בושם (לא) סטנדרטי

הגרסוניירים לא מפסיקים להתרגש מהבשמים של קום דה גרסון (כבר הזכרנו אותם כמה פעמים), וגם אם הם טרם הספיקו להריח את הבושם החדש, הבקבוק והשם כבר עושים להם את זה. הפעם, מדווח בלוג העיצוב דזין דווקא, מדובר בשיתוף פעולה עם חברת הריהוט הפינית ארטק, שהמייסד שלה - אלבר אלטו - ראוי לתואר גרסונייר כבוד, ואחד הארכיטקטים המודרניים החשובים, שגם עסק גם בעיצוב טקסטיל, ריהוט וזכוכית.

הבושם החדש, "סטנדרד", משקף את הדמיון בין שתי החברות, שלדברי הידיעה לעיתונות, חרטו על דגלן אמונה ביצירתיות ללא פשרות. הריח, מכל כל פנים, מורכב מתמציות תה לברדור פיני (מה זה?), פרחים, מתכת וחלודה (אלוהי קום דה גרסון, הגרסונייר באמת כבר לא יכול לעמוד בזה), שומר, ג'ינג'ר, לימון, מוסק, זעפרן וארז.

להשיג בדובר סטריט מרקט ובחנויות של המותג וחנויות הרהיטים החל מה-15 באוקטובר.

ראיון עם עורך

כמובטח בפוסט הקודם, מנחת יום כיפור גרסוניירית: ראיון עם יוּפּ ואן-בנקום, העורך, המעצב, והמו"ל של BUTT מגזין, פנטסטיק מן מגזין ו- RE מגזין. הראיון פורסם לפני שלוש שנים במגזין 360מעלות לרגל הוצאת הספר של BUTT.

מי שרוצה לצלול למוח קריאטיבי במיוחד, ולקבל כמה טיפים על עיצוב מגזינים, אופנת גברים, מסז' בישבן וגברים ישראלים...שייפנה כמה דקות ויהפוך את הדף.

אני נפגש עם יוּפּ במערכת שאחראית על שלושת המגזינים שלו וכצפוי מתאכזב מחוסר הגלאם. המשרד ממוקם על גדות תעלת הנסיכים בקומת קרקע מתחת לגובה המים הגועשים. בחוץ משתוללת סערת קיץ אימתנית ויוּפּ, בחולצת ג'יל סנדר נעוצה ברישול אלגנטי בג'ינס אקנה, נראה כאילו בכלל שכח מהפגישה שלנו. הוא קופץ להצטייד במרלבורו אדום, פנטה לייט ועוגיות אנרגיה. אני בינתיים פורס את פתקי השאלות על השולחן והופך אותם כך שמתגלה פרצופו של באדי הולי. מסביבי שלושה מקים מרצדים, ים ארגזים עמוסי מגזינים ושלט גדול הקורא לא לעשן. ב- 1997 הוציא יוּפּ לאור את Re-Magazine שייזכר כמגזין מהפכני עם שפת עיצוב מינימאלית ואישית וקונספט ייחודי בכל גיליון. ב- 2001 חבר אליו חירט יונקרס (עיתונאי האופנה החשוב ביותר בהולנד) וביחד הוציאו לאור את Butt - מגזין תרבות הומואי, ה'פאגזין' הראשון. מגזין Butt למי שעוד לא נתקל בתופעה הוא ורוד, בגודל A5 ונוטף זימה הומואית וראיונות מבריקים. המרואיינים (מפורסמים או אנונימיים) מופיעים כמעט כולם עם הזין בחוץ או עטוף במגבת, או בזקפה. או מאחור. כולם מדברים בצורה חופשית על זיונים בשירותים, בפארק, על אלימות, אקסים, פטיש ואופנה. אין ראיונות סטנדרטיים של "אני אמן אז בבקשה בוא לא נדבר על החיים שלי אלא על האמנות". למרות שמדברים גם עליה. ב- 2004 הוציאו יוּפּ ויונקרס מגזין חדש בשם Fantastic Man ששומר, בפורמט A3, על קווי העיצוב הייחודיים של יוּפּ. קווים אסתטיים וחסכניים שיחד עם התוכן, המתעסק באלגנטיות גברית, הופכים את FM לקלאסיקה מיידית. המגזין מחפש גברים עם קסם אישי, חיוך אירוני ולא מעט סטייל. יוּפּ חוזר רטוב כולו ובוחן את באדי הולי תוך כדי הדלקת הסיגריה.

איזה מתוק. הכנת פרויקט שלם בשבילי?
כן, האמת לא ידעתי מאיפה להתחיל. יש יותר מדי נושאים שאתה מתעסק בהם.
הרבה אנשים מתבלבלים עם העניין. אני עושה יותר מדי עכשיו. אני עובד ששה ימים בשבוע, ובשבועות האחרונים אני כל בוקר בבית הדפוס ואחר הצהריים במשרד. עושה מלא דברים. אבל היום היה אמור להיות קצר.
עד שאני הגעתי. שכחת את הפגישה הא?
כן כן, לא, פשוט לא הסתכלתי ביומן, אבל זה בסדר יש לי זמן, הדדליין היה אתמול והיום אני יכול שוב לנשום.
הזכרת את הדדליין גם בטלפון כמה פעמים. זה הספר החדש של Butt?
לא, זה ספר של צמד הצלמים ההולנדי אנושקה בלומרס ונילס סכום (Blommers & Schumm). אני מעצב להם את הספר ורק אתמול בלילה סיימתי את העבודה עליו - הדדליין המקורי היה ליום שישי...זה היה סופשבוע אינטנסיבי.
אתה עובד איתם כבר הרבה זמן.
כן כבר יותר מעשר שנים.
בהרבה מהפרויקטים שלך אתה עובד עם אותם אנשים. יוצר מן קולקטיב שממשיך איתך בגיליונות ובמגזינים השונים.
אני אוהב לעבוד עם אנשים שאני סומך עליהם, שאני יודע מה הם עושים. רובם חברים, או בוא נאמר...חברותיים. אני לא עובד עם אנשים בצורה מקצועית, חוזית. בטח לא עם סוכנים. זה תמיד על בסיס שהם רוצים לתרום למגזינים שאני עושה. אני בקושי משלם למישהו.
אז מה קורה שחברים ועבודה מתנגשים?
כשכסף מעורב הכול באמת נהיה שונה. וגם הרבה זמן עבר מאז שהחלתי לעבוד עם צלמים כמו אנושקה, נילס ו-וולפגנג (טילמנס). אנשים מוצאים את עצמם במקום שונה, בעמדה שונה. פתאום לכולם יש אסיסטנטים ואי אפשר ליצור איתם קשר ישירות.
שונה מהתקופה של הגיליונות הראשונים של Re-.
לגמרי. אבל זה היה משהו שונה מכל הבחינות. אז אני סיימתי את הלימודים ופשוט רציתי להמציא מגזין. אני בא מרקע של עיצוב והגיליונות הראשונים היו ניסיון בלהיות עורך. או בלהיות ארט דירקטור. או צלם.
וכותב ומוציא לאור...
כן, זה היה בשני הגיליונות הראשוניים של Re-. אני עשיתי הכול לבד.
אתה מתגעגע לימים האלה?
לא...ממש לא! זה היה חלק מההתפתחות שלי, מהמעבר שלי מעיצוב למדיה אחרת ש...לא היתה קיימת כך הרגשתי. אז התחלתי ליצור משהו בעצמי. באותה תקופה (97') בהולנד לא היו הרבה מגזינים מעניינים. לאט לאט התחילו להגיע מגזינים חדשים מפאריס כמו "Self-Service" ו"Purple" שהיו השראה מצוינת.
ומה עם Dutch המיתולוגי שנעלם אך השאיר חקיינים רבים?
לDutch אני מעולם שלא הרגשתי קשר גדול. כל האופנה הזו, האימאג'ים הסופר-יפים, אני אף פעם לא יכולתי להתגבר על העניין של האסתטיקה המוגזמת. אני רציתי אז ליצור משהו אחר שחשבתי שהיה חסר בתרבות הזו של המגזינים.
אבל עכשיו, עם FM, אתה מתעסק במשהו שהוא מאד אופנה ועמוס בוויזואליה אסתטית ויפה.
כן, אבל לפי הכללים שלי. אני יוצר מגזין אופנה בלי כל פנטזיית האופנה שמסביב. זה מאד קשה לעשות מגזין אופנה שהוא בעצם לא מגזין אופנה. זה טיפה יותר עיתונאי כי הוא מבוסס על אנשים וסיפורים. וכמובן העיצוב שמבחינתי הוא כבר סטייטמנט בפניי עצמו. שמונים אחוז מהמגזין הוא רק שחור-לבן!. אני מרגיש מאד מחובר למסורת של מגזינים בארצות הברית ובגלל זה רציתי שגם ב FMתהיה קלאסיקה מסוימת. עם לא מעט אירוניה.
טוב, אירוניה היא בכלל אחד הקווים המובילים בכל מגזין שלך.Butt מלא באירוניה בוטה, קאמפית, בRe- תמיד ראיתי אירוניה מאד מלנכולית.FM הוא יותר FUN.
זה בדיוק מה שרציתי ב- FM שזה יהיה מגזין כיף למי שאוהב להתלבש. זה כיף ללבוש סווצ'ר ב- 1500 יורו ובעמוד ליד טי-שירט לבנה בחמישה יורו. מה - לא תרצה ללבוש טוקסידו של איב סאן לורן אם זה אפשרי? אנחנו מציגים גברים שאוהבים ויודעים להתלבש. של מי הסוודר שלך, פיליפה K?
לא. a.p.c. למה?
כי ישר אפשר להבחין שיש בזה איכות לא סטנדרטית. היום לאנשים אולי יש יותר כסף מאשר לפני עשר שנים. ויותר ויותר גברים יש להם... תראה את ג'ונתן אדלר מגיליון 2 של FM. אני לא חושב שהוא רואה באופנה משהו חשוב. הוא החליט על מדים קבועים של חולצות פולו לאקוסט וזה מה שהוא לובש בעשרים שנה האחרונות. אז הוא אובססיבי עם סטייל? ברור. אכפת לו מאופנה או מהקולקציה החדשה שג'ון גליאנו או פול סמית'? אני לא בטוח.
הגברים האלה, שמוצגים Butt וב FM הם לא ילדים. הם בני שלושים ומעלה, שמציגים את עצמם בכנות, עם כרס פוטנציאלית וחוסר המושלמות. איך זה מסתדר עם האימאג' שעולם האופנה הגברי מנסה למכור היום? עם הנערים האנדרוגנים של האדי-סלימאן ורף סימונס.
תראה המגזין הוא באמת לגברים ש...אני לא רוצה להגיד בורגני, אבל...כן, בורגניים. גברים מגיל שלושים או שלושים וחמש שכבר התמסדו, שכבר יש להם סיפור לספר. אתה יכול להיות בן 20 ובטח מאד Cool אבל...לא הכי מעניין. חוץ מזה יש כל כך הרבה מגזינים שכל הזמן דוחפים מוצרים כאלה ואחרים, מראיינים אנשים כי יש להם תערוכות חדשות, קולקציות חדשות, סרטים חדשים. אנחנו מציגים הרבה גברים שרוב הקוראים לא מכירים. הם מדברים על סקס ופנטזיות, ועל הזדקנות וכן גם על האמנות שלהם. אבל לא רק על מוצר חדש שהם דוחפים. FM הוא שונה כמובן. הוא רק בתחילת דרכו וזה די קשה למסד משהו בגיליון ראשון או שני. אנחנו נכנסים פה למגרש של עולם האופנה ומנסים לא לשחק לפי הכללים. החוק הראשון שהצבנו במגזין היה: בלי דוגמנים. הגברים שאנחנו מראיינים הם גם מדגמנים ולשאר העמודים הכוונה היתה למצוא אנשים מסביבתנו, ולצלם אותם בבגדים שהם לובשים אולי עם פריט זה או אחר.
מה בכלל הביא אתכם בעצם ליצור את FM במקביל לעבודה על Butt?
FM הוא בעצם תוצר הלוואי של Butt והוא עדיין מנסה למצוא את הצורה האמיתית שלו. יש תיאוריה שלכל מגזין יש רק שבע שנות תהילה. ואז הוא מאבד את הרלוונטיות. אנחנו עכשיו בחמש שנים עם Butt ואני מניח שמי שקורא אותו מהגליון הראשון כבר מתחיל להשתעמם. גם העיצוב הוא תמיד אותו דבר. אבל תמיד יש לנו שם סיפורים שונים ומעניינים. ואנחנו פוגשים כל כך הרבה אנשים דרך המגזין.
באמת נראה כאילו יצרתם קהילה דרך המגזין. המסיבות, האתר העמוס...
פפפו, אנחנו מקבלים חמישים אימיילים ביום!. אנשים מרגישים באמת כמו במועדון מעריצים. אבל אני מבין מאיפה זה בא. כשאני הייתי צעיר לא היה שום דבר שיכולתי להזדהות איתו כגיי. בעיקר כשזה נוגע למיניות כל המגזינים די מרתיעים. לכולם יש גופות יותר מדי מדהימים. אנחנו מגזין שמדבר על מין אבל עם כנות. מדברים על הדברים כמו שהם. כישלונות, אהבות, סטיות ופנטזיות. וזו הסיבה שאני מניח שהרבה צעירים נמשכו אל המגזין. מצאנו שקוראים רבים הם בתחילת שנות העשרים לחייהם, לא בטוחים בעצמם, ודרך Butt הם יכולים, לא ללמוד, אבל לשתף.
מארק ג'ייקוס אמר בראיון ל- Butt (גליון 7) שהוא לא מבין למה קהילה שרוצה שוויון - רוצה להיות לבד. האם זה באמת מצב של הגייז היום? אחרי שוויון הזכויות והסקס חופשי והתחפושות והעניינים – ולמה לעשות מגזין גטו?
תראה כשאתה גדל כגיי אתה גדל כ"אחר". שונה. וזו תופעה ייחודית שאני חושב גורמת לי וגם לאחרים להמשיך לעשות דברים כדי להמשיך להיות שונה. זה חלק בלתי נפרד מהזהות. יש בעיה כמובן שאם אתה גיי היום אז יש עולם מוכן ומסודר בשבילך. אתה יוצא מארון אחד ונכנס לארון אחר. ויש מלא ארונות וזרמים ושכפולים (Clones). ומן הסתם לא כולם מייצגים אותי. העולם הזה מאד מוגבל. אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו עושים את Butt. לייצג סוג אחר של הומוסקסואלית, עם מגוון רחב של ייצוגיות. בתחילת הדרך הרגשתי שדרך Butt אני יוצר ארון חדש לגייז. אבל כל מה שרציתי להגיד בסופו של דבר שזה "קול להיות גיי". לא רק לדבר על שופינג או ללכת לג'ים, לנפח את השרירים ולשמוע האוס. אני חושב שמה שקרה לעולם הגייז בשנות התשעים הוא שהוא פשוט הפך לסטרייט.
כסטרייט ופריק מגזינים לא קטן ניסיתי כמה פעמים להתחבר ל Butt וזה ממש לא עבד. תמיד אותו פורנו הומואי, אינטלקטואלי, עמוס הורמונים. לקרוא כתבה על מישהו ולראות תמונה שלו עם הזקפה ביד...אתה יודע...
פורנו אינטלקטואלי? אני לא חושב. Butt הוא לא פורנו. אולי יותר...ארוטיקה שנונה? אני מעולם לא הרגשתי כמו פורנוגרפר. אני מחפש משהו שהוא שונה ואישי..... אני יכול להבין שאתה לא מרגיש חלק מ- Butt כגבר סטרייט. אני יודע שיש הרבה בנות שקוראות Butt. אבל לא הרבה סטרייטים. הייתי מרגיש די דומה אם Butt היה מגזין לסטרייטים. אני גם מרגיש לא שייך כשאני קורא VICE. הם כאלה קולים, מאצ'ואים, סטרייטים על סף ההומופוביה. ממש לא העולם שלי.
ספר לי קצת הספר שתוציאו יחד עם Taschen, מה הולך להיות בו?
בחיוך מרוצה של ילד ואפיקומנו הוא שולף מהמדף ספר נמוך, עב כרס וכצפוי – ורוד מלוכלך. הספר מתחיל עם תמונות חדשות של כל הכותבים הוותיקים. וולפגנג טילמנס הוא העורך שותף, ברוס לה ברוס כותב את ההקדמה והלמוט לאנג חושף את יומני הפורנו שלו. הגיליון האחרון של Butt (17) פותח את הספר שמסתיים בגיליון ראשון. המתנה המושלמת לאמא בחג.
איך היה לעבוד עם טשן? האם הם ניסו לצנזר חלק מהתמונות או טקסטים?
לא, ממש לא, הם כולם שיתפו פעולה והיו סופר-נחמדים. שום דבר לא היה בעיה בשבילם. בטח שאני מאד גאה בספר! הוא עצום - 560 עמודים ויש שם כל כך הרבה מה לקרוא. האמת הוא גם יהיה די זול. 25 יורו. באוקטובר אנחנו מציגים אותו בלונדון. בואו וקנו!
אתה יכול לספר לי קצת על מסז' הישבן שעברת (גיליון מספר 7)
מה אתה רוצה לדעת?
אהההה...היית עושה את זה שוב?
ממממ. אני אוהב מסז'ים. אבל זה, אהה, הייתי בהאנג-אובר כבד באותו יום. אההה...זה היה גם השבוע האחרון שלי בניו-יורק. כן, אתה יודע מה, הייתי עושה שוב.
ממליץ לחברים?
לא! תראה, A.A ג'ונסון, ההילר, הוא גבר אדיר מימדים, עם זקן מטורף והוא מציע תרפיה לא בביקור אחד אלא בצורה יותר מתודולוגית. וזו חוויה מדהימה שהוא מניח את כף ידו עליך אתה מרגיש תחושה מאד מוזרה, מאד מרגיעה. הוא משחרר. הוא שם את היד על הגוף ואני פתאום אומר לעצמי – ג'יזוס אני חייב להפסיק לעשן או להפסיק לשתות. ומסז' שלו באזור פי הטבעת זה דבר מאד רגיש. ואינטימי. הוא מצליח לקלוט את האנרגיות הללו ולקרוא אותן. הוא גם עושה טיפולים טאנטרים אחרים כמו ה"קוק-אנד-בולז-מסז' " מה שמביא אותך לקליימקס שלא חווית מעולם.
מה בעניין גברים ישראלים?
וואו כשהייתי בתל-אביב לפני שש שנים עשיתי כ ל - כ ך הרבה סקס. אולי כי אני בלונדיני, לא יודע. הגעתי כמרצה אורח לבצלאל. ומיד ביום הראשון היה שם בחור, סטרייט, שישר קלטתי עליו שהוא מתחיל איתי. כשהלכתי לשירותים הוא נעמד לידי והראה לי הזין שלו. ככה התחיל השבוע שלי, וזה היה שבוע די טוב. למרות שלא סבלתי את ירושלים.
איפה בילית רוב הזמן?
תל-אביב. קרוזינג בהילטון. זה היה הדבר לעשות. אנשים אז התלוננו שאין מספיק מקומות לצאת. יש תחושה של קהילה סגורה בתל-אביב. אולי כי זו קהילה קטנה במדינה קטנה. אבל הדהים אותי הקטע הפוליטי של ערבים ישראלים או פלסטינים. כשפוליטיקה פוגשת סקס אנשים הופכית להיות הרבה יותר דיסקרטיים. יותר זהירים. מנומסים.
מתי כבר תוציא עוד גיליון של Re??
זה תקוע עכשיו בעיקר בגלל מימון. יש לי הצעה ממו"ל בלונדון. אבל אני לא בטוח שיש לי את הזמן. גם אני מתגעגע לזה. יש בזה משהו מאד אוטונומי ונקי. Re- היה הכי קשה להכנה, התהליך של כל גיליון לקח שנה או תשעה חודשים. זה מגזין שמבקש הרבה מהיוצרים ומהקוראים. זה סוג של תרפיה לכולם. ב Re- ערכנו הרבה ניסויים של צורה ותוכן. הגליון האחרון (12#) היה על "דיכאון". לווינו אז דמות אמיתית. הסטר. המגזין הפך איתה לתהליך שוטף. פרויקט שהופך לייצוג. והמחשבה הראשונית היתה איך לייצג דיכאון? אני די אלרגי למסורת התיעוד המיושנת, מלאת 'הומניות וכבוד'. כמו מגזין Colors. אני לא רוצה רק לתעד את העובדות אלא להתייחס למושג. זה האתגר. אבל זה היה הגליון האחרון ושלושה חודשים אחר כך כבר יצא ה- FM הראשון.
ההשפעה שלך כמעצב גרפי ומורה ניכרת היום בלא מעט מגזינים חדשים – איך אתה מאפיין את הסגנון שלך?
העיצוב שלי הוא כמעט כלום. שלושה טייפ-פייס וכמה קווים. אחד האלמנטים שאני יודע שהתפשט הוא הקונספט של עמודים שמתחילים בשורות עבות ובתחתית הדף שורות דקות. אף אחד לא עשה את זה לפני. אבל אני לא מרגיש שאני רוצה להישאר בתחום העיצוב יותר. אני שמח שאני לא מלמד יותר. כנושא אני מרגיש שעיצוב הוא לא מספיק.

לקראת סיום אני מוציא גלויה ישנה שהגיע בגיליון "אביב, אלפיים ושבע" של Re- עליה כתוב הטקסט: We remember having an opinion. צירוף מילים קסום שמוכיח את עצמו עד היום כמאוד רלוונטי. סוף סוף אני שואל את יוצרו למה התכוון.

ווואו. גם אני בדיוק חשבתי על המשפט הזה השבוע, נתקלתי בו כשעבדתי על הספר של אנושקה ונילס ובדקתי עבודות קודמות שלנו ביחד. פתאום הוא נראה לי סרקסטי לחלוטין. ובאותה מידה טראגי. ומאד כן. זה היה גיליון מספר 8. גיליון "בלבול". הוא נעשה אחרי האחד עשר בספטמבר והרעיון היה לנסות ולדמיין עתיד אפשרי. עבר אפשרי. המחשבה הזו שפעם היתה לנו דעה. אתה יודע על מה אני מדבר? שהיה רגע מסוים שהיו לך דעות נחרצות כלפי כל דבר. אולי יש במשפט הזה מין געגוע לדברים שפעם היו יותר פשוטים, יותר שחור ולבן. אבל זו גם תזכורת. לפעמים אני חושב שאנשים צריכים להכריח את עצמם שתהיה להם דעה.

מהפכת הגבר הפנטסטי

המגזין "פנטסטיק מן" הוא (לדעת גרסונייר מסויים) מגזין הגברים הטוב היום בעולם. שני יוצריו (בעלי השמות ההולנדים מפרקי החיך) יוּפּ ואן-בנקום וחירט יונקרס, מצליחים, בעידן הבלוג שהרג את העיתון, להנפיק מוצר דפוס נישה איכותי, דומיננטי, משפיע ולא פחות חשוב מכך – כזה שנמכר היטב.

בימים אלו מזדקר לו על מדפי חנויות ספרים רבות ברחבי העולם גליון מספר 10 של "פנטסטיק מן" (בחירה קצת שגרתית באיאן מקרגור על השער), ונראה כי המגזין, שהצליח להעניק לגיטימיות ולדחוף את מהפכת אופנת הגברית של העשור האחרון, מקבל טוויסט מעניין. (מי שרוצה להזכר בגליון מספר 9 מקבל שירות וידיאו גרסוניירי)

הטוויסט הראשון הוא, כפי שנחשתם, אתר אינטרנט חדש ומקסים שעלה לאחרונה לאוויר (והכוונה ל-23 לספטמבר, כך שצפו לגמגומי בטא קלים), אתר נוח לשימוש עם פוטנציאל התמכרות מסוים. מעבר לתצוגה בסיסית של המגזין מציע האתר המלצות יומיות בתחום אופנת הגברים ופורום בו ניתן להתייעץ עם גברי הפנטסטיק לגבי פתרונות סטייל שונים – הגרסונייר, הפלא ופלא, היה חותם על כל אחת מהתשובות הניתנות שם.

הטוויסט השני כבר יותר מפתיע: אמנם גליון מספר עשר טרם נחת ברחובות עירנו, אבל בלוג המגזינים המסור מג-קלצ'ר כבר יודע לדווח על חדשה מסעירה שחורגת מתחום עולם הגרסונייריות. לגיליון החדש מצורף טיזר מודפס של המגזין הבא מבית ואן-בנקום/יונקרס והוא נקרא (אההמ-אההמ): "ג'נטל-וומן".
"שחר חדש בעולם הפנטסטיות" מכריזים העורכים הנלהבים, מג-קלצ'ר קורא לזה צעד אמיץ "לקחת את ההומור והאירוניה של פנטסטיק מן וליישם אותם בשוק מגזיני הנשים השמרני", ורק הגרסונייר דואג קמעא שלא ישכחו מאין באו ושימשיכו ללכת בכיוון הנכון.

הצמד ואן-בנקום/יונקרס הצליח בעשור האחרון, המאופיין יותר מכל בתופעת קריסת הדפוס, להוציא לאור שלושה מגזינים שונים, כולם מופת של עבודת דפוס איכותית, עיצוב אלגנטי עם הקפדה על כתיבה עיתונאית מעניינת, מקורית ומרעננת להפליא. בתחילה היה זה Re-Magazine האקספרימנטלי-אמנותי-מלנכולי, אחריו הגיע BUTT - מגזין תרבות הומואי-פורנו-אינטלקטואלי ואחרון חביבנו, נולד האח הגדול ב-2004, תחת השם: פנטסטיק מן.

הגרסונייר שמח שיצא לו לראיין לפני כמה שנים (למגזין 360מעלות) את יוּפּ ואן-בנקום, לרגל הוצאת הספר של מגזין BUTT. מי שרוצה לצלול לעומק, לקבל כמה טיפים על עולם המגזינים, על גברים מתבגרים עם סטייל ועל מסז' ישבן, שיפנה לפוסט הבא.

מועדון הג'נטלמנים - הטור השמיני

סוף הקיץ ותחילתה של שנה עברית חדשה תמיד מעוררים בלב הג'נטלמנים הרהורים נוגים על חלוף הזמן, על הנעורים שלא ישובו לעולם, וכן, גם על הפיכתה של עוד שערה ללבנה. כשמוסיפים לאלה את שבועות האופנה, שכבר מציגים את קולקציית הקיץ הבא, ואת בגדי החורף שמתחילים להגיע עכשיו לחנויות, הג'נטלמנים נקלעים לסחרור כרונולוגי עונתי. עם זאת העולם שייך לג'נטלמנים, והם דוחים בתוקף את האופציה הנוסטלגית הקשורה בנעורים. תרשו להם לחדש: הנוער של היום הוא בדיוק כמו הנוער של פעם. בני הנעורים חיים את ההווה וזורעים את העתיד, צורכים בלי הפסקה אבל גם עצמאים ללא תקנה, משפיעים ומושפעים, מתלהבים ואפתיים, ספקנים ומאוהבים בעצמם.

אבל הג'נטלמנים לא ממש מבחינים בכל זה. כמו הדורות הקודמים גם הם איבדו מגע עם בני התשחורת, והם רואים את גיל העשרה כיקום מקביל, תזזיתי ומוזר. כנראה רק מפסגות העשור הרביעי מובנת סוף-סוף אמרתו של ג'ורג' ברנרד שו: "הנעורים הם דבר נפלא. פשע לבזבז אותם על ילדים". האידיאל של הג'נטלמנים הוא גבר בוגר, בעל מטען הולם של ניסיון חיים והבנת בני אנוש, אחד שמתגאה בשארית חיוך שנהפך לקמט, שמתעצב על אבנים בכליות (יום הולדת 35 שמח!) ושיש לו לפחות חליפה אחת טובה בארון.
עם הגיל מגיעה גם ההבנה שכדי להתבגר בחן חייבים לשמור על רוח הנעורים, תהא אשר תהא. צעירות, אחרי הכל, היא עניין של סטייט אוף מיינד יותר משהיא גיל ביולוגי או פלח שוק אטרקטיבי. רוח הנעורים, כפי שנספר לבנינו, הגיעה לשיאה בסיקסטיז, כשבאמריקה נהפכו 70 מיליון בייבי-בומרים לבני עשרה שדחו את הענווה המזויפת של הוריהם, בזו לשמרנות של הפיפטיז ואימצו את המודרניות ואת רוח המרד. אבל אז הם גם נהפכו לפלח שוק מבוקש ומסקרן. "מרד הנעורים", שיצא לאקרנים ב-1955, דיבר על הנוער ואליו ושינה כמעט בן לילה את היחס של התרבות הפופולרית לנעורים. הסרט שימן בברילנטין את גלגלי המהפכה, והבהיר למנהלי האולפנים שמדובר בתרנגולת המטילה ביצי זהב.

השילוב המושלם בין רוח הנעורים לתרבות הפופ הפך את בני העשרה למושא הערצה לא רק של תאגידי ענק ומפרסמים, אלא גם של מעצבי אופנה ואמנים, שראו בנעורים אידיאל של יופי ותשוקה. בתערוכה מדוברת שהוצגה לפני כמה שנים בפירנצה קראו לנוער "המין הרביעי". האוצרים שלה, פרנצ'סקו בונאמי ומעצב האופנה ראף סימונס, ניסו לסמן את שיאה של אובססיית הנעורים העכשווית וכינסו עשרות אמנים, מעצבי אופנה, מוסיקאים ומעצבים שבחנו בצורה חדשה ומאתגרת את שבטי הנוער השונים ואת השפעתם על סגנון החיים העכשווי, על האופנה ועל אסטרטגיות שיווקיות. ספר התערוכה, שנקרא גם הוא "המין הרביעי", נחשב כיום מפתח הכרחי לכל מי שרוצה לפצח את הקוד הגנטי של המגזר הזה.

בכל אשר נפנה אפשר לראות שהטינאייג'רים ממשיכים להיות דימוי דומיננטי בתרבות האופנה העכשווית. את הקמפיין החדש של פראדה, למשל, צילם המעצב לשעבר של בית דיור, הדי סלימאן, שהפך את הדמות הנערית השדופה למודל האידיאלי של הדור. סלימאן, שמתעסק היום בעיקר בצילום ומתעד באובססיביות את הנוער בספרים שהוא מוציא, העמיד במרכז הקמפיין נערים ענוגים בחולצות ניטים - אימג'ים שמזכירים את תרבות הפאנק הבריטית המרדנית והצעירה של שנות ה-70 וה-80. בימים אלה הוא גם עורך מקבץ של עשרת סרטי הנעורים הגדולים ביותר לטעמו, מקבץ שכותרתו "American Youth". בין הסרטים פנינים היסטוריות כמו "ראסטי ג'יימס" של קופולה, "מאלה נוצ'ה" של גאס ואן סנט, "Permanent Vacation" של ג'ים ג'רמוש, "נקודת זבריצקי" של אנטוניוני ו... "מרד הנעורים" של ניקולס ריי.

כפי שנאמר: פני הדור כפני הפראדה

אבל לא רק המראה הנערי-מרדני חוזר. גם מראה הסקול-בוי עדיין בולט. מדי הפנימייה, הז'קטים מטוויד, חולצות הפולו והסוודרים של אוניברסיטות יוקרה מהחוף המזרחי - כולם עושים קאמבק ולא נותנים לנוער הזה לרדת מהשלטון. בית האופנה הצרפתי קיצונה עיצב בשנה שעברה קולקציה בהשראת הסרט "הבוגר", הכוכבים של סדרת הטלוויזיה "אחת שיודעת" לא יורדים מהמגזינים הנכונים, ואושיות אופנה בנות 15 בבלוגוספירה הופכות את בני ה-20 לזקנים שכבר מזמן אבד עליהם הכלח.

עולם האופנה שייך לצעירים? הנסיך צ'ארלס

אבל הג'נטלמנים שמחים לבשר שיש תקווה. במקביל לשלטון העריצות החינני של הנוער מגיחה גם ההכרה בגברים בוגרים, המשדרים אלגנטיות נינוחה, כזו שאף בן עשרה לא יכול אפילו לחלום עליה. האובססיה סביב ג'ורג' קלוני היא דוגמה לא רעה ("קלוני הוא כמו שמלה של שאנל - הוא לעולם לא ייצא מהאופנה", אמרה אחת מבנות "סקס והעיר הגדולה") ובכלל, אם תסתכלו סביבכם תשמחו לגלות שגברים בכובע, חליפה ושפם הם הטרנד החדש. הקמפיין האחרון של לואי ויטון שבו מככבים ארבעה אסטרונאוטים קשישים, דמותו של ראלף לורן, שהופך את ההתבגרות לעניין סקסי ועמוס סטייל, ואפילו מרטין מרג'יאלה ויוז'י יממוטו ששיגרו אל המסלול אנשים מבוגרים ולא דוגמנים צעירים - כל אלה הם חלק ממגמה מבורכת שבה הגבר הבוגר מביט בעצמו במראה ומחייך באושר.

יממוטו מכבד

ה"סרטוריאליסט", בלוג צילומי אופנת הרחוב המפורסם, יכול לזקוף את הצלחתו המטאורית לעובדה שלאנשים נמאס קצת לבהות בדוגמנים שרק אתמול גמרו בית ספר יסודי. סקוט שומאן, שהשיק את הבלוג לפני כמה שנים (והחודש הוציא ספר שמאגד מבחר מהתצלומים שלו), מנציח בעבודתו גברים בוגרים שנראים טוב, מתלבשים בסטייל ומשדרים עומק ושאר רוח שמוסיפים לבגדים שלהם עוד שכבה, מהסוג שאי אפשר לקנות בשום חנות.

הסרטוריאליסט מפרגן

אז לא, הג'נטלמנים בכלל לא מתגעגעים לתקופת הנערות שלהם. אמנם היה כיף לחשוב שאפשר לקרוע את העולם ולהישאר צעירים לנצח, אבל עם בוא הזמן הנכון והפרספקטיבה החדשה, הם מרגישים שממש עוד מעט הם גם יידעו מה לעזאזל הם רוצים לעשות כשבאמת יהיו גדולים.

ראשים קוראים

דייוויד בירן, ראש מדבר שכמותו, כבר עשה כמעט הכל. הוא מוזיקאי מחונן, שכתב אופרה על אימלדה מרקוס, עיצב בניין ככלי מוזיקלי, וניגן עליו (בו?) בניו-יורק, ובלונדון, הוא זכה בגראמי, אוסקר, וגולדן-גלוב, הצטרף לעצומה נגד סרטים ישראלים בטורונטו (בווו), אבל מה שאתם לא יודעים– זו העובדה שבכל מקום בו הוא נמצא – הוא נמצא על אופניים.
בימים אלו מוציא בירן ספר חדש הנקרא Bicycle Diaries ובו הוא מתאר את עלילות הפידול שלו במקומות שונים ברחבי העולם ופורש את התיאוריה שלו לגבי נהיגה ירוקה, והגרסונייר הפעם לא יכול שלא להסכים.

ועוד מוזיקאי שמקפץ באופן מעורר השתאות בין עולם הרוק לספרות הוא ניק קייב. בימים אלו מוציא קייב את ספרו האחרון "The Death Of Bunny Munro", שאירווין "טריינספוטינג" וולש הגדיר אותו כהכלאה של קורמאק מקארתי, פרנץ קפקא ובני היל. נשמע מעניין? באתר של הספר אפשר לשמוע את קייב מקריא את הספר כולו. לא מומלץ לפני השינה.

טים המילטון - הסרט

טים המילטון, הכוכב החדש וזוכה השנה בפרס סוורובסקי למעצב אופנת הגברים, השיק סרט בשיתוף עם האמנית קולייר שולר (שתערוכה שלה בגלריה 303 בניו יורק לפני מספר שנים היתה מופת עמוס טוטסטרון אגרופי מהסוג האהוב) בשם "Climb" . המוזיקה, אגב, של ביורן יטלינג מ"פיטר, ביורן אנד ג'ון" החביבים.

שירים בג'ינס

תאגיד ברנאדט הוא תאגיד פיקטיבי הכולל שלושה אנשים, שמאז 1994 שולחים זרועות למקומות שונים ומשונים, עושים שיתופי פעולה הזויים, בעלי לייבל אופנה לא ברור, סרט אנטי גלובליצזיה, מגזין בשם "מייד אין יו.אס.אי" (כשם סרטו של גודאר), ועכשיו יש להם תערוכה, פרי שיתוף פעולה עם צלם האופנה דיוויד וסיליביץ' בגלריה גרין נפתלי שבניו יורק. התערוכה כוללת 130 דפי שיר ומבחר תמונות שחור לבן שנעשו לבקשתם על פי צילומי הקמפיין של ויסיליביץ' לליווי'ס. התוצאה, לפי טקסט התערוכה, "דוגמנים מושכים בסביבה ריקה המפרסמים את עצמם ואת החיים בג'ינס". הגרסוניירים, שלא היו בתערוכה, שואלים האם באמת, כמו שטוענת הגלריה "השיר כאובייקט אומנותי מציע מערכת יחסים ריאליסטית לסטטוס המסחרי שלו" ואם אכן התערוכה "עסוקה פחות בלהציע הקלה לא-מטריאליסטית לתרבות הצריכה ויותר עסוקה בללמוד איך לעמוד ברווח שבין הסחורה לשיק".

אבל גם אם הקשקשת האמנותית למעלה לא עושה לכם את זה, דיווחים מהעולם עושים רושם ששירה וג'ינס הם הטרנד החדש. בקמפיין ויראלי של ליווי'ס מופצים שני סרטים: האחד מבוסס על קולו של וולט ויטמן (!) ובו ציטוטים משירו המפורסם "עלי עשב".
ובשני ציטוטים נוספים מהשיר בקולו של השחקן וויל גיר מ-1957.

סינמה סלימאן

הדי סלימאן, המעצב, הצלם, האמן והאיש האמון על רוח הזמן, מחליף לרגע קט את עבודת היצירה בעבודת אצירה. סלימאן, הידוע באובססיה שלו לרוח הנעורים ולסילואט הנער השדוף, הוזמן על ידי חברת ההפקה וההפצה הצרפתית MK2 לאסוף, בבוקסה מהודרת, את אחד עשר סרטי הנעורים האהובים עליו.
תוכן האסופה (הנקראת American Youth) מלווה את התפתחות תרבות הנעורים האמריקאית ואת ז'אנר סרטי נעורים משנות החמישים עד היום, כשבין הסרטים ניתן למצוא פנינים כ"ראסטי ג'יימס" של קופולה, "מלה נוצ'ה" של גאס ון סנט, " Permanent Vacation" של ג'ים ג'רמוש, "נקודת זבריצקי" של אנטונינו, וכמובן: "מרד הנעורים" של ניקולס ריי.

סלימאן שייעצב את המארז כולו אף יוסיף דיסק בונוס שיכלול מבחר נדיר ואיכותי מצילומיו. כל אחד מ-2500 המארזים הללו, שיצאו לחנויות בנובמבר הקרוב, הוא מתנה מושלמת לגרסונייר (ותקבלו עודף ממאה וחמישים יורו) ופריט חובה לאספני סלימאן.

אגב, אחד הסרטים היפים במארז, התגלה לפתע בגוגל וידיאו, ומי שעוד לא ראה - בבקשה: ווסאפ רוקרז סרטו של לארי קלארק.

דארת' ויידר בפולקה דוטס

גרסונייר אחד שהה זמן רב, רב מדי, מחוץ לבלוגספירה, והחזרה לים המידע והדימוי, כצפוי, מציפה ומהממת.

מהר מאד רוססו כל הידיעות על שבוע האופנה בני-יורק, שיאים וסיכומים תוכלו למצוא פה, אבל התמונות המנצחות (תודה לבלוג ג'ק אנד ג'יל) היו כמה רגעים מאחורי הקלעים בתצוגת האופנה של טום בראון.

התצוגה, נערכה בפשטות חיננית בחנות בטרייבקה, ובתמונות אפשר לראות את מר בראון עומד ובודק את הבגדים על הבנים, מסדר סריג על חולצת פולקה דוטס מתחת לקסדת דארת' ויידר לבנה. נפלא.

סטיבן אלן - הסרט

סטיבן אלן הוא מאותם מעצבים שלא עושים הרבה כותרות רועשות בשבועות האופנה, לא מצטלמים כל שבוע למדורי הרכילות ולא נמצאים בטופ ליסט של אף פשוניסט עם אספירציות אוואנגרדיות. אבל בכל זאת, מדובר במעצב בגדי גברים (וליין של נשים) שעושה את עבודתו נאמנה ושמפורסם בחולצות המפוספסות/משובצות שנראות טוב כמעט על כל אחד. יש לו חנויות חביבות ברחבי ארצות הברית, בגדים ואקססוריז נאים ומחירים שפויים (יחסית). החודש הוא חוגג 15 שנה בתעשייה ומוציא גם סרטון מקסים עם הקולקציה החדשה.

Steven Alan Spring 2010 from Steven Alan on Vimeo.

קחו לעצמכם גרסונייר לחג: מיסטר מורט

זה תמיד מעניין שבלוגרים אהובים, בעלי ידע ותשוקה אמיתית לאופנה, מתבקשים לפעמים לעזוב את המקלדת ולהחשף. הרי גם הגרסוניירים עשו זאת פעם. עכשיו הם שמחים לראות את מרדכי רובינשטיין, הידוע כמיסטר מורט, חושף אצל הבלוגר בק יארד ביל עניבת פרפר פולקה דוטס מעולה וסגנון אישי מהודק.

הגרסונייר פגש את מרדכי רובינשטיין כשעבד אצל ג'ק ספייד (יש הטוענים שלא ממש עבד שם, ואולי רק החליף, בינתיים מקורות אחרים טוענים שהוא היה או עדיין הפובליסיסט, אבל בכל מקרה), בערב פסח אחד, כשיצא לעשות קניות אחרונות לחג (ביקור אצל ג'ק ספייד הוא מהילכות החג האישיות בניכר) מיסטר מורט ישב שם, ומששמע שהגרסונייר עומד לערוך סדר פסח כהלכתו (למרות שמשלוח מ"סקונד אבניו דלי" מציין שהמקום אינו כשר לפסח), הוא העניק לגרסונייר מצה שמורה עטופה בנייר טישיו של ג'ק ספייד. מאז שמורה אצלו פינה חמה למרדכי היהודי.

למר מורט יש בלוג, שכמו "הגרסונייר", חוגג אופנת גברים, כשהדגש על קלאסיקות אמריקאיות ועל זקנים שמתלבשים היטב. לפני כמה שנים מכר בחנות של ג'ק ספייד לכבוד "יום האב" אוסף עניבות וחפתים שאגר במהלך השנים ואמר: "זה רק תירוץ כדי לחגוג גבריות, ובכלל אם יש תירוץ להלביש גברים, מר מורט יהיה שם".

לכבוד החג, קבלו את הכללים לחיים של מר מרדכי, לפי הבלוג דז'ור מגזין:
גבר צריך להיות אמיתי.
גבר לעולם לא ילבש ג'ינס של נשים.
גבר נמצא בצרות אם הוא לובש עניבה וחולצה מחוץ למכנסיים לפני חצות.
זמנים מייאשים מחייבים פעולות מייאשות. כשצריך, טיול חשאי לג'מייקה או לפריז יעשה את הכל ליותר טוב.
אם יש כלל שנועד שיעברו עליו, הרי זה הכלל שאסור ללבוש חליפת סירסאקר וכובע קש אחרי לייבור דיי.

ולשאלה מה הפסקול שלך, עונה מר מורט: "צמאה לך נפשי" (תהילים ס"ג).

עוד תמונות ניתן לראות אצל ביל, אבל הכי כדאי לעיף מבט בפליקר של מרדכי. שנה טובה.

שנה טובה מהגרסוניירים

ארתור

הקיץ ממש אוטוטו כבר מסתלק, אבל האתר "דה וונס טו וואצ'", שמאז שהוקם מסמן כשרונות חדשים ומבטיחים בשוק האופנה, בשיתוף "מודלס", פרסם פרוייקט אופנה של ארז תום חי תחת השם "ארתור". הסטיילינג ההורס של סמי זיבק, איפור ושיער של רואי דניאל ל"סולו", וארתור הדוגמן מ-dominique models בתמונות מקסימות שאיתן הגרסוניירים יכולים לסגור את הקיץ ולהתכונן לשנה החדשה.

אנדרו פול אוף גרייס

הגיליון החדש של ווג הום יפן יצא, והרשת לא מפסיקה לפוצץ באימג'ים מהמגזין הנוצץ. הגרסוניירים, למרות שהם קצת אדישים לשמועות החוזרות ונשנות כל שנתיים על החזרה לשנות השמונים, עדיין שומרים פינה חמה לגרייס ג'ונס וללוק שלעולם לא נס ליחו. קבלו את אנדרו רופין, דוגמן חדש ועולה בשמי הדוגמנות הגברית, במחווה למלכה האמיתית של שנות ה-80 (ולא, זו לא מדונה).

שנת הפפיון

מה אתם לובשים לנשף ראש השנה? יש את המצדדים בפפיונים של אלבר אלבז, יש את הנאמנים לתום בראון. ויש את האופציה השלישית. קבלו את הפפיון של טום פורד.

להשיג בקולט.

***
ועדכון לסיום: ולצד הברכות לסרט "לבנון" שזכה בוונציה, אפשר גם לפרגן לטום פורד (שהגרסונייר דיווח לפני חודש כי סרטו הראשון התקבל לפסטיבל). השחקן הראשי בסרטו, קולין פירת', זכה היום בוונציה בפרס השחקן הטוב ביותר.

לחצו על התמונה, לתמונות מהסט של A Single Man

כשלאנוון פוגש את קונברס

אמנם הגרסונייר חושב שאין הרבה סיכוי שתתפסו את אלבר אלבז בסניקרז (טוב, אולי את לוקאס אוסנדרייבר עם סניקרז של לאנוון) אבל בית האופנה לאנוון חוגג 120 שנה להיווסדו דווקא עם מוצר האופנה שהכי מזוהה עם הרחוב.
בשיתוף פעולה עם חברת קונברס מוציא בית האופנה הצרפתי הוותיק גירסא מחודשת (יותר נכון 120 גרסאות, כן, שוב מהדורה מוגבלת) של הסניקרז המיתולוגיים Pro Leather '76.

ניפגש במגרש?

הגרסונייר השבועי: אדוארד מור "טד" קנדי

טד קנדי, שמת ב-25 באוגוסט השנה, הגיע ממשפחה שלא זקוקה להכרה נוספת. הוא היה אחרון הבנים למשפחת פוליטיקאים אמריקאית מפורסמת מהחוף המזרחי, נציג תרבות ה"וואספ" האולטימיטי - וגרסונייר של כבוד בכל מה שקשור לסטייל, לתרבות אופנת ה"אייבי-ליג" (כן, שוב הגרסוניירים מריירים על מדי קולג'ים נחשקים) ולעידן בו לא הבגדים עשו את האדם, אלא להיפך: האדם עשה את הבגדים.
בכתבה מאירת עיניים הפליא ה"וושינגטון פוסט" לתאר את ה"לוק של המסורת העשירה", זה של הסטייל הספורטיבי-אמריקאי הכולל חליפות אייבי-ליג, צ'ינוס וחולצות מכופתרות, נעלי יאכטות, ג'קטים מטוויד ומראה שמשלב נוחות עם נוכחות פיזית-אתלטית. הבגדים האלה, יותר משהיו סממני מעמד (מגמה שהתחילה בשנות השמונים, לפי המאמר), היו חלק מתרבות ראוותנית פחות של אנשים שאמנם בילו את רוב זמנם בפנימיות יוקרתיות, יאכטות ובתי קייט משפחתיים, אבל מעולם לא חשבו שהם צריכים תיק של פראדה כדי להראות כמה כסף יש להם. הסטייל של טד קנדי היה שילוב בין אופנה וואספית של החוף המערבי והרבה השפעות אירופאיות למה שהכתבה מכנה "סטייל אריסטוקרטי דמוקרטי".
"כשמסתכלים על האימג'ים של משפחת קנדי, הבגדים לא נראים מושלמים", נכתב שם, "...הבגדים נראים דיסקרטים. אנחנו מקשרים אותם לעושר רק בגלל שהם נלבשו על ידי אנשים עשירים". הגרסוניירים, חובבי איפוק ודיסקרטיות אופנתית, מרכינים ראש וזוכרים את האחרון בשושלת של המשפחה המפורסמת ההיא.

לגלריה נפלאה עם תמונות נוספות הקליקו כאן.