ארול אחד

ארול מוריס, אחד היוצרים הדוקומנטרים המסקרנים הפועלים היום, פוצח בסדרת כתבות בניו יורק טיימס און-ליין על צילום אחד מתקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית. הסדרה, שנקראת "Whose Father Was He", פותחת צוהר לקריאה היסטורית לא רק בצילומים, אלא גם בטקסטים שמלווים אותם, ובמנגנונים שעמדו ועומדים לרשותם של הבאים לפענח צילומים - כמו מקרה צילום חסר הזהות הזה:

בצילום (מדובר באמברוטייפ, סוג צילום מוקדם שהיה נפוץ בשנות החמישים/שישים של המאה ה-19), שנמצא בידיו של חייל אלמוני שמת חסר כל סימני זיהוי ליד העיר גטיסבורג שבפילדלפיה ב-1863, מופיעים שלושה ילדים (שני בנים ובת). מוריס מתעד את גלגולו של הצילום, את האופן שבו תואר הצילום בתקופה בה לא היה שיח מספק כדי לתאר צילומים בכלל, וכמובן את גורלה של החידה הבלשית עד למציאת המשפחה שנותרה מאחור. שווה לקרוא את מוריס מנתח את ההפניה של העיתונות המקומית לתיאורי הבגדים, לאמפליקציות החברתיות והתרבותיות שלהן, ובכלל מרתק לעקוב אחר החידה הבלשית שהוא מציג, אגב שרטוט פניה של משפחה אמריקאית באמצע המאה ה-19 ושל האבא שעמד בראשה.

שועל קיצוני

בית קיצונה (Kitsune) הצרפתי הוא אחד הפרויקטים התרבותיים העכשוויים שמחממים לגרסונייר את המוח הקריאטיבי ופותחים את שערי ההשראה. קיצונה במיתולוגיה היפנית הוא שועל ערמומי ואינטליגנטי בעל יכולות מאגיות רבות, בהן האופציה הקסומה (והאופנתית) לשנות דמות וצורה. אולי מאותו שועל מיתולוגי מגיחה אלינו הפעלתנות המרתקת של הקולקטיב הפריזאי הממלא את עולמנו ברעיונות מרתקים המצרפים יחדיו אופנה ואמנות, עיצוב, מוזיקה וסטייל.

Gildas Loaëc ו- Masaya Kuroki, אנשי קיצונה, לובשים שת"פ קיצונה X פטי בטו

החדשות המעניינות שיצאו לאחרונה מבית קיצונה נוגעות בתחום המוזיקה והאופנה. הלייבל מוזיקלי שלהם, שכבר גילה והחתים את כמה מהמוחות האלקטרוניים הבועטים בזמננו, מבקש מדי פעם מהרכב זה או אחר (פעם קודמת היו אלה הצמד Digitalism) לאצור מיקסטייפ אינטימי שיחשוף כמה מההשראות והאהבות הנעלמות מן האוזן. הפעם נבחרה להקת Phoenix, אחת הלהקות האהובות על הגרסוניירים ולהקת גרסוניירים בפני עצמה (טוב, אם קוראים לך תומס מארס, ואתה סולן להקת רוק, והבויפרנד של סופיה קופולה, אתה כנראה גרסונייר-על!). הפיניקסים בחרו 18 קטעים נדירים וקסומים, ואם אתם מכירים קצת את הלהקה - תבינו את החלום המוזיקלי שאתם מוזמנים להציץ לתוכו (האלבום החדש שלהם ייצא, אגב, במאי. הורדתם כבר את הסינגל החדש שלהם? אז תורידו עכשיו!)

KITSUNE TABLOID BY PHOENIX
Uploaded by MaisonKitsune

אופנה: רק ב- 2005 החל בית קיצונה להוציא קולקציות קבועות, כשהמעצב הראשי ואחד מחברי הקולקטיב, Masaya Kuroki, מצליח לחבר בין מינימליזם יפני שקט ומרגש לשיק צרפתי עדכני (חיבור המקביל לביוגרפיה האישית של הבחור). המותג קיצונה כבר היטיב לשתף פעולה עם A.P.C, מרטין מרג'יאלה, פטי בטו ואמן הגרפיטי הצרפתי אנדרה, ובקולקציה הנוכחית כבר נחשפו הנעליים המשובחות שעוצבו עם פייר הרדי:

אין אין אין דברים כאלה

קולקציית סתיו-קיץ 2009 של קיצונה, הנקראת "Somebody Somewhere", כוללת חולצות פולו, בלייזרים, מכנסי קיץ, כמה מהסריגים הקלאסיים וכמובן הנעליים המוצגות לעיל, הכל במראה מינימלי ומוקפד, עם הלוגו הרקום והסטייל הצרוב.

אז עם ההערצה מהשוליים, חיקוי מהמיינסטרים, חוסר פשרות באיכות וחיפוש מתמיד ועיקש אחרי שיתופי פעולה קריאטיביים במיוחד (אפילו בעיצוב רהיטים) - כדאי לעקוב אחרי המייספייס שלהם לגבי תאריכי ההופעות של כוכבי הלייבל, ולפוקדים את פריז מומלץ ביקור בבוטיק היחיד שלהם בעולם (הם מוכרים בהרבה חנויות של אחרים):

Kitsuné Boutique
rue de Richelieu 52
75001 Paris

חברת הראווה

לפעמים הגרסוניירים מדמיינים שהם מעין משוטטים (flâneur), אותם אנשים ש"מהלכים בעיר כדי לחוות אותה" (בודלר). גם אם העיר תל אביב היא היחידה שבה הם משוטטים באופן קבוע, מדי פעם הם מדמיינים שהנה הם הולכים בעיר זו או אחרת, שותים קפה בנחת, נכנסים לחנויות שכבר אינן קיימות ומסתכלים בחלונות הראווה המציפים את הרחוב. הספר החדש "Store Front: The Disappearing Face of New York" מתעד בדיוק הזיה כזו. ג'יימס וקרלה מורי, צלמים המתעדים בדרך כלל גרפיטי, שמו לב שהחנויות הישנות של עירם האהובה ניו יורק הולכות ונעלמות. הם החליטו לתעד חלונות ראווה, שלטים ושאר אלמנטים גרפיים לטובתם של משוטטים אוהבי ערים ויצרו ספר מקסים שרק יעזור לגרסוניירים להמשיך לדמיין שהנה הם כבר מגיעים לאכול את הקנישס של יונה שימל, לקנות כפתורים בג'נרל סטור בקווינס ולנסות את המשקפיים ההם במוסקוט שבלואוור איסט סייד. אגב, הגרסוניירים חושבים שגם לתל אביב מגיע ספר דומה. מי ירים את הכפפה?
- - -

ועוד עניין שנוסף בימים אלו:
תערוכה חדשה לאדם שר, חבר גרסוניירי שציוריו המופלאים מיטיבים לתאר חנויות ומרחבים קמעוניים בניו יורק ובתל אביב.
התערוכה הקבוצתית שבה הוא משתתף נקראת "PRÊT-À-PORTER* בחנות הוינטאג' רטרו - יהודה הלוי 123. הפתיחה: יום חמישי 19:00 2/4/2009

בוב ספוג ואחרים

העבודות של iri5 (רבות מהן מחומרים משומשים כמו קלטות וסרטים ישנים) העלו חיוך על פניו של גרסונייר אחד. אז הוא חולק:

ההפניה via בוינגבוינג, הבלוג שלפעמים מצליח לקיים את ההבטחה שלו להיות "directory of wonderful things".
ואפרופו דילן, הנה הסינגל החדש "Beyond Here Lies Nothin'" - להורדה בחינם.

הגרסונייר השבועי: מארק בורתוויק

מארק בורתוויק הוא צלם מואר. צלם של סטייט אוף מיינד. צלם של צלמים. אם אייזיק ניוטון, שטען כי האור עשוי גופיפים זעירים ואינו מופשט, חסר משקל או נטול תנועה, היה רואה את האמנות של בורתוויק (ושומע קצת אביתר בנאי) הוא היה מבין שלאור יש גם נשמה. לבורתוויק, שנמנה עם דור הצלמים ששברו בשנות התשעים את המוסכמות של צילום אופנה, יצא לא מזמן ספר חדש המסכם תקופה, שנקרא Not in Fashion. מתנת חג נפלאה לגרסונייר הקרוב לביתך והזדמנות מצוינת להפיץ קצת אור.

בורתוויק נולד בלונדון (1966), עבר לפריז בצעירותו, פתח מועדון לילה ועבד כמאפר וצלם בתעשיית האופנה. בזכות נקודת המבט הייחודית שלו הפך מהר מאוד לצלם מבוקש על ידי מותגי אופנה, שהיו אז אלטרנטיביים להחריד ופורצי דרך בדיעבד, כמו מרטין מרג'יאלה, קום דה גרסון, יוז'י יממוטו. אחר כך גם החל שת"פ מרתק עם מגזין אופנה צרפתי, חדש ויומרני, בשם Purple.

ב- 1995 עבר בורתוויק לניו יורק עם אשתו, מעצבת האופנה הצ'יליאנית מריה קורניו, ושם נחשף לעולם הפרסום והחל ליצור מוזיקה, לביים סרטים ולצלם באופן קבוע למגזינים כמו "אינטרוויו", "סלף-סרביס", "איי.די", ו"ווג איטליה". ב-2004 הוא הוציא עם קאט פאוור את Speaking for Trees, די.וי.די יפהפה, המכיל לצד קליפים של שיריה, סרט קצר שביים עליה ו-64 עמודים של תמונות בהירות וקסומות כחלום, כמו המוזיקה שלה. לאחרונה שיתף בורתוויק פעולה עם אייקון הסטייל קלואי סביני, עם היוצר המחונן מייק מיילס, וכדאי להציץ לקמפיין הטרי שעשה לונסה ברונו. הבחור עסוק, ובצדק.

צילום אופנה הוא תחום שבו הסטייל בדרך כלל כל כך מוקפד ומלוטש. האווריריות הרכה של בורתוויק, לעומת זאת, גורמת לאור ולחום לבקוע מהצילומים, להפוך תמונה פשוטה לתחושה ולתרגם אימג' לרגש. בספר המדובר Not in Fashion ניתן למצוא יותר מ-200 צילומים של הפקות אופנה, פורטרטים של אמנים, פרסומות ויומני צילום אישיים המכילים צילומי פולארויד, אילוסטרציות ורשמים.

ירח בים יעזור / לסלק את החושך עם טיפה של אור / לעצור זה בסוף / עכשיו ההתחלה ("טיפה של אור", אביתר בנאי)

הדפדפן: פנטסטיק מן

הגרסוניירים שמחים להתחיל במסורת חדשה של דפדוף במגזין בפורמט של וידיאו. נכון, הם מודים שזה לא יכול להחליף את הדפדוף האמיתי, עם פעימות הלב המוגברות עת המבט נוחת על השער החדש, עם הסנפת ריח הדפוס ומגע הנייר הטרי, אבל בכל זאת, למי שלא יכול להשיג את המגזין כאן ועכשיו, וגם למי שלא יכול לחכות.
והפעם: גיליון מס' 9 של פנטסטיק מן, אביב/קיץ 2009.
פסקול: מתוך האוסף החדש של המוזיקאי הניו יורקי והמחונן ארתור ראסל (שמת ב-1992): The Sleeping Bag Sessions.



ולחלק השני של המגזין

סוליות מדברות

כבר סיפרנו לכם על תום בראון פה ופה, אז לא נרחיב עוד מילים על המעורר הרשמי של אופנת הגברים האמריקאית, ומקור לא רע להשראה גרסוניירית. אבל כשראינו את קמפיין הפרינט האחרון שלו, לא יכולנו שלא לשתף. אז רק נהנה עמכם מהתמונה המצוינת ונצביע על בראון עצמו היושב שם שלישי מימין. (זה רק נדמה לנו או שהוא באמת מצחקק?)

אח לבגד

האחים הקנדים בן ודאג בורקמן עבדו עד לא מזמן כמעצבים בחברת הביגוד הפופולרית GAP והוציאו לשוק קולקציה חדשה ומדוברת שנעה על הגבול שבין פרפיות (preppy-ness) לנינוחות קייצית תחת המותג "האחים בורקמן".

אח, ואח שלו

הקולקציה, שנעשתה בהשראת הנסיעות התכופות של השניים להודו ולאסיה, נראית באמת כמו גרסה אמריקאית של הנוסע למזרח, והמחירים ממש לא גבוהים (הם מבטיחים ששום פריט לא יעלה יותר מ-200 דולר). הגרסוניירים חושבים שדווקא קולקציה כזו היא הזדמנות להכיר מחדש את בד המאדראס, כמעט הבד הקיצי הרשמי בארצות שמעבר לים.

מאדראס קלאסי

מקור שמו של המאדראס הוא בשם הקולוניאליסטי הבריטי לעיר ההודית צ'נאי. זהו בד כותנה קל עשוי טלאים משובצים, מעין מפגש בין הבד הסקוטי (טארטאן) וכותנה מאדראסית מסורתית. המאדראס הוא בד "נושם", קל לתחזוק (הוא אפילו יפה כשהוא לא מגוהץ), והוא בעיקר קל לשילוב עם בגדי קז'ואל, מחאקי ועד ג'ינס. בשנות השישים אומץ המאדראס על ידי התרבות הפרפית של החוף המזרחי, בעיקר סביב האוניברסיטאות ועיירות הקיט בקיץ, אבל מאז התאקלם והתעדכן במערב, אפילו על ידי חברות אירופיות קוליות, מ-APC, שמוציאים מדי קיץ קולקציית מאדראס, דרך מעצבים אוונגרדיים (דריס ואן נוטן עיצב קולקציה שלמה ממאדראס לפני כמה שנים) ועד היכלי פרפיות קלאסיים מבית ראלף לורן ו-J.Crew ואף חדשניים יותר כמו באנד אוף אאוטסיידרז (שכבר כתבנו עליהם כאן), שהוציאו וידיאו יפהפה עם כמה פריטי קיץ מאדראסיים נחשקים:

אפשר להסתכל על האחים בורקמן כמו על האחים הגדולים והקיציים של הגרסונייר, לדמיין שאוטוטו מגיעים להמפטונז ולדאוג שהמאדראס שלקחו ייראה מקומט מספיק כדי שיוכלו לשתות את המרטיני שלהם בזמן ולהיראות נונשלנטיים.

צ'יפ פריידיי - שלוש עונות ביום אחד

אל צ'יפ פריידיי הנוכחי הצטרפו הגרסונייר הלונדוני והגרסוניירית השווייצרית (כן גם בנות יכולות להתגרסנייר) למסע שהחל ביום סתיו אמיתי, התחלף בחורפי ונגמר בשמש אביבית. שלוש עונות ביום אחד.

אחרי חרם לא רשמי של שנים התאספה הכנופייה בקפה שיין לתדלוק קפאיני ראשון, מוקפת משפחות צרפתיות וילדים מצווחים במבטא. אחרי ניגוב ביצת החלבון הרך יצאו נעריי ריינס להזדנגף.

TOP (דיזנגוף 116) היא חנות ותיקה שעברה שיפוץ ושחזיתה היפה מזכירה, יותר מתמיד, בית דרדסים למופת. בחנות נמצאו פריטים יפים של מירית ויינשטוק, אניה פליט, ואחד מאנשי החנות (דמות מפתח בעולם העיתונות המקומי) הגיח וסיפר שבקרוב יביאו כמה קולקציות לגברים ממעצב אוסטרי צעיר. NICE! מי שלמד את אצל ויויאן ווסטווד וראף סימונס עובר בקלות את מבחן הגרסונייר, ולנו לא נותר, כרגיל, אלא לחכות בקוצר רוח.

טופ שופ

התחנה השניה ממוקמת אי שם בין ז'אן ז'ורס לבן גוריון. שם נתגלתה חנות הדגל החדשה והמבטיחה של "רוס אובטה" (דיזנגוף 155).

החלל אלגנטי ומזמין, הבגדים כה יפים, אבל מה לעשות כשכל השמחה הזאת רק העציבה את הגרסוניירים שהבינו, גם הפעם, שאף אחד לא באמת חשב שגברי עירם קודמים. הם נשארו עם מטפחת וינטג' כחולה וקורט אופטימיות כשהבחינו בכמה מגזינים מצויינים וב- "Rock Diary" של הדי סלימאן. ספר חובה לגרסוניירים באשר הם.

בחוץ גם פגשו הגרסוניירים את הדס צוקר, מבעלות המקום, שפכו במבוכתם האופיינית את המחמאות וקיבלו הזמנות (יפות!) לפתיחה הרשמית ביום שני.

פתיחה על שפריץ

בלוק 190 (דיזנגוף 190) היא חנות די משמימה, שממצה את הבעיה (והבועה) התל-אביבית הקלאסית: אותם מותגים, אותו הסטייל, אותה אדרת. ההצלה הגיעה מקמצוץ פריטי "פרד פרי" - אחד המותגים האהובים על הגרסוניירים. פריטים מהמותג, ששיתף פעולה עם ראף סימונס בקולקציה האחרונה, כבר נגמרו ברובם, אבל משלוח חדש יגיע עוד השבוע, כך מבטיחים שם. הגרסונייר יצא עם חולצת משבצות מכופרת של פרד פרי (800 שקלים חדשים ויקרים) ומשם לתחנה הבאה.

צומת ספרים הדיזנגופית (דיזנגוף 163), לצד מיץ רימונים ומלבורו לייט, תמיד גורמת לגרסונייירים לפרוץ בחלומות בהקיץ על קיומה של חנות מגזינים טובה בעיר. הפסקת האינספרציה כללה את הספר החדש והמרשים של תמר גטר, וספרים של הציירת המעולה מרלן דומא והצלם ג'ואל סטרנפלד.

התחמקות אלגנטית בין דורון אשכנזי וליאת זרמון הובילה אותנו לבונקר היפהפה של בנקר (דיזנגוף 210), חלל אותו אנחנו כה מחבבים, רק חבל שגם פה הגברים מוזנחים להפליא. שיחות נעימות עם כמה מהמוכרות המקסימות לא הקלו על הקולקציות האנמיות של ריליג'ן, אבל לפחות גרסונייר אחד התאהב מיידית בתיק צופים אמריקאי מהמם, שעון על כסא (תיק גב שאפשר למצוא בחנויות RRL של ראלף לורן). אח"כ היו גם דיבורים על מכירת סוף עונה ומכירה פומבית שתערך בימי חמישי ושישי הקרובים (26,27 למרץ), כש- 70 פריטים נבחרים מהחנות יימכרו על ידי כרוז חינני. למרות שתיק הגב לא מוצע למכירה, הגרסונייר כבר שם עליו עין.

הנה אנו, הצופים

הכנופיה הרחיקה לכת עד קלודט זורע (דיזנגוף 236), חנות שמעוצבת פשוט, הבגדים כה יפים והמוכר די מוזר. בדיוק כמו שהגרסוניירים אוהבים. רק למה (מצטערים לחזור על עצמנו) אין שום פריטים לבנים? סילבופלה קלודט. (והגרסונייר זוכר לטובה שקנה את המכנסיים הכחולים של קלודט כשהיא עוד ישבה בפרישמן).

*אורי מעדכן בתגובה שהפונצ'ואים המקסימים של קלודט הם יוניסקס. הי אורי, תודה על העדכון! (אך עדיין, בהתחשב באופציות בגדי הגברים בעיר, אנו זקוקים לניחוח האלגנטי ולטוויסט העכשווי של קלודט וחולמים על הקולקצייה הראשונה שלה המיועדת לגברים).

רוחות של קיץ מתחילת הסיור ב"שופרא" (דיזנגוף 108)

גם חטא ההיבריס לא נפקד מסיפורינו, והוא מגיע עוד כמה מטרים צפונה בחנות Story (דיזינגוף 246). גרסונייר אחד אהב נעל אחת, השני ניסה לצלם, ואז מוכרת עלי-סולם חקרה ובדקה באגרסיביות משועממת עבור מי הגרסונייר כותב. סיפרנו לה עליכם, היא לא הבינה. נפרדנו, ולא כידידים.
סיימנו במרסנד, אמריקנו ועראק, נפש גרסונייר הומייה.

מרסנד שיק

הלוק של לוקאס

סקוט שומאן, שעומד מאחורי הבלוג “The Sartorialist” חזר לסורו ולצד צילומי רחוב (שהם, מה לעשות, הטובים שיש) הוא מראיין אנשים מובילים בתעשיית האופנה.
הפעם מראיין (ומצלם) שומאן את לוקאס אוסנדרייבר, הולנדי בן 37, המעצב הראשי של בגדי הגברים בלאנוון. (לצידו, צילו, של אלבר אלבז). אחד הדברים המעניינים שאוסנדרייבר מספר על העבודה בלאנוון הוא שעד הגעתו לא היה קיים ארכיב מסודר לבגדי גברים. "לבגדי נשים יש ארכיון מפואר עם שרטוטים, בדים, דוגמאות וספרי תחרה – הכל. אבל לגברים - כלום. בשבילי, זה היה מאד משחרר. אפשר להתחיל מאפס". הגרסוניירים מאד אוהבים את העבודה של אוסנדרייבר בלאנוון ואף חותמים על כל אחד מעשרת הדיברות שלו לגבר.

אנטי-סקיני

ליאם גלאגר, סוג של גרסונייר ניינטיז משומש, משיק מותג אופנה בשם Pretty Green (צמד מילים הלקוח מתוך שיר של להקת דה-ג'אם). גלאגר, אייקון של סטייל ניינטיזי מובהק, עם לוק רוק'אנרולי מחוספס (ז'קט עור, מגפיים ותספורת מרושלת בקפידה), מבקש על פי דבריו "להחזיר את ה- lads’ fashions למרכז העניינים" ולבטל את מלכות הסקיני. הגרסונייר ישתדל לפרגן, אבל לא מבטיח כלום.

גיבור מעמד הפועלים ייצא בחודש יוני עם הקולקציה חדשה (אפשר להצטרף למועדון לבצע הזמנות מקדימות) ומצטרף לרשימה ארוכה ומייגעת של כוכבי פופ ורוק שעשו הסבה או סתם חילטרו בעולם האופנה (כסטפני, דידי, ג'סטין וקיילי). בווידיאו שהעלה גלאגר לאתר הוא מספר של סלידתו ממראה הסקיני (כשהוא בוודאי מתכוון למראה של The Horrors ושל The Strokes ) ועל אכזבתו משוק אופנת הגברים העכשווי. גלאגר משוכנע שיש בעולמינו מחסור מהגלאגר-סטייל, הגרסונייר לעומתו, גם אם עדיין לא השתכנע, מרוצה מעצם הדיון בנושא אופנת גברים.

חפצי בה

לגרסוניירים, כמו לכולם בעצם, יש יחס מורכב לאובייקטים בעולם. לרוב, כמו שקורה בבלוג הזה, האובייקטים מקבלים יחס מועדף על גבול הפטישיסטי ("הסריג הזה של מרג'יאלה! חובה!" הוא לא משפט זר למרחב הוירטואלי הגרסוניירי), ולפעמים המיאוס הגובר מעודף האובייקטים בעולם גורר שתיקות ארוכות ונדרים בדמות עד-החודש-הבא-אני-לא-קונה-יותר-כלום. לכן יהיה מעניין לראות את הסרט המדובר "Objectified", סרט דוקומנטרי על אובייקטים מעוצבים ועל אלה שעיצבו אותם. הנה הפוסטר, אובייקט שמייד נכנס לרשימת האובייקטים החדשים שהגרסוניירים ישמחו לרכוש החודש:

וכבונוס, הנה קטע מאחד הספרים האהובים ביותר על הגרסוניירים, אולי הספר שהיטיב יותר מכל טקסט אחר לתאר את הקשר הכה טעון שבין בני אדם לחפצים, "הדברים" של ז'ורז' פרק:

"לפעמים ידמה בעיניהם שאפשר שחיים שלמים יזרמו בלא צרימה בין הקירות האלה המכוסים ספרים, בין החפצים האלה המבוייתים באורח כה מושלם עד שלבסוף יאמינו כי מאז ומעולם לא נועדו אלא לשימושם שלהם, בין הדברים היפים והפשוטים האלה, המתוקים, המוארים. אבל הם לא יחושו את עצמם כבולים למקום; יהיו ימים שבהם ייצאו להרפתקאות. אין תוכנית שלא תהיה בגדר האפשר עבורם. הם לא ידעו טינה, מרירות או קנאה. שכן אמצעיהם ותשוקותיהם יתאימו אלה לאלה בכל עניין ובכל זמן. הם יכנו את האיזון הזה בשם אושר וידעו - באמצעות חירותם, באמצעות תבונתם, באמצעות תרבותם - לשמר ולגלות אותו בכל רגע ורגע של חייהם המשותפים."

טיפ כולל שירות

שינוי מזג האוויר מביאים עימם שלל המלצות לתחזוק הגרסונייר לקראת עונות אביב/קיץ 2009.

הניו יורק טיימס ביקשו מ ג'סטין ר. סונדרס, שעומד מאחורי בלוג התמונות המדובר JJJJound, את עצותיו לקלאסיקות אביביות.

והאתר ריפיינרי29 אוסף לכם את חמשת עמודי התווך של האביב: סניקרז, מעילי רוח, חולצות כותנה, משקפי שמש וחליפות.


עוד טיפים שיעזרו לכם להימנע משגיאות אופנה בקיץ הקרוב מגיעים הישר מהגליון האחרון של ווג-הום הצרפתי (קיאנו ריבס על השער??). בחרנו לתרגם את הנקודות החשובות (ותודה לגרסוניירית השוייצרית על התרגום החופשי). ולא להיבהל, לא חייבים לאמץ את כולן.

* יש להכריז על סופו של הטאבו הגברי על הצבע ורוד. ראו והפנימו: דיור, ז'יבנשי וקלווין קליין.











* צעיף דק מכותנה או פשתן הוא ללא ספק האקססורי הנכון של העונה. לבן, חאקי או אפור.










* חמשת הבשמים המובילים לקיץ:
5 – דיור הום 4 – אמבר של פראדה 3 – פומארי טורק של סרז' לוטאן, 2 - גריי פלנל של ג'פרי בין 1 – כל בושם של קום דה גרסון. (הגרסונייר בתחילת דרכו בבלוג סיפר לכם על המתנה הנפלאה שקיבל, והגרסונייר השני כבר כתב על סדרת הבשמים הסינטטים המוצלחים שלה)







* בגד ים – הספידו מת! בטח אחרי הפחד והתדהמה מהמנקיני של אלכסנדר מקווין.

* טי שירט וי לבנה, 100% כותנה. חובה.

* מצטערים להתעקש אבל מכנסי הפיג'מה הם פה כדי להישאר. אם המשטרה מציקה לכם – תכתבו לנו.

* המוקסינים של Car Shoe ו של TOD'S, בעיקר בצבעי טורקיז, ירוק ואדום.

* אוהבים כל מה שאדם קימל עושה. הוא קדוש האופנה, הוא הדרך גן העדן.

* כובע צמר – לא. קסקט – ממש לא. כובע קש? – הו לא. כובע רחצה? – מממ לא. אז מה כן? לחבוש בבקשה כובע אמיתי – כובע פנמה.

זרעי קיץ

איזה כיף! A.P.C החברה הכמעט-סודית והאהובה על הגרסוניירים (בגדי קז'ואל שפעם היו מאוד לא יקרים, ומאז שעוד ועוד היפסטרס מברוקלין גילו אותם כבר עלו מחיריהם) הוציאה את הקולקציה שלה לקיץ הקרוב, ונראה שכרגיל, בלי בשורות אופנתיות מרחיקות לכת, מדובר בקולקציה מקסימה ומשובבת נפש. הרבה ג'ינס (והרבה חולצות וג'קטים מהבד הזה, שנדמה שבעקבות המשבר הכלכלי נשאר הטקסטיל המועדף על כולם), כמה צבעי פסטל בשביל העונה, ופריטים ב40 גוונים של אפור. כדאי לשים לב לכל האקססוריז, שתמיד עשויים לעילא, ובעיקר לנעליים, חגורות, עניבות ותיקים שכדאי שיעשו עלייה. ויפה שעת שמש אחת קודם.

בכלל כדאי כבר שמישהו ירים את הכפפה (עדיפה זו, למשל) ויראיין את ז'אן טוויטו, מי שהקים את החברה לפני למעלה מ-20 שנה, אחרי שלמד בלשנות והיסטוריה בסורבון.

למתקדמים, למוקירים ולאוהבים הנה 10 הדברים שטוויטו לא יכול בלעדיהם מהאתר men.style.com ופרופיל מעניין שלו במגזין האופנה לגברים הדו שנתי של הניו יורק טיימס. קיץ נעים.

המדונה מן האמנות

ונסה ביקרופט, אמנית מיצג שהגרסונייר מעריך עד מאד, שבה לאחרונה למילאנו, העיר בה החלה הקריירה האמנותית שלה, כדי ליצור פרויקט מיוחד עבוד גלריה PAC לאמנות עכשווית. למיצג החדש הזמינה ביקרופט 20 מהגרים אפריקאיים, כולם גברים, שישבו על יד שולחן ארוך ושקוף, לבושים חליפות ערב שחורות, עם או בלי נעליים, ואכלו במהלך 4 שעות עוף צלוי.

300 אורחים רמי מעלה הוזמנו לאירוע של ביקרופט וצפו בטקס אכילת העוף שהוגש על ידי מלצרים בחליפות לבנות (והשמועות מתעקשות שכולם לבשו מרג'יאלה). מכובדי העיר, אספנים ידועים, מבקרי אמנות ועשירים מקומיים כולם התכנסו לראות את הגברים אוכלים בשקט כשריח חריף של עוף ממלא את חלל הגלריה.

הסעודה האחרונה חוזרת למילאנו

ונסה ביקרופט (שנולדה בגנואה, 1969 וחיה כיום בלוס אנג'לס) הציגה בשנים האחרונות בגלריות ומוזיאונים נחשבים ברחבי העולם כשהשילוב בין עולם האופנה ותרבות הפופ הנוצצת הפכו אותה לסופרסטאר של האמנות העכשווית. ביקרופט, הידועה במיצגיה בהם היא בוחנת נושאים של נשיות, גוף האדם וטקסיות בחברתנו העכשווית, דיברה לא פעם על בעיות האכילה מהן היא סובלת מגיל 12 (למרות שלאחרונה הודתה כי האשטנגא-יוגה מצילה אותה) ועוררה שערוריות לא קטנות בעשרות המיצגים שבנתה עד כה. הדוגמניות הדקיקות שלה, על עקבים גבוהים, הונחו לא פעם לעמוד בפוזות לא נוחות, היא מרחה אותן שחור, יצקה עליהן צבע אדום כדם, ולאחרונה גם צבעה אותן לבן שיראו כפסלים עתיקים. המיצגים שלה, הנקראים על פי סדר עולה - VB01, VB02 מתאפיינים בעיסוק בדמות האישה (עם דגש על עולם האופנה כשפראדה, טום פורד, הלמוט לאנג ואחרים עיצבו מלבושים עבורה במיוחד), עם אסוציאציות הקולנועיות (גודאר ופסבינדר) ואמנותיות (מרמברנדט עד מרסל דושאן, וגילברט וג'ורג') רחבות.
המחלוקת האחרונה שעוררה ביקרופט קשורה לסרט דוקומנטרי שנעשה על חייה ועל מאמציה לאמץ תאומים סודניים. בסרט "כוכבת האמנות והתאומים הסודניים" תיעדה הבמאית הניו-זילנדית, פייטרה ברטקלי, את חיי הזוהר של כוכבת העל, ובמהלך שנה וחצי עקבה אחרי מערכת היחסים שלה עם בן הזוג, בחנה את התהליך היצירתי בעבודתה, ובעיקר עקבה אחרי ביקוריה בסודן ותהליך האימוץ של שני היתומים.

המדונה מן האמנות

הגרסונייר השבועי: ולנטינו

לכבוד יציאת הסרט "ולנטינו: הקיסר האחרון" (הסרט יצא אמש בארה"ב) בחרו הגרסוניירים בוולנטינו גרוואני, מעצב העל שהקים את אמפריית האופנה ולנטינו, לגרסונייר השבועי. המעצב, שהקים את בית האופנה הנושא את שמו באיטליה אחרי התמחות בבתי האופנה של גי לארוש ובלנסיאגה בפריז, פרץ לתודעה הציבורית אחרי תצוגת אופנה זוהרת במיוחד בפירנצה ב-1962, תצוגה שמשכה לקוחות זוהרות במיוחד מהאליטה האירופית. שנתיים אחר כך הוא העביר את התצוגות שלו לרומא ויצר קולקציה לבנה שהתפרסמה בזכות הלוגו V, שמאז זוהה עם בית האופנה שהקים.

בין לקוחותיו המפורסמות ניתן למצוא את הנסיכה מרגרט, אליזבת טיילור, אודרי הפבורן ואת המוזה הגדולה מכולן, ג'קלין קנדי, שהזמינה אצלו שש שמלות בשחור ובלבן, כדי ללבוש במהלך שנת האבל שלה על בעלה המת. לימים ולנטינו גם עיצב את שמלת החתונה שלה למיליונר אונאסיס.

האיש והאגדה מספר לירחון וניטי פייר שהתכונה אותה הוא הכי שונא היא חוסר נימוסים, והתכונה שאותה הוא מעריץ אצל גברים היא אומץ. אגב, בתשובתו לשאלה "איזה תכונה הוא מעריץ אצל נשים", הוא ענה גם "אומץ", כך שהגרסוניירם יכולים לעשות V על האיש ולכבד בדרכם הצנועה את פועלו בן ה-45 שנים.

קיום פנורמי

האמן הדני סימון הוגסברג ישב במהלך 20 ימים, באותה הנקודה, על אותו הגשר, שמעל תחנת הרכבת ברחוב וורשאו בברלין וצילם אלפי דמויות שחלפו על פניו. 178 מהן, בודד הוגסברג וחיבר לתצלום קולקטיב פנורמי בפרויקט מרשים הנקרא "כולנו הולכים למות – 100 מטר של קיום".
הצילום כהרגלו מקפיא את הזמן ומבליט הבעה אנושית, טבעית של כל אחד מהאנשים בתמונה, כשרק חלק קטן בלבד מודע למצלמה. אבל הפריסה הפנורמית וריטוש הרקע המאחד חושפים ספקטרום אנושי רחב ומרגש של יחידים המחוברים בצורה מלאכותית לקולקטיב של זמן ומקום. אופנת הרחוב נאמנה למקור.