חיים בג'ינס

הגרסוניירים ממעטים לכבס את הג'ינס שלהם. אוהבי דנים אמיתיים יודעים שאין תחליף ליישון ג'ינס על הגוף, לאופן שבו הבד נשבר ומתעצב לו סביב האגן והרגליים ולחיים שהוא סופג, גם אם הם אפופי ניקוטין, קפאין ופיח אוטובוסים. לג'ינס של APC, למשל, מצורפת חוברת הסברים לשטיפה נכונה של הג'ינס, כשהעצה הראשונה היא להשתדל ולא לכבס אותו עד כמה שאפשר. גרסה אחרת משלבת הקפאה עמוקה, ויש כאלה שימליצו על ניקוי יבש אחת לכמה חודשים.

בשנים האחרונות הגיעה אובססית הג'ינס לשיאים חדשים, לא רק של ג'ינס הפרימיום והמחירים השערורייתיים של הז'אנר הזה, אלא גם של עדות מעריצים שנשבעות בג'ינסים מחברות קטנות ואיכותיות ובבדי דנים יפניים שאין לאף אחד אחר בעולם. לאלו מכם שרוצים לצלול עוד לעולם הכחול הזה, נברא ה"דנים דיבייט".
ה"דנים דיבייט" הוא פרוייקט חדש שיזם ריאן פלט, מומחה למיתוג ושייווק. פלט אסף מעל 25 אנשים (בלוגרים, כותבים, מוזיקאים, מוכרים, אומנים ואמנים) כדי שישתפו את העולם בחווית לבישת ג'ינס מכמה חברות של פרימיום ג'ינס, ביניהן בולדווין, נום דה גאר, גילדייד אייג' ואחרים, כשהמטרה היא גם להציג חברות שונות של ג'ינסים מליינים קטנים וגם לתאר בגוף ראשון את הדמויות שלובשות את הבגד מהבד הנחשק הזה. "האנשים האלה יגשרו על הפער בין הלייבל לצרכן ויתנו מבט מפוקח בדנים, כדי לעזור לכולם", כותב פלט. לכל אחד נמהאנשים שאסף פלט ניתנו זוג מכנסי ג'ינס ועליו יהיה, בהמהלך הפרוייקט, לתעד את לבישתו של הג'ינס ואת הפיכתו לפריט אישי בארון.

האתר כולל הפניות לחברות המשתתפות ולאנשים שאמורים ללבוש את הג'ינס ולספר על החוויה, וכן קישורים לבלוג, לפליקר עם תמונות, ובעיקר הזדמנות לחלום על עוד זוגות מכנסיים לכל מי שריח ג'ינס טרי עושה לו את זה כמעט כמו ריח של ג'ינס ישן ומיושן.

ולסיום, העצה הטובה ביותר שנתן המעצב של בולדווין לשאלה איך הכי כדאי לשמור על ג'ינס: Live in them.

גו ווסט

עולם הרשתות החברתיות והבלוגים מזמן אליו שלל גרפומנים, רשתות ענק ושרלטני אופנה המפתים את הגרסונייר מדי יום במפלים של אינפורמציה וחדשות.

קנייה ווסט לעומת זאת תמיד היה דמות קצת שונה בתעשיית המוזיקה והפופ, והוא יצר לעצמו נוכחות מרשימה ואותנטנית בעולם הבלוגספירה. ביום שלישי האחרון החליף ווסט את הבלוג הפופולרי שלו Kanyeuniversity בכתובת חדשה קניה ווסט דוט קום. הרקע השחור הוחלף בלבן מינימליסטי, האימג'ים הוצבו במסגרות קלאסיות, והתמונה הפותחת, אם עוד יזדמן לכם להציץ, היא של אמבר רוז, המוזה ובת הזוג השיקית, כשהיא משחזרת את התנוחה האלמותית של גרייס ג'ונס. הגרסונייר מרפרש לו את הרסס של הבלוג החדש וצופה בוידיאו של coldest winter שהולם את קצב התנפצות טיפות הגשם על גג ביתו.

סטריט אלגנט

הגרסונייר כבר דיווח בעבר על הביליונר בויז קלאב, הליין האקלקטי של פארל ווילאמס, המשתף פעולה עם ניגו, מייסד הלייבל BAPE.
אקלקטי, קורא לזה הגרסונייר, כי מדובר בשלל רב של פריטים מסניקרז מקושקשים, אופנת רחוב מלאת אספלט-שיק ופריטים חדשים, יותר מכובדים (לכאורה), המתאימים להלך הרוח הגרסוניירי, כמו עניבות פרפר, מטפחות ועניבות בהדפסים מדוייקים ויפים.

חספוס לילי

אחרי הפוסט-פוסט-אפוקליפטי של מיוצ'ה פראדה, אין מהלך יותר טבעי מלצלול לעולמו של נסיך האופל הגרסוניירי, ריק אוונס.

הצצה לקולקציית סתיו 2010 של ליין ה- DRKSHDW של אוונס תעניק לכם השראה לפורים, תעזור לכם לחשוף את הצד האפל שתמיד ידעתם שקיים בכם, תסייע לכם לללבוש את בדי הדנים הכבדים, השטופים, לחבוש את הגלימות הכהות, ולהזכיר לגרסונייר את כפפות עור התנין שמופיעות לו בחלום.

אטילה השיקי

בשנות ה-20 היתה זו קוקו שנאל שעיצבה תלבושות עבור ז'אן קוקטו והבלט הרוסי. בשנות ה-40 וה-50 היו אלו פייר בלמאן, כריסטיאן דיור ואיב סאן לורן שעיצבו למופעי בלט תלבושות שהלמו את האקסטרווגנטיות התקופתית. בעשורים האחרונים גוטייה, ורסאצ'ה, קוואקובו, ולנטינו, ויקטור & רולף, לאגרפלד ומקווין המנוח, שעיצבו תלבושות לאופרה, למחול ולבלט. עכשיו, סוף סוף, מגיע תורה של מיוצ'ה פראדה.

המטרופוליטן אופרה הזמינה את פראדה לעצב את התלבושות, לצד הארכיטקטים-גרסוניירים השווייצרים הרצוג ודה מרון שעיצבו את הבמה, לאופרה "אטילה" של ורדי (בבימויו של פייר אאודי ובניצוחו של ריקרדו מוטי).
האופרה, שנכתבה ב- 1846 ועלתה לראשונה על במות וונציה, מבוססת על מחזה גרמני מהתקופה הרומנטית, מתרחשת במאה החמישית לספירה ומתארת את תחילת התפוררות האימפריה הרומית, אחרי התבוסה לצבא ההונים של אטילה, כשהעולם הישן פוגש את העולם החדש.
מה שנראה אז כסוף העולם, מתורגם על ידי פראדה (והרצוג ודה מרון) לחיזיון פוסט אפוקליפטי, (אופייני לתקופתינו). הבלוג אופרה-שיק השיג כמה איורים מוקדמים של פראדה בהם אפשר לראות מעילי עור כהים, שימוש בפרווה ואפילו בדי ג'ינס שטופים ולוחמי מנגה אפלים מעוטרים בנוצות שחורות.

הקיסר לובש פראדה

חלומות באפור

סטפנו פילאטי, מעצב הבית של איב סאן לורן, ויקיר הגרסונייר לנצח, פוצח בשיתוף פעולה מעורר קנאה עם Atelier NYC.

סדרת הקפסולה המיוחדת עוצבה על ידי פילאטי עצמו, ומכילה פריטים שיוצרו כולם באיטליה. הגזרות המתוחכמת, שיק בובו-אלגנט נדיב בבד, והלוק כהה עד אפילה נראית. הגרסונייר מרייר בעדינות על המקלדת וחולם על סוודר קשמיר דק וארוך ומכנסיים עם עומק אסטרטגי.

ראשים מדברים

הגרסונייר התחיל את הבוקר עם וידיאו של ראף סימונס שסובב לו את הראש. תהליך הקאסטינג של בית האופנה ראף סימונס לסתיו-חורף 2010 הפך לוידיאו אקספרימנטלי, שמציג לכם כמה מהדוגמנים החמים של היום, בפרצופים חתומים, עם צלליות משתנות ומוזיקה מצויינת לפתוח עימה את היום.

RAF SIMONS AW 10 CASTING from RAFSIMONS.COM on Vimeo.

רשימת המתלבשים הטובים בכל הזמנים

למרות העובדה שרשימות זה הכי המאה הקודמת, רשימת המתלבשים הטובים בכל הזמנים של המגזין אסקווייר מצליחה לשעשע. ישם שם אמנם בחירות בטוחות כמו סטיב מקווין ורוברט רדפורד, אבל הרשימה מספקת גם הפתעות כמו איש המערות, ג'ורג וו. בוש, מרלבורו מן, ג'ון קלווין (!?), וויליאם פוקנר ולקוסט. את שאר הגברים ברשימה תמצאו כאן.

מרלבורו מןביורן בורג

הדוכס מווינדזור

פרד אסטייר

לישון על ברוקס בראדרס

כבר דיווחנו לכם על הטרנד הגברי בתחום עיצוב הבית וגם על בתי אופנה אהובים שהחלו להרחיב את הליין שלהם, כמו אקנה, ומציעים בנוסף לבגדים גם רהיטים ואובייקטים עיצוביים אחרים. אבל את הגרסונייר משעשעת במיוחד הידיעה, שחברת האופנה האמריקאית הקלאסית ברוקס בראדרס עומדת להרחיב את הקולקציה שלה ותציע גם כריות, מגבות, מצעים ומנורות שמיוצרים מהבדים האיקונים של החברה (ושל החליפות והעניבות המפורסמות שלה). הבלוג אייביסטייל כבר מרייר על הציפית ומשבח, צ'אק באס יאמץ לבטח בשמחה (הערב עלתה העונה החדשה בהוט), והגרסונייר יזכר בבנג'מין בראדוק ובעניבות המפוספסות שלו, שאותן הוא בינתיים מעדיף.

רוק בבית האופנה

זוג המעצבים השבדי סנדברג וטימונן יצר סדרת חולצות טי המתעדות מסעי הופעות פיקטיביים של מעצבי אופנה אייקונים. הסדרה הוצעה למכירה לאחרונה בגלריה ברשפלד בפריס, כשככל ההכנסות נתרמו לנפגעי הרעש בהאיטי.

לכל מעצב נתפרה חולצה ממסע הופעות שלא התרחש מעולם, עם סגנון גרפי/טיפוגרפי ייחודי לו. אנחנו נשארנו עם מקום לחולצה נוספת בארון ותזכורת כי באופנה, כמו בעולם הרוק ותרבות הפופ, לא מוכרים רק את המוצר, אלא גם את הזוהר של גיבור התרבות שעיצב אותה. או לא.

הגרסונייר השבועי: יוסטס טילי

הגרסונייר השבועי, יוסטס טילי, בן 85 השבוע. הוא הופיע על השער הראשון של המגזין "ניו יורקר" ב-21 בפברואר 1925 - דמות מצויירת של דנדי מהתקופה הויקטוריאנית, סנוב חבוש בכובע וחמוש במונוקול, כשהוא בוחן פרפר דרך העדשה. אבל מיהו יוסטס טילי? סתם דמות שצייר ריה אירווינג, הארט דירקטור הראשון של המגזין (שגם עיצב לו את הפונט האיקוני)? בדיחה על חשבון הקורא, שמתענג על דמות עצמו קוראת את המגזין? הרהור אירוני על מי בן-חלוף יותר, הפרפר או דמות הדנדי? או אולי מטאפורה אנכרוניסטית לצרכן התרבות המוקפד שבוחן את יופיים של הדברים הקטנים.

דה-אורסיי דיי הורס

ההשראה לדמות המקורית של יוסטס טילי היתה ציור של הרוזן דה-אורסיי, שמצא אירווינג באנציקלופדית בריטניקה, תחת הערך "אנשים אופנתיים בתקופה הויקטוריאנית," ואת שמו נתן לו כותב אחר במגזין, קורי פורד. מאז שעיטר את שער הניו יורקר הראשון הוא הופיע שוב על שערים רבים של המגזין (כמעט בכל גיליון שנתי סמוך לסוף פברואר) והפך לדמות איקונית ניו יורקית, אף על פי שהיא לא דומה לאף ניו יורקר שהגרסוניירים מכירים (אולי פרט להאמיש בולס, העורך המיתולוגי ב"ווג", אבל הוא בכלל נולד בבריטניה).

האמיש הדנדי ב"סרטוריאליסט"

יוסטס טילי עולה כל כמה שנים כהשראה באופנת הגברים, אולי כחלק מדמות הדנדי שעושה קאמבק כבר כמה עונות. ואולי זה סתם תירוץ כדי להציץ בעוד משהו כל כך יפה שאלכסנדר מקווין עשה ב-2009:

הפינאלה בתצוגה של מקווין בינואר 2009 במילאנו

ואי אפשר בלי המונוקול (לא המגזין האהוב, הפעם), ששמועות על חזרתו כטרנד חם כבר עשו להן כנפיים (של פרפר). כתבה שהתפרסמה בטלגראף הבריטי ציינה שמכירות של המונוקול עולות, ויותר צעירים מבקשים מהאופטיקאי שלהם מונוקול כאקססורי אופנתי.

בכל מקרה, המגזין והדמות הפיקטיבית שלה חוגגים 85, והגרסוניירים (שלפחות אחד מהם בכלל מרגיש כמו ניו יורקי בגולה) מפרגנים בכתר השבועי, שכולו המנון לדנדיות, להיקסמות מהדברים הקטנים ולעיר ההיא, שלא ישנה אף פעם.

יוסטס טילי - כמה לוקים משעשעים לאורך השנים:

לגלריה נבחרת מ-85 שנות יוסטס טילי - הקליקו כאן.

ההיפסטר האחרון

הגרסונייר, שלא מזמן פתח צוהר אל עולמם של היפסטרים אומללים (ע"ע האושר יש לו סוף), מבקש להצדיע להיפסטר האלמוני, בלוג שנון המתעד באיורים מבריקים וצבעוניים את הנעשה מאחורי הקלעים של עולם האופנה והאמנות.

כמו בדרך כלל בהיפסטרלנד, הבאזז המתוחכם והמסתורי מתגלה תוך שניה בחיפוש פשוט בתפריט הבלוג, שם מוצג האמן והמאייר הצרפתי ז'אן פיליפ דלהום כאחראי לאותה דמות פיקטיבית (הגרסונייר אוהב דמויות פיקטיביות) שנוצרה כאלטר אגו של דלהום, לקראת המעבר שלו מפריס לניו יורק וההתממודדות שלו עם היפסטרים בשר ודם.

דלהום, שכבר הוכתר בעבר כתשובה הפריסאית לשער הניו-יורקר, הוציא בשנה שעברה ספר איורים מכובד בהוצאת ריזולי, ובאמתחתו לא מעט עבודות מרשימות ופרסומות משובבות נפש, כשטביעת אצבעו ניכרת בכל פריים ופריים, כמו בפרסומת לסאאב ובזו לבארני'ז:

בבלוג הלכאורה אנונימי מפלרטט דלהום, בסרקסטיות, אירוניה וכישרון וויזואלי רב, עם הדמויות האקסצנטריות של עולם התרבות העכשווית.

הפוסט האחרון שלו היה תיעוד ממזרי של פתיחת תערוכתו של דמיאן הירסט (למעלה) ואחד הפופולארים היה חוויות מהביאנלה בוונציה, שכללו מפגש עם הנעל של מארק ג'ייקובס, פה למטה, שהגיב כמו אחרון הטוקבקיסטים.

דאש סנואו

אנדי ספייד