מר פוקס לבוש פיקס

הגרסוניירים לא יכולים להתאפק, אבל הסרט החדש של ווס אנדרסון עושה רושם של סרט שועלים גרסוניירי פר אקסלנס. הסרט, "מר פוקס הפנטסטי", הוא סרט האנימציה הראשון של אנדרסון, אבל מהצפייה בטריילר נראה שההקפדה על סטייל, דמויות קוליות ואווירה משוחררת לא השתנתה גם כאן. שימו לב לחליפות וללבוש השועליים, פנטסטי!

הגרסונייר השבועי: ג'ראלד מרפי

לכבוד תחילת אוגוסט, החודש הרשמי בו יוצאים לחופשה המסורתית ברחבי העולם המערבי, הגרסוניירים מורידים את כובע הפנמה שלהם בפני ג'ראלד מרפי: אמן, איש חברה, מי שיחד עם אשתו שרה הגדיר מהם ה'חיים היפים' וששימש (שוב, איתה) השראה ליצירות רבות שהנציחו את "הדור האבוד" של שנות העשרים של המאה הקודמת, הגדולה והמפורסמת שבהן היא ספרו של סקוט פיצ'רלד "ענוג הוא הלילה".
"היה היו פעם נסיך ונסיכה", כותב עליהם הסופר דונאלד אוגדן סטיוארט, "שניהם היו יפים ועשירים ולהם שלושה ילדים מקסימים. הם אהבו זה את זו, הם נהנו זה בחברתו של זו, והיתה להם היכולת להפוך את החיים שלהם ושל בני המזל שסבבו אותם - ליפים ומספקים".

משמאל: ג'ראלד מרפי, ג'ני קרפנטר, קול פורטר ושרה מרפי, ונציה 1923

ג'ראלד מרפי נולד ב-1888 למשפחה עשירה של סוחרי עור, למד בייל (שם התחבר עם קול פורטר ונבחר לג'נטלמן של השנה ולגבר המתלבש הטוב בכיתה) ופגש את שרה וויבורג (שהיתה מבוגרת ממנו בחמש שנים). הם התארסו ב-1915 ומאוחר יותר התחתנו, למורת רוחם של הוריה. אחרי ששירת בחיל האוויר במלחמת העולם הראשונה, הוא חזר לאמריקה ויחד עם שרה ושלושת ילדיהם היגרו לפריז. שם הם התרועעו עם אנשים כמו ג'וייס, מירו, מאן ריי, סטרווינסקי, המינגווי, בקט, ברנקוזי, פיצ'רלד ואחרים. מרפי היה מודרניסט בתפיסה שלו, כמו בסטייל שהוא אימץ לעצמו: קווים נקיים של חליפות עשויות היטב, רגישות לצבע ופשטות אסתטית. כך למשל, הוא שנא את הרעיון של כיסים תפוחים ומלאים ונהג ללכת עם תיק מעטפה קטן מעור, או לעטוף כמה פריטים הכרחים בבד יקר ולשים מתחת לזרועו.

"וילה אמריקה" - ג'ראלד מרפי

הדירה בפריז היתה מודרנית ומיוחדת, אבל מה שהפך את המרפים למרכז חברתי ואמנותי, היה מה שהם קראו לו "וילה אמריקה" באנטיב שבריביירה הצרפתית. העיר, שעד לאותה תקופה נחשבה עיר קייט חורפית, היתה נטושה רוב חודשי הקיץ, והיו אלה המרפים שהפכו אותה למה שהיא: עיר קייט קיצית אופנתית, בוהמיינית ומשוחררת, שממגנטת אליה את כל מי שהיה משהו ברפובליקה הצרפתית וביבשת בכלל.

ג'ראלד מרפי ופבלו פיקאסו

ג'ראלד מרפי, ש"תמיד הפך למקומי בכל מקום אליו הוא הגיע", כמו שאמר עליו חבר אחד, אימץ את מה שלימים הפך להיות המדים של הריביירה: חולצות מלחים, נעלי אספדריל וכובעי דייגים. הוא אהב לקחת בגדים שנחשבו פונקציונליים בלבד, כמעט בגדי עבודה, ולהפוך אותם לבגדים יומיומיים שלו. אחת מאורחות "וילה אמריקה" אמרה עליו: "הוא קנה מלא בגדים עם פסים וחילק אותם לאורחים שלו... זו היתה ההזדמנות של ג'ראלד למזג את שתי אהובתיו: אורחים ואופנה". באותה נשימה, המרפים גם הפכו את השיזוף לחלק לגיטימי מאופנת הנופש. הוא צייר, התרועע עם אנשים וחברים כל הזמן, פתח את המלון היחד בעיר שהיה נטוש בתקופת הקיץ וניסה לחיות חיים משוחררים ומהנים. "הייתי דנדי" הוא אמר לקלווין טומקינס, מחבר הביוגרפיה שלהם, "אהבתי בגדים שהיו חכמים, בלי שאבין באופנה או בסטייל, והתלבשתי כמו שרציתי. תמיד".

ג'ראלד ושרה מרפי

הבית של המרפים היה מקום מפגש לכל החברים/אמנים/יוצרים שהקיפו אותם, ושם צייר מרפי בין השנים 1921-1929 את הקולאז'ים המפורסמים שלו, שהיו אולי בין ציורי הפופ הראשונים בעולם. 7 ציורים נשארו ממכלול יצירותיו, בעיקר כי הוא היה אדיש ליצירות שלו עצמו, שאבדו במהלך השנים (תערוכה נודדת בשנה שעברה בארה"ב תיעדה את עבודות אלו ונקראה "Making It New: The Art and Style of Sara & Gerald Murphy” ).

"קוקטייל" - ג'ראלד מרפי

ג'ראלד מרפי מקבל את תואר הגרסונייר לא רק בגלל כל אלה, אלא בגלל היותו אחד הראשונים שהפכו את החיים שלהם ליצירה שלמה, אסתטית ויפה. גם אם חייהם של הזוג מרפי היו מרוצפים בקשיים ובטרגדיות (בעיקר סביב מותם של שני ילדיהם בשנות השלושים של המאה הקודמת), הצליחו השניים לחגוג את החיים ולהעניק אושר ויופי לסובבים אותם. נדמה שהמילה הכה משומשת "לייף סטייל", היתה בשביל מרפי תורה גדולה, שכללה מפגשים חברתיים ותרבותיים, חגיגה של הטבע ושל עיר, אהבה אמיתית לאמנות, לאופנה, לאוכל ולאהבה. לא לחינם קרא קלווין טוקינס לביוגרפיה שלהם "Living Well is the Best Revenge", ואמר: "אלה שהיו קרובים לבני הזוג מרפי חשבו שהיה זה בלתי אפשרי לתאר את האיכות המיוחדת של החיים שלהם ואת הקסם שהם הילכו על חבריהם".

השועלים והצייד

הגרסונייר גאה להציג את פס הקול של החורף הבא: ארבעה נסיכי האינדי-פולק האמריקאי מתאחדים לסופר-גרופ חדש שנקרא: מנסטרז אוף פולק.

תמונה: אוטום דה ווילדה

הכנופיה כוללת את הלב השבור של קונור אוברסט (ברייט אייז), את המלודיות הסנטימנטליות של אם וורד, את הפסיכדליה של ג'ים ג'יימס (מיי מורנינג ג'קט) ואת המולטי-אינסטרומנטליזם של מייק מוגיס.
האלבום עתיד לצאת בספטמבר 2009, לוח ההופעות כבר סגור עד סוף נובמבר (אגב, השבוע האחרון פנוי לעוד עיר סמי-אירופאית), ובינתיים אפשר לשמוע כמה שירים במייספייס שלהם. (שדי ברור מי כתב מה, לא?).

בינתיים, בצד השני של תעשיית המוזיקה, מותג בגדי אופנת הרחוב האקסלוסיבי של פארל וויליאמס הביליונר בויז קלאב מציג קולקציה חדשה ומקסימה עם הדפסי צייד.
המותג היפני/אמריקאי הוא יצירה משותפת בין פארל וניגו (המייסד של BAPE), כשהשניים מחזיקים במשותף גם את המותג אייסקרים. את כל פריטי הצייד ניתן להשיג בחנויות הדגל של המותג בניו-יורק, טוקיו, הונג קונג ומקסיקו סיטי.

אופנת הפולו, או: המפטונז, קיץ 2009

כמה כבר אפשר לכתוב על אופנת הקיץ וההמפטונז, כשאנחנו עמוק בתוך הלחות התל אביבית? כנראה שהרבה. למי שרוצה לראות בלי להיות, הנה וידאו שבו וואספים גאים מדברים על הלבוש הקייצי שלהם.
אקס או אקס או.

איך אמנים מתלבשים

מגזין האמנות/תרבות "אן+1" מפרסם החודש מאמר קטן ומשעשע שכותרתו "איך אמנים חייבים להתלבש" מאת רוג'ר וויט. המחבר מונה כמה כללים שלפיהם כדאי להתלבש:

1. אמנים צריכים להיות מובחנים מאנשים אחרים בעולם האמנות (דילרים, מבקרים, אוצרים).

2. אמנים צריכים לשים לב לא להיראות כמו אמנים.

כאן, לפי וויט, טמון ההיגיון באופנת אמנים. מערכת היחסים בין האמנות שאמנים עושים לבגדים שהם לובשים פועלת באופן דיאלקטי. הסתירות בין זה לזה יוצרות אחדות קונספטואלית גבוהה יותר.

כותב וויט: "מערכת הלבוש של אמן צריכה לפתוח מגוון אפשרויות פרשנות". בטוויסט יפהפיה ואירוני הוא מונה את הדרכים הפרשניות שבהן בחירות לבוש של אמן - כמו העבודות שלו - פועלות: האטיטיוד והכוונות שהן מגלות, היחס שלהן להיסטוריה והיחס שלהן לצורות דומיננטיות בשדה (מאשרות אותן, חותרות תחתיהן וכדומה).טרנס קו
אין ספק שוויט חיבר מניפסט אירוני (שלא ברור על מי הוא צוחק יותר: על אמנים או על הלבוש שלהם), אבל מעניין מה הוא היה חושב על טרנס קו, אחד האמנים המובילים בסצנה הניו יורקית, שקולקציה שלו לאופנינג סרמוני נחתה השבוע על המדפים. מדובר בקולקציה הממשיכה את התערוכה שלו "The Whole Family" בגלריה פרז פרוג'קט בלוס אנג'לס, בה הציג אובייקטים לבנים על רקע לבן.בקולקציה הקטנה שהוא עיצב מופיעה טישירט עם דיוקן הפוך, כשבמרכזה מצח עם חור ירייה, ותמורת 70 דולר,כל גרסונייר יכול לעטות עליו את המציאה.
ואם כבר בקו עסקינן, כדאי גם להגיד לו מזל טוב. האיש והאגדה התחתן אתמול עם גריק גוט, בן זוגו מזה יותר מעשור, באיסט המפונטז, כשהוא לובש שמלה לבנה ארוכה. ואם לזה וויט התכוון, אז יש כאן דיאלקטיקה מופלאה.

החתונה של קו וגוט - זה לבן על לבן

האלכסון הוא ששון

ואם כבר דיבר הגרסונייר בפוסט הקודם על השפעותיו של הדי סלימאן על עולם האופנה, יש גם מקום לפרגן לקריס ואן אשה, יורשו של סלימאן בדיור-הום, שמתמודד לא רע עם תסמונת הכניסה לנעליים גדולות (או התאמה לגזרה רזה וצמודה).

ולראייה, נזרוק אתכם ליפן, להפקת אופנה יפהפייה בגליון ספטמבר הקרוב של מגזין HugE. ההפקה, תחת הכותרת "זוויות", מציגה את קולקציית הסתיו-חורף 09/10 של דיור-הום והתספורת האסימטרית המצוינת של הדוגמן רובי וודג' משתלבת היטב עם העיצוב המינימלי, הגיאומטרי והעדין כל כך של קריס ואן אש.

פני הדור כפני הפראדה

הייתה לנו שיחה מעניינת אתמול עם ע', הגרסונייר הלונדוני שנמצא בארץ בחופשה, ונדהם מכמויות ילדי האימו שהוא רואה ברחוב. גם בלונדון, הוא סיפר, הנוער חוזר לימי הPאנק, הדוק מרטינס (12 חורים) והניטים. אבל מה העניין עם השיער החלק הזה הוא שואל? לא ברור אינדיד.
בכל אופן, אנחנו פה בגלל הניטים (Studs באנגלית) שעושים קאמבק מרתק בעונות האחרונות אל מאפליית המיינסטרים של תעשיית האופנה. איי לאב ג'וש כבר דיברה רבות בשבחי הניטים הנשיים, אבל פוסט זה נכתב בהשראת תמונה אחת מהקמפיין הנוכחי של פראדה, שצולם על הדי סלימאן (שאחרי שהטביע את חותמו כמעצב, נראה כי הוא מקדיש את פועלו לצילום אופנה).

הקמפיין עצמו אפל ומסתורי, בסגנונו הייחודי של סלימאן, ומככבים בו לואיס וקלוד סימונון. המציגים אינם דוגמנים מקצועיים, אלא טינאייג'רס חינניים, ובמקרה או לא, גם בניו של פול סימונון, נגן הבס המיתולוגי של דה קלאש.

הPאנק לא מת, הוא פשוט לובש פראדה.

*

ורק דיברנו על מותג היוקרה האיטלקי כשלמערכת הגרסונייר נכנסה ידיעה מרעישה: פראדה תפתח חנות פופ-אפ בפריז! החנות (בגדול של 570 מ"ר), תיפתח ל-5 חודשים בלבד, ב- Place Beauvau 92, ובמרכזה תועמד רפליקה של המדרגות המפורסמות מחנות הדגל במילאנו.

אחרי שחברו לארכיטקט רם קולהאס בבניית המבנה המגלומני "פראדה טרנספורמר" נראה כי מוצ'יה פראדה מקבלת השראה הפעם מריי קוואקובו, שפיתחה את רעיון הגרילה-סטור לקום דה גרסון, כקונספט שיווקי ומיתוגי מבריק.

עצב את הדרייפר שלך

אמנם יש עוד כמה שבועות עד שהסדרה מד-מן חוזרת למסך בארה"ב, אמנם כבר גילינו פכים חדשים בדמותו האינסטנט-מיתולוגית של דון דרייפר, אבל הנה מגיע טיזר חדש, וכמעט מתבקש, מבית AMC.
MadMenYourself הוא אתר פלאש חינני, פשוט לתפעול, בו אפשר לעצב כל דמות מהסדרה שתבחרו. לגברים מביניכם מוצע מגוון חליפות מרשים, מקטרות, כובעים ושאר אקססוריז הזכורים לטוב מהסדרה.
האתר והדמויות המאוירות בו עוצבו על ידי דינה מו, המאיירת הראשית של הסדרה, שבעונה השניה אף העלתה לרשת אחרי כל פרק דסקטופ שבועי. האפליקציה מוגשת בהתאמה לדסקטופ, לאייפוד או לבלוג, אבל אנחנו נשמח לפתוח פה סניף גרסוניירי של סטרלינג-קופר - ולקבל מכם עובדים חדשים.

הגרסוניירים פותחים עוד יום עבודה עם דרינק ומבט ערמומי

פשע אלגנטי

הכל התחיל כשהגרסונייר ראה לא מזמן הסרט "אויבי הציבור", שמוצג עכשיו בבתי קולנוע הממוזגים שעל ליד ביתכם. הסרט אמנם ארוך יתר על המידה, עם לא מעט רגעים חלשים, אבל מדובר בתענוג אסתטי לגרסוניירים חובבי אופנה והתקופה.
הסרט מספר את סיפורו האמיתי של שודד הבנקים הנודע ג'ון דילינג'ר שפעל בשנות השפל הגדול בארצות הברית. ג'וני דפ, שסוף סוף משחק דמות אנושית ומורכבת, מגלם את דילינג'ר וכריסטיאן בייל, הנמסיס, הוא נציג החוק השועט בעקבותיו.

כובעי פדורה, חליפות בשלושה חלקים, חליפות לבנות, מירוצי סוסים, משקפיים עגולים ועולם הפשע מעולם לא נראה אלגנטי כל כך. (אם רק נזכור את הפוסט על משטרת האופנה בברלין, שאסרה על קציניה ללבוש מותגי אופנה המזוהים עם הימין הקיצוני).

אבל עם כל הכבוד לגלמור של הפושעים על המסך בשיטוטיו אחר ההוכחה לאותנטיות של הסטייל נתקל הגרסונייר במאמר מרתק של פיטר דויל, האוצר הראשי של מוזיאון "המשטרה והחוק" בסידני המדבר על ההקשרים הרבים בין אופנה, צילום, חוק וסדר. בתערוכה שהוצגה במוזיאון נחשפו תמונות של פושעים עם סטייל, שצולמו על ידי צלמי המשטרה, ומה שהיה פעם תהליך זיהוי סטנדרטי הפך אחרי מאה שנה לפורטרטים אמנותיים.

H Ellis, details unknown

Lou Sterling, 1921 Central cells

1 H. Hirscham, J. Keevil, W. T. O’Brien, J. O’Brien, 1921, Central cells

Alfred Fitch, location unknown, 1924

Harris Hunter, Central cells, 1924

רק על הקווים

ריצ'רד קילרוי הוא מאייר אופנה צעיר ומכושר, העובד בלידס, ושייך לדור של מאיירים (צעירים ומוכשרים כולם) המנסים להחזיר את האיור, למקומו המקורי, ככלי עבודה מרכזי בתעשיית האופנה, לצד כמובן נגיעות משיקות בעולם האמנות.
העבודות של קילרוי בעלות עוצמה אלגנטית ונעות בין פשטות מדויקת, מינימליזם אבסטרקטי וחלקן אף נוגעות בריאליזם מפורט.

האלמנט הגרסוניירי של קילרוי הוא בהשפעה העזה שנושבת על עבדותו דווקא מעולם אופנת גברים. “אופנת גברים מתפתחת כל כך בשנים האחרונות" אמר לאחרונה בראיון לבלוג מייל-מוד "והיא משנה כל מה שקשור לתבניות הגוף ולפרופורציות, במיוחד אחרי כשמעצבים כמו רומאן קרמר, האדי סלימאן, ריקארדו טישי וראף סימונס החדירו משב רוח רענן לתוך העולם".

בעולם הוויזואלי שלנו, הרווי עד אימה בליטוש וריטוש, אותם אנשים המתחזקים אומנות אמנותית בת 500 שנה גורמים לגרסונייר להתאהב באופנה כמו בפעם הראשונה.

Raf Simons Fall 09

Gareth Pugh Fall 09

Dunhill Fall 09

עוד עבודות אפשר לראות באתר או בבלוג של קילרוי.

כללים לבן שעוד לא נולד לנו

הגרסוניירים (עדיין) חסרי ילדים, אבל האתר המצויין 1001 כללים לבן שטרם נולד לי הוא ממתק יומיומי מוצלח ובו אסופת פתגמים, הצעות ולקחים אותם כדאי להנחיל לדור הצעיר.

כלל מספר 300: "תפתיע את אביך במשרד"

יום ראשון השחור

לכבוד עוד יום של קיץ, עוד שבוע של לחות ועוד חודש אימתני אחד עד בוא החודשים שיש בהם R (הסימן הראשון לשפיות הקלנדרית), הנה פרוייקט אופנה קודר ויפה מהמגזין "סנס" היפני (via דהפשוניסטו). שבוע טוב.

מועדון הג'נטלמנים - הטור הרביעי

במקום לקחת חופשה, להתכונן לנסיעה רחוקה, לערום בגדים על המיטה (במיוחד ג'ינס אחד לבן שמחכה לאוגוסט, חולצת פולו ורדרדה עם תנין וינטג'י ונעלי בד בהירות וקלילות, שחובה להלך בהן ללא גרביים) ולארוז תיק וויקנד ממותג צרפתי אחד ידוע - עמלו הגרסוניירים על טור שכולו הלל למסע ולהכנות אליו. אז אם הפסקתם את המנוי למשך תקופת הנסיעה, הנה הוא כאן, לעיונכם. הגרסוניירים נשארים בלבנט בינתיים, והמקום הכל כך רחוק שאליו הם רוצים להגיע כרגע הוא ספטמבר.

עם בוא הקיץ החלה עונת המסעות, העיר התרוקנה מכל חברינו הג'נטלמנים, ואנחנו נשארנו עם אנחות הלחות ועם טור דו-חודשי למלא בו את תשוקת הנסיעה שלנו, את תאוות הנדודים ואת הוונדרלאסט העגמומי שלנצח ילווה את חיינו.פילוסוף הפופ אלן דה בוטון כתב בספרו "אמנות הנסיעה" שיש המון ספרי הדרכה לאן לנסוע ואיך, אבל אף אחד לא אומר לנו בעצם למה. חיינו נשלטים, מכריז דה בוטון, על ידי החיפוש אחר אותה תחושה חמקמקה הקרויה אושר, והיא זו הגורמת לנו להפסיק את שגרת חיינו ולנסות משהו חדש - כמו היציאה לחופשה.

תהליך החופשה, לשיטתו של דה בוטון, מתחיל במצב "הציפייה" המוכר והנעים, שבו בכל יום שעובר לקראת החופשה אנחנו כבר עם רגל אחת בפנים (או בחוץ, תלוי מאיפה מסתכלים על זה). מנגד, הוא גם מספר על הדוכס ד'זאסנט, שכמעט לא עזב את ביתו שעל יד פאריס, שכן שיטוט במדריך בדקר למטייל בלונדון היה מרווה את תאוות נסיעותיו.

הג'נטלמנים היום מעדיפים את מדריכי הערים של "וולפייפר" ושל "לואי ויטון", או פשוט דפדוף חודשי במגזין "מונוקל" של טיילר ברולה, שהופכים כל עיר למכרה זהב עמוס מסעדות טובות, חנויות שוות ומקומות אחרים שרק יודעי דבר נשבעים עליהם.לו יכולנו, היינו אורזים מזוודת עור נהוהה ומיושנת, לוקחים מטרייה וצעיף קיץ קליל, עולים על הרכבת מערבה, מתיישבים בקרון המסעדה עם כוס מרטיני, שוקעים בספר ומקווים שלא ייגמר לעולם.

ההתכוננות לנסיעה, מעבר לפרפורי הלב והתרגשות שהיא כומסת בתוכה, כוללת גם את מלאכת האריזה, אותה תורה נסתרת המשנה פניה לפי עונות השנה, יעדי הנסיעה ומטרותיה, ובעיקר הסבלנות והזמן שעומדים בפנינו טרם היציאה. באנגלית, כרגיל, זה נשמע הגיוני: "Travel Light". אבל בעברית, אפילו התרגום מקשה על המלאכה: איך אפשר לארוז בקלילות, תוך ידיעה מראש שהסלקטורית בבן גוריון תשאל אם ארזנו לבד, תרחרח את המזוודה ותשאל לפשר נסיעתנו? אפשר לנסוע בקלילות כשגרים בציריך ונוסעים ליומיים ללונדון. כשתחנת המוצא היא בבן גוריון, האריזה נעשית מורכבת יותר.

נתחיל בלבוש: חופשה אורבנית מחייבת לתכנן את מערכות הלבוש בהתאם לעיר שבה מבקרים. יתרה מזאת, אנחנו מעדיפים להתלבש בעיר זרה כאילו קיים סיכוי גדול לפגוש אישיות חשובה ביותר. הרי ידוע שהיחס שמעניקים לנו הצוות בשדה התעופה, במטוס ואפילו במלון, קשור במידה לא מבוטלת לדרך שבה אנחנו מתלבשים.

תעשיית האופנה הקדישה תשומת לב מיוחדת לחופשת הקיץ - קולקציית הריזורט, שמגשרת בין הקולקציות המרכזיות של הקיץ והחורף, אמורה להיות קלילה, בהירה, פשוטה וזולה יחסית. בתחילת דרכה הקולקציה היתה מיועדת לנשים מחוג הסילון שיצאו לחופשה בדרום החם. היום, עם ההוזלה היחסית של אמצעי התחבורה, הקולקציות פונות לקבוצות אוכלוסייה שונות, וב-2006 בית האופנה איב סאן לורן, חלוצי כהרגלו, הציג קולקציית ריזורט ראשונה לגבר.

אבל גם אם לא רכשנו את המכנסיים הקצרים ההם של לאנוון (נשבעים שהם היו משלימים לנו את המלתחה הדמיונית לטיול שאנחנו חולמים לעשות באיי יוון), עדיין נצטרך לערום על המיטה את מכלול מערכות הלבוש שחשבנו לקחת, ולהתחיל את שלב מיפוי הפריטים המיותרים, כי רק הבגרות התיירותית שלנו הביאה אותנו לידיעה החשובה מכל - לא כל מה שמועמד לאריזה, אכן נדרש לנסיעה (אחד המראות המתסכלים ביותר הוא בגד לחזור עם בגד מקופל במזוודה בלי שנעשה בו שימוש).

ואז לאמנות עצמה: מלאכת האריזה. אם מדובר בנסיעת עבודה קצרה של כמה ימים, המטרה האמיתית תהיה תמיד להצליח לדחוס הכל למזוודה אחת, לעקוף בנוחות את הממתינים ליד מסוע המזוודות, ולהגיע בקלילות להסעה למלון. אם מדובר בנסיעה ארוכה יותר, עדיין כדאי לארוז כמה שפחות, ולזכור כמה כללים בסיסיים: בלי בגדים שמתקמטים, מספר מינימלי של מכנסיים (ועדיף מהסוג שיכול להתאים גם לשיטוט יומיומי וגם למסעדה בערב), חולצות שאפשר ללבוש בשכבות, ז'קט אחד, שני זוגות נעליים, וערכת טואלט שכוללת דברים בסיסיים בלבד.

מזוודות כבר מזמן הפכו לאקססורי פר-אקסלנס. חברת "סימסונייט" עבדה עם מעצבים שונים, ביניהם ויקטור ורולף, אלכסנדר מקווין ומרק ניוסון, אבל אנחנו חולמים על מזוודותיו של לואי ויטון, כמו בסרט "רכבת לדארג'לינג", שהדמויות בו צוידו במזוודות בעיצובו של הג'נטלמן האמריקאי מארק ג'ייקובס. אבל יותר מכל אנחנו מחבבים את תיק סוף השבוע, שיכול להכיל פריטים הדרושים לנסיעה של שני לילות, כמו זה של איי-פי-סי שתמיד מעורר געגוע לסוף שבוע בכפר.

לאריזה עצמה הקדיש מגזין הג'נטלמנים "פנטסטיק מן" כתבה שלמה, שבה פורטו שלושת חוקי האריזה: 1. שיטת הנייר המפריד, שיש הטוענים שהיא השיטה המושלמת: עורמים את פריטי הלבוש כשחציים העליון בתוך המזוודה וביניהם נייר מפריד, ולבסוף מקפלים מעל את החצי השני. 2. שיטת ההפרדה: מפרידים את כל חלקי הלבוש ושמים כל סוג בתיק קטן ונפרד. שיטה יעילה להחריד ובעיקר יקרה. 3. השיטה שאימצו הג'נטלמנים: הגלגול. מקפלים את החולצות והמכנסיים לחצי ואז מגלגלים כל אחד, מהחלק התחתון לעליון. בשיטה זו אפשר להכניס את כל הפריטים המגולגלים למזוודה, לנצל את כל המקום ולהימנע מקמטים מיותרים. בון וויאז'.

לצוד את ג'וניה וואטאנאבה

ג'וניה וטאנבה, שמשתף פעולה עם המותג האהוב קום דה גרסון כבר למעלה מעשור, יצר קולקציה חדשה השואבת השראה מעולמם של ציידים ודייגים מהעולם החדש והישן. הרבה צבעים בוהקים ופרשנות חדשה לפריטים קלאסיים הופכים את הקולקצייה למרשימה במיוחד. הגרסוניירים יוצאים לצוד ספונסרים עשירים כדי שיטיסו אותם לנקודות המכירה הקרובות של הקולקציה החדשה, העונה לשם W Name.

המדריך לג'נטלמן הדיגיטלי

טוויטר, פייסבוק, בלוג, אר.אס.אס ואס.אמ.אס. אלוהים, הגרסוניירים יכולים להישאר בבית, להתחבר ללפטופ ולא לצאת משם לעולם. העידן הדיגטלי הנוכחי הוליד מציאות חדשה שבה דרושים כללי אטיקט חדשים: מה מותר, מה אסור, מה רצוי ומה פחות בכל מה שנוגע לשימוש המסיבי שאנשים עושים היום עם המפלצת האלקטרונית שיותר משהיא משרתת אותם, הם משרתים אותה. מגזין "ווירד" נדרש לסוגייה ופרסם החודש אסופה של כללים לג'נלמן האלקטרוני. לשלוח אס.אמ.אס בנוכחות אחרים זה בסדר (כל עוד לא מדובר באולם קולנוע חשוך, למשל), להתהלך בעולם עם בלוטוט' - הרבה פחות. רוצים עוד? לינק לאינדקס המלא.

האנשים העשירים בעולם האופנה

העיתון פורבס פרסם לאחרונה את רשימת עשרת האנשים העשירים ביותר בעולם האופנה, ובראשה שני גרסוניירים צרפתיים החולשים למעשה על מרבית בתי האופנה המרכזיים בתעשייה.

השניים, ברנרד ארנו ופרנסואה פינו, יושבים בקדקודיהן של אימפריות עסקיות המחזיקות חברות יוקרה רבות בתחום האופנה, התמרוקים, המשקאות, האמנות ועוד. ההתלקחות הגדולה בין השניים, על השליטה בחברת גוצ'י, הסתיימה ב-2001 עם נצחון של פינו.

הגרסונייר מציע היכרות חפוזה עם הבכירים במשק:

ברנרד ארנו –מנהל את תאגיד LVMH ונחשב לאיש העשיר בצרפת.
הון מוערך: 16.5 מיליארד דולר.
צריך להודות לכם אם רכשתם לאחרונה מוצרים של: לואי וויטון, מואט הנסי, פנדי, מארק ג'ייקובס, קנזו, ז'יבנשי ועוד.
פרט לא שולי: החל את הקריירה שלו ב-1985, כשהלווה מעסקי הקבלנות של אביו 15 מיליון דולר וקנה בהם את בית האופנה "כריסטיאן דיור" .
דור המשך: דלפין ארנו (33), מנהלת בכירה ב-LVMH, נשואה לאלסנדרו גנסיה איטלקי, יורש חברת יין ענקית.
קריאה נוספת: ראיון שהתפרסם השנה עם ארנו בוול סטריט ג'ורנל.

פרנסואה פינו – מנהל את תאגיד PPR.
הון מוערך: 7.6 מיליארד דולר.
צריך להודות לכם אם רכשתם לאחרונה מוצרים של: פומה, YSL, גוצ'י, אלכסנדר מקווין, סטלה מקרתני, קונברס, או אם קניתם משהו מבית המכירות כריסטיז.
פרט לא שולי: פתח לאחרונה מוזיאון בונציה, פונטה דלה דוגנה שמו, המציג את האוסף האישי שלו.
דור המשך: פרסנואה הנרי פינו, מנהל בכיר ב-PPR, נשוי לסלמה הייק
קריאה נוספת: סקירה של רותי דירקטור על המוזיאון החדש בונציה, שנפתח בביאנלה האחרונה.

* * *

סוגרים את החמישייה של עשירי האופנה: פיליפ נייט – מייסד ובעלים של נייקי, ריצ'רד היין – בעלים של אורבן אאוט פיטרס, רוג'ר וואנג – מייסד ובעלים של התאגיד הסיני-אמריקאי – גולדן איגל.

הנסיך החדש של אופנת הגברים

צ'ארלס גילה. תזכרו את השם. הילד בן ה- 15 (או 16, תלוי באיזה בלוג קוראים) נצפה לאחרונה בכל מקום בשבוע האופנה בפריז, הגיע לתצוגות הנחשבות ומשמיע את דעתו המלומדת לכל דיכפין. הוא גם מתלבש במחלצות מיטב המעצבים, מקבל הזמנות לכל האירועים הנחשבים וחולם יום אחד ללמוד בסט' מרטינס. הבלוג של "דה פיידר" כתב שאם הוא לא יהיה הדי סלימאן הבא, הוא לפחות יהיה החבר החדש שלו. בינתיים, הנה וידאו עם אייקון הסטייל הגברי החדש:

עידן הבלוגסֵפֶר

שניה לפני שנמאס לכם סופית לשמוע על צלם הרחוב סקוט שומן, הידוע יותר כסרטוריאליסט, הציצו לתמונות ראשונות מספרו הטרי העומד לצאת בהוצאת פינגווין שמעביר רטט היסטרי בעולם האופנה המקוון.
הספר שנקרא בפשטות ”The Sartorialist" הינו אסופה של מיטב הצילומים מאותו בלוג מיתולוגי, ששכלל והפך את הז'אנר לאמנות מכובדת, ואף זכה לעשרות מהדורות מקומיות של צלמי אופנת רחוב ברחבי העולם.
הספר עתיד לצאת ב-12 לאוגוסט ואפשר כבר לעשות הזמנה מוקדמת לספר בכריכה הרכה (16 דולר לא כולל משלוח), או בגרסת ה-Bespoke המהודרת.

שומן בבגדי עבודה – (מקור התמונה)

ועוד כמה ענייני ג'נטלמנים, ספרים, בלוגים ומה שביניהם: הספר “Gentleman: A Timeless Guide to Fashion” של הג'נטלמן הגרמני ברנרד רוצל יצא לאחרונה במהדורה שניה מחודשת ומעודכנת (עשור בדיוק אחרי הראשונה).

הספר הוא מדריך מרשים ומדויק לכל ג'נטלמן שתמיד רצה לדעת ולא העז לשאול (או לא ידע איפה). הוא כולל גם מדריך שלם ל: פיג'מה גברית, חליפות מאנגליה, תחתונים בהתאמה אישית, מקלות הליכה ומקטרות. רוצל התראיין לבלוג דה-מומנט של הניו-יורק טיימס והחווה דעתו על הג'נטלמן המודרני ועל החליפות של אובמה (בקצרה: המכנסיים טיפה'לה ארוכים ויש לעבוד יותר על התאמת צבעים).

ולסיום, נועם דביר דיווח בגלריה לפני כמה כימים על ספר חדש מאת האדריכל הצעיר ג'ף מנאו שעומד מאחורי את BLDGBLOG, בלוג האדריכלות החשוב והנקרא ביותר כיום בעולם. הספר הזה, שלא כמו הסרטוריאליסט שפשוט פרש תמונות מהבלוג על גבי עמודים, הינו חקירה לעומק, כדברי מנאו, של מספר נושאים שזכו לסקירה בבלוג, ועדיין אי אפשר להתעלם מהיחסים המרתקים שמתפתחים לאחרונה בין הבלוגספירה לפרינט-קשישא.
הניו-יורק טיימס מדווח באותו ענין על סטארט-אפ חדש בקולורדו הנקרא פרינט-קאסטינג שאמור להציל את עולם הדפוס הגווע. השירות של פרינט-קאסטינג מציע לאנשים להוציא לאור בצורה עצמאית את הבלוגים שלהם (או של אחרים) בתהליך פשוט ומהיר, ויכול להשיב את חדוות הדפדוף אפילו למילים שאתם קוראים עכשיו.

פרימה-דון

שבוע אחרי שתל-אביב התהדרה באופרה ישנה-נושנה בפארק הירקון, יוצאת מבלוג זה קריאה נרגשת להביא לישראל את האופרה החדשה-דנדשה של רופוס וויינרייט, שעלתה זה עתה לבמה, בבכורה עולמית בפסטיבל מנצ'סטר.
רופוס הצהיר בעבר שהאופרה החדשה "פרימה דונה", שעל כתיבתה עמל בשנים האחרונות, נועדה להחזיר עטרה ליושנה ולהביא את ההמונים לצפות באמנות הבימתית המיושנת אחרי שעברה ניעור פוסט מודרני .
האופרה הופקה במימון תיאטרון הלינקולן-סנטר והמטרופוליטן אופרה – עד שהאחרונים פרשו בשלב מסוים, כשהבינו, שרופוס מתעקש לכתוב חלקים נרחבים מהאופרה בצרפתית. וכך נכנס לתמונה פסטיבל מנצ'סטר שהציל את העניין ואף זכה בפרמיירה החגיגית שנערכה ביום שישי האחרון.


העלילה מתרחשת בפריז, 1970, יום הבסטיליה. ראז'ין סן אונורה, פעם זמרת סופרן נערצת - חוזרת לבמה אחרי שש שנים של של שתיקה ונאבקת עם רוחות העבר.

הניו-יורק טיימס מפרסם ביקורת מעורבת אך מצדיע לרופוס בן ה-36 שמנסה לשים עצמו בשורה אחת עם מלחיני האופרה הגדולים. הגרסונייר מצדיע לרופוס שהגיע לפרמיירה יחד עם בן זוגו, במאי התיאטרון, ג'ורן וייסברודט כשהם לבושים כג'וזפה וורדי הצעיר (רופוס משמאל) וג'אקומו פוצ'יני הצעיר (וייסברודט מימין).