנקראת "פּוגו". העיצוב אמנם משעמם ביותר אבל המצלמה מביסה את כל אותם טלפונים שיודעים... רק לצלם.

החידוש השני הגיע מה CES, תערוכת האלקטרוניקה הענקית שנערכה בשבוע שעבר בווגאס. התרגשות עצומה, מדווח בוינג בוינג, נראתה על פניהם של עובדי חברת פאלם בעקבות חשיפת המוצר החדש - שכנראה יציל את גורל החברה. ה- Palm Pre מסתמן כגאדג'ט החם של 2009 והדיווחים מווגאס אף טוענים כי ה-Pre עולה בלא מעט תכונות על האייפון: הוא קטן יותר מהמפלצת של אפל, האנימציה שלו מדהימה, התפריט מרשים, אינטגרציה מעולה לפייסבוק וג'ימייל בקיצור...הפאלם מת. יחי הפאלם החדש.

גברים בעבודה

רבים חיכו השבוע לראות מה יציג תום בראון, הדארלינג של עיצוב האופנה הגברית באמריקה, שהוזמן ל ”פיטי אימג’ן אומו” - אחד מאירועי האופנה הגברית הגדולים ביותר באירופה, המתרחש מדי שנה בפירנצה.
בראון הציג את קולקציית סתיו-חורף 2009 בשואו מרהיב, אלגנטי ומדוייק כשעוד תמונות מרהיבות תוכלו לראות אצל אורי אורן וכדאי גם ולקרוא את הביקורת המחמיאה של גברת מנקס.

גברים09

האתר ריפיינרי29 קיבץ ברשימה משובחת את המלצותיו לגבר המתעדכן ב 2009. זהו המדריך הנכון לאיש העסקים או הסטודנט, האמן או הקלצ'רקרט המחפש מה לקנות ואיפה ואיך לעזאזל להתאים את הזוג חדש של נעלי הזמש הכחולים עם ז'קט הבייסבול קלאסי.

להדק את החגורות

צמד הצלמים האהוב של הגרסוניירים, אינז ווינוד, צילם את הקמפיין הקרוב של ז'יוונשי לקיץ הקרוב, והעתיד נראה בוהק,שחור ואיך לומר... עגמומי. הגרסוניירים, כך נראה, לא יכולים להסכים יותר.

של נעליך

בואו נודה בזה ונמשיך הלאה: החורף המובטח לא יגיע, ואפשר כבר להתכונן לחודשים החמים והמיוזעים שיימשכו עד בלי די. וכמו תמיד, ימצא את עצמו הגרסונייר בדילמה קשה ופתרונות דחוקים לשאלה מה אפשר לנעול בתקופה הלוהטת הזו, ועוד בחלק הזה של העולם.
וכמה מרענן פתאום להיזכר באספדריל, אותן נעליים קלות העשויות מבד קנבס ובעלות סוליית חבל. גם קל, גם לא כובל את הרגל לחסדי הזיעה של חום יולי אוגוסט, ועכשיו - עם הזוג החדש בצבע כחול יפהפה שHermes יוציאו לשוק באביב הקרוב - זה אפילו נראה טוב. אהה, ואף מילה על קרוקס.
קיץ נעים.

מימוסה להמונים

הגרסוניירים ירוקים מקנאה: GAP, החברה האמריקאית האהודה (לפחות בכל מה שקשור לאריזה הכפולה של חולצות טי פשוטות באפור עכבר, מהסוג המשתבח עם כל כביסה, ייבוש ותלייה - ושאותן ילבש הגרסונייר לנצח), פותחת חנות מיוחדת וזמנית במידטאון ניו יורק, בשיתוף עם Pantone (האוטוריטה בכל מה שקשור לענייני צבעים בתעשיית הגרפיקה והדפוס).

החנות מחזיקה חולצות טי במהדורה מוגבלת המסודרות לפי הספקטרום הרשמי של החברה, ובמרכזה חולצת טי עם הצבע הרשמי של 2009 (לפי Pantone): המימוסה (14-0848).
מהחברה נמסר שגוון המימוסה מסמל "את החום והאיכות המזינה של השמש...והוא גם קשור להארה, כיון שזהו גוון שמצית את הדימיון ואת רוח ההמצאה" העובדה שמימוסה יכולה להציל את הדכדוך העולמי העכשווי קצת אופטימית, לדעתנו, אבל אין ספק שחולצות טי פשוטות בצבעים רשמיים של Pantone יכולים לעשות לגרסונייר רק טוב.להשיג עד השמונה בפברואר.
680 Fifth Avenue (between 53rd and 54th Streets)
New York, NY (212) 977-7023

הבלוג: עכשיו הספר

סקוט שומן, הידוע בכינויו הסרטוריאליסט הוא הבלוגר הנערץ על הגרסוניירים, שהפך לצלם מגזינים מבוקש, שהפך לדוגמן שנהיה גם אמן ושינה ללא ספק את פני עולם צילום האופנה בכלל וצילום אופנת הרחוב בפרט. ועכשיו זה רשמי: הוא הולך להוציא ספר!

הוצאת פינגויין הבריטית תוציא את הספר בספטמבר 2009 והוא יכלול כ- 500 עמודים שיכללו תמונות ממכלול יצירותיו הוויזואליות ומעט מאד טקסט. זה עוד רחוק אבל מדובר במתנת ראש השנה אידיאלית! הגרסונייר כבר מחכה.

השנה מתחילה באמצע ספטמבר

מכורי מגזינים (כמו הגרסוניירים) יודעים שגליונות ספטמבר של מגזיני האופנה החשובים הם מסה כבדה מאוד של ניירות כרום, שמלאים בקמפיינים חדשים לחורף המתקרב, הפקות אופנה מושקעות ועמודי פרסומת בלתי נגמרים. התנ"כ של המגזינים האלה, הVogue, הוא בדרך כלל נותן הטון (בספטמבר 2007 הוא באמת כמעט שקל ככה: למעלה משני קילו ו-840 עמודי כרום צבעוניים), והשטן שעומד בראשו היא האלוהים של הביצה. אגב, שמועות שרצות בזמן האחרון דווקא מדברות על עזיבתה את המגזין, והגרדיאן אמש פרסם כתבה על מצבו הקשה של המגזין ,ועל כישלונו למשוך אוכלוסיות חדשות וצעירות. בכתבה גם צויין, בהמשך לשמועות ממגזיני רכילות, שהשטן עשויה לקבל תפקיד בממשל אובמה החדש (?) במסגרת השירות הדיפלומטי.

אנה ווינטור

לגרסונייר נודע שסרט דוקומנטרי הנקרא "The September Issue" התקבל לפסטיבל סאנדנס ויוצג שם בבכורה עולמית. הסרט, שעקב אחרי 9 חודשי הלידה הארוכים של גיליון ספטמבר 07' (הגדול ביותר בהיסטוריה בת יותר ממאה השנה של המגזין), קיבל את ברכתה של ווינטור, ומהראיון שנתן הבמאי ר.ג'. קאטלר ל IndieWire עולה שהיה זה גם הרעיון שלה לעקוב אחרי הוצאתו של הגיליון. בראיון לאתר הוא מספר, אגב, שהאתגר הגדול שעמד לפניו היה העובדה שאנשים בתעשיית האופנה חשדניים ביותר למצלמות: "הם רגילים שמצלמה היא האוייב, משהו שחודר ותופס אותך ברגעים לא מוצלחים... לשכנע אותם שאנחנו לא כמו אנשים אחרים עם מצלמות היה אתגר ענק".
הגרסונייר, שיוותר הפעם על נסיעה לסאנדס, ישתדל לא לכסוס ציפורניים (מניקור תמיד עדיף) ויחכה בקוצר רוח לסרט שמשלב כמה מאהבותיו הגדולות: מגזינים, אופנה, וסתיו.

בוקר וידיאו טוב

שני קטעי וידיאו להקלת פתיחת השבוע…

* * *
הפרסומת הוויראלית של רייבאן, שעוד שניה כולם ידברו עליה:

* * *

טריילר לסרטו החדש של גרי האסטוויט "אובג'קטיפייד" המדבר על השפעת העיצוב התעשייתי על חיינו (ברקע אפשר לשמוע את קולותיהם קרים ראשיד, מארק ניוסון ואחרים). ההקרנות הראשונות יהיו במרץ 2009:

ניילון לגבר

לפני כשנתיים וחצי מגזין הבנות האמריקאי Nylon הביא הביתה חבר חדש בשם Nylon Guys. השבוע התבשרנו כי המגזין הגברי קיבל סוף סוף אתר משלו, וזה מצוין כי הגרסונייר ממש לא התכוון לעשות מינוי בזמן הקרוב...

ואם כבר מגזיני גברים: מי שעוקב בחרדה אחרי הידיעות לסגור את Men’s Vogue יכול מהיום להירגע אחרי שתאגיד Condé Nast מצא את הדרך לשמור על הוצאתו הסדירה לאור. המגזין ייצא פעמיים בשנה (במקום 10!) וגליון האביב הקרוב יוצמד לישבנו של גליון אפריל של ווג - וזו הפעם הראשונה בתולדות המגזין שהוא מודפס עם שער אחורי. למי שממש מעוניין (ולקוראי דה-מארקר...) מחיר פרסום עמוד מודעה בגליון הגברים יעלה כ- $52,340, שזה פחות מחצי מהמחיר בווג נשים או ב GQ.

לב לו היה לי

אחת ההופעות המרשימות והמטלטלות שהגרסונייר אי פעם חווה היתה של The Knife, אותו דואו-שוודי-אלקטרוני-מסתורי-ואפל. זה היה באמסטרדם, בקיץ 2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השניה.

בימים אלו חצי מהדואו המיתולוגי, קארין דרייר האלוהית, פוצחת בפרויקט חדש, לא פחות אפל, לא פחות קדורני בשם Fever Ray והקליפ של הסינגל הראשון עלה זה עתה לרשת. הקטע נקרא "אם היה לי לב" וכפי שהעניינים מתגלגלים להם - זה הולך להיות שיר המלחמה של הגרסונייר.

If I Had A Heart from Fever Ray on Vimeo.
במאי: אנדריאס נילסון

אינעל רבאק, מלחמה ארורה

נעליים ברחוב דאונינג

הגרסונייר, שחיפש דרכים שונות ומשונות להתייחס למלחמה האכזרית והרעה שמתחוללת בדרום, מצא שנעליים הפכו להיות הפריט האופנתי הבולט של המלחמה האחרונה. זה התחיל דווקא לא רחוק מכאן, כשהנשיא בוש הגיע לבגדד וכינס מסיבת עיתונאים במסגרת סיור הפרידה שלו מהאזור. במהלך מסיבת העיתונאים זרק אחד מהם, מונטאדר אל-זיידי, נעליים על הנשיא, וכך נולד ריטואל אנטי מלחמתי חדש בדמות זריקת נעליים.

אקט זריקת נעליים, יש לציין, הוא מנהג מוסלמי שמשמעותו בוז, וכל הפניה של סוליה/נעל למי שעומד ממול נחשבת הפגנת עליונות וביטול מעמדו של העומד ממול.. כך שלטרנד יש רגליים באיזור הזה של העולם. אחרי תקרית בוש-אל-דייזי, התפשט המנהג לכל עבר וניתן לראות אנשים זורקים נעליים ברחבי העולם, כחלק מההפגנות האנטי מלחמתיות נגד ישראל. מארגני ההפגנה שנערכה בלונדון השבוע רצו להשאיר אלפי נעליים ברחוב דאונינג, ומשנחסמו – הם החלו לזרוק נעליים, הומאז' לאל-דייזי שטבע את המנהג בחודש שעבר, ולאקט האנטי מלחמתי הזה.

וכשהתותחים רועמים והמוזות שותקות, הגרסונייר מתעצב עד מאוד, ומחפש את זוג הנעליים המתאים כדי להביע את סלידתו מהמלחמה ואת עצבונו מקורבנותיה, ומשתתק. ולגרסוניירים מתנגדי המלחמה ברחבי העולם, להלן אופציות מתאימות לזריקה:

ד"ר מרטינס - חזק ומאסיבי

לנוון - כואב ומדוייק
פייר הארדי - קלאסי ונועז

בית חולים שיק

הנה יקירנו מרטין מרג'יאלה (שכבר כתבנו עליו פה בהרחבה) בעוד תרגיל של יצירתיות עיצובית. תחשבו על צמיד בית חולים, כזה שעונדים בכניסה לחדר מיון או חדר לידה, תעבירו אותו לסיבוב מהיר במוחם הקודח של מעצבי המרג'יאלה, והנה התוצאה:

הצמיד דק וכסוף, מצופה פליז, אולי קצת סליז, אולי קצת נוצץ, אבל בהחלט חובה לחובבי הז'אנר.

אפשר להשיג בבראונז.

שירת השפם

אחרי שגרסונייר מסויים גילה את חיבתו לגידול זיפי הזקנקן הגיע זמן להתוודות על חלום של גרסונייר אחר, חלום לבנטיני, קולוניאליסטי, מדוייק ושעיר. שעיר ומדוייק: השפם.
מה לא דובר ונכתב על אותו פס מוזר, דק או עבה, מרושל או מוקפד שמתנוסס לו בגאווה מצ'ואיסטית על שפתינו העליונה (עם פרגון לא קטן לאחיותינו המשופמות כמו ג'יי.די מלהקת לה טיגרה).
השפם האסייתי, האקזוטי אולי בסכנה אבל שפם הג'נטלמנים המטופח למשעי היה אחד הטרנדים החזקים של השנה החולפת, ותודות ליעל היקרה שבערבות ברלין נזכרנו גם בדברי המשורר:

אֱלֹהִים הָאֲמִתִּי:

אֲנִי מֵת לְגַדֶּל שָׂפָם

אַךְ אֵינִי מְסוּגָּל לְהַחְלִיט

אִם לִבְרֹא אוֹתוֹ מִתּוֹךְ הֶבְזֵק

שֶׁל אֵשׁ וְעָשָׁן

אוֹ לְגַדְּלוֹ בְּסַבְלָנוּת אֱנוֹשִׁית.

לָכֵן לְעוֹלָם לְעוֹלָם

לֹא יִהְיֶה לִי שָׂפָם,

וּמִתּוֹך הַהִתְלַבְּטוּת הַנִּצְחִית הַזֹּאת

צוֹמְחוֹת עוֹנוֹת וְעָרִים

(מתוך "דת – חזי לסקלי")