הגרסונייר השבועי - דון דרייפר

אין ראוי יותר מדון דרייפר, דמות מופת ג'נטלמנית (בלבושו יותר מאשר בהתנהגותו) המובילה את הסדרה "הגברים של שדרות מדיסון" (הגרסוניירים מעדיפים להשאר עם מד-מן), להיקרא לדגל פינת הגרסונייר השבועי.

הדמות החזקה של מנהל קריאטיבי במשרד פרסום מוביל במנהטן בשנות השישים, שהוא גם איש משפחה, גם פלרטטן מקצועי וגם מתיימר להיות הגבר האמריקאי המושלם, הספיקה בשנתיים הבודדות לקיומה לבסס את מעמדו של דרייפר כאייקון אופנה ותרבות. ולא רק בגלל שיש עליו ערך בוויקפדיה, חשבון בטוויטר ואתר שנקרא: "מה היה דון דרייפר עושה".
רגע, האם בכלל יש צורך להקדים ולהציג את דרייפר לקוראי הגרסונייר? כנראה שלא. אבל הגרסוניירים לא יכולים שלא לספר על תחרות מעניינת של בלוג אופנה אוסטרלי שקרא לגולשיו לשלוח תמונות של עצמם לבושים בסטייל המקופד של דמויות נבחרות מן הסדרה. זה הולך להיות שמח... והם מבטיחים לעקוב.

אותו בלוג כבר פרגן בעבר עם המדריך השלם לדרייפריזם (ולא זנח את בטסי) והציג בצורה ויזואלית את שמונה פריטי החובה לכל מי שרוצה לתחזק מראה דרייפרי מושלם.

יש להקפיד על מבט מדוייק ותנוחת עמידה בוטחת

אבל דרייפר לא לבד. ברשותכם נרחיב לרגע את הגרסונייר השבועי וניזכר בעוד כמה גברים מעולם הפרסום שהתרבות האמריקאית נשאה אליהם את עיניה בהערצה:
זוכרים את מייקל ואליוט מ"שלושים ומשהו" והבוס החלקלק שלהם העונה לשם מיילס דרנטלי?

ניסיתם לשכוח את דמותו של פטריק בייטמן, גיבור הספר והסרט "אמריקן פסיכו" (בתמונה בגילומו של כריסטיאן בייל)?

נסיים בסרט מעניין שהוקרן לאחרונה בפסטיבל סאנדנס בשם ART & COPY, שמתחקה אחר אחד עשר הפרסומאים הגדולים של זמננו ומציג את משנתם בענייני עולם הפרסום העכשווי, האמנות בעבודתם, יצירתיות ומניפולציה. הבמאי, דאג פריי, יצר פורטרט קבוצתי מרתק של קבוצת אנשים שהשפיעה, אולי יותר מכל גילדה אחרת, על איך העולם שלנו נראה ואיך הארנק שלנו מתנהג. לידיעת הנוסעים: הסרט יוקרן בימים הקרובים בפסטיבל הוט-דוקס שבטורונטו.

קליף פרימן, פרסומאי של וונדיז ואספן מכשירי רדיו

פוסט ציוני

הגרסונייירים לא מסתדרים עם חגים לאומיים, בטח לא עם דתיים, ובכלל כל עניין הרחובות ההומים אדם, השמחה הכפוייה והבכחנליה הכללית גורמים להם לרצות (שוב) לשבת באיזה קפה קטן במקום רחוק ומבודד ולחלום על שקט. אבל במיוחד בשבילכם, לכבוד החג, נמצא אימג' ההולם את המצב רוח הכללי, הלאומי והפרטי.

מדובר בפוסטר פרי שיתוף פעולה בין רפרנס לייבררי, בלוג אמריקאי מקסים שנולד מתוך אכזבה מאיביי, וקיוסק, חנות ניו יורקרית אהובה (שעליה עוד נכתוב). הפוסטר הודפס בעבודת יד, על ידי חברה אמריקאית שפועלת מ-1946, והוא מדייק במסר אותו הוא חוגג. עצמאות שמח.

צ'יפ פריידיי – טשרניחובסקי / המסלול הקוסמי

שישי אביבי. הגרסוניירים מתחילים (כמעט) כרגיל באמריקנו ומקיאטו בקפה באצ'ו. העירייה החוגגת מאה גנבה את הספסל הקבוע בשלמה המלך, ולכן הם נאלצו לחלוק ספסל עם נערת הבאצ'ו החביבה עליהם. אבל היא לא היתה. לפתע הגיעה אחרת (תמיד תהיה נערת באצ'ו), ביקשה אש וקצת מקום על הספסל. אחרי שצותתה בחן, פנתה ואמרה: "מה? יש גוסיפ-גירל בארץ?". הגרסונייר האחראי פתח בשיחה, השני המשיך בווידוי וכך נסובה לה שיחת חולין על הרווח בין הגבר הישראלי והאופנה. עלמת הקסם, שבכלל גרה בניו-יורק, החמיאה לגרסוניירים על לבושם וזרקה: "שמעתי על הבלוג שלכם". הגרסוניירים הסמיקו, במיוחד שמחמאה כזו מגיעה מפי עלמה ניו יורקית שעובדת במותג המעניין threeASFOUR.

גם אריק מירנדה הופיע, לחשוף את תמונות הפולארויד היפות שצילם לתערוכה הקבוצתית "ערומות" בבית האמנים בירושלים (פתיחה בשבת הקרובה. מי אמר ירושלמי?).
היה כיף. הרגשה של יום משובח במיוחד. שמתם לב, אגב, שהשנה יש אביב אמיתי בעיר? שלא ייגמר לעולם. אחרי שנפרדו מכולם לשלום, אספו הגרסוניירים את השוייצרית ויצאו ליעד הנכסף: רחוב טשרניחובסקי.
בדרך, מבלי משים, נעלם אחד הגרסוניירים בהמון של יום שישי ומצא את עצמו בבולען שפתחו האחורי הוביל לחנות קסטרו. סקופ: מדובר באירוע היסטורי, לראשונה בחייו. כך למעשה, החל הצ'יפ פריידיי באופן רשמי - באחד המעוזים שהגרסוניירים תמיד רצו לבקר בהם אך מעולם לא העזו. פוסט נפרד יוקדש למקדש, כי יום שישי בקסטרו הוא עדיין – אחרי הכל – למעלה מכוחותיהם. אבל גיחה קצרה לקומה השנייה הקלה על הדוחק, שם הציגו תאגידי טיים אאוט-קסטרו תערוכה משותפת (עם גיליון מיוחד וחולצות טי במהדורה מוגבלת) את היכל התהילה של תל-אביב.

ברוך הגרסונייר

רק נזכיר כרגע שני זוגות נעליים מבד - מאלה שלגמרי היינו אוספים בלי למצמץ בכל מקום בעולם, מה גם שהיו בצבע הנכון, ואפילו זוג אחד היה מסגנון האספדריל. בקיצור, שאפו. כל השאר נשאיר לפוסט אחר.
אם כבר עברו את קסטרו בשלום ונכנסו לדיוניסוס הדיזנגופי הזה, הם מצאו את עצמם בחנות החבויה של "ההוצאה לפועל", שלא לומר "המציאון". תחתוני קלווין קליין ב-35 ₪. רוצו וקנו!
הגרסוניירים גם רצו, החוצה, כי באמת היה יותר מדי, אבל לפתע שוב נשאב אחד מהם בהוריקן עמבה שהגיע, כנראה משוק האוכל, ומשך את הגרסונייר לתוך זארה גברים. גם פה הם לא ממש תכננו לבקר, אבל אחד מהם היה צריך חגורה, והיא נמצאה, בצבע שחור ומעור עם ניטים שטוחים, וסגרה בול את המותן של הג'ינס השחורים.
כמו יונה אחרי שנפלט מצאו את עצמם ביציאה הצפונית של דיזנגוף סנטר בואכה טשרניחובסקי, כשהתאוששות קלה והכרחית נרשמה ב"לה מולאן" (בוגרשוב 72), עם קפה וקרואסון שהחזירו את חדוות היום וניחוח הנכר. ומשם לטשרניחובסקי. המתחם והאנשים, הרחוב והשכונה.

הכל מאוד רגוע אצלם שם בטשרניחובסקי - תחושה אמיתית של נינוחות ושוני, כמו משק אוטרקי קטן: יש ביסטרו ויש פטיסרי, יש ספַּר ויש חנות כלות (אחת היפות בעיר - עוצבה על ידי אותם מעצבים של רוס אובטה), יש משרד אדריכלים ויש חנויות סניקרז מגניבות, יש חנות יד שנייה וגם הפלאפל הטוב בעיר (בנין).

האדריכל

הסניקרז

היד שנייה

שכונה, חיים

בחנות ספרי העיצוב (סקצ'בוק, טשרניחובסקי 5) מצאו ספר משובח שכבר הרבה זמן חמדו: "Modern Menswear” , אהבו את הגלויה עם הצבאים ואת סדרת הסיטי-גייד שחיכתה על המדף להשכיח נזכרות.

מטשרניחובסקי התעקלו לביאליק, חמדו כרגיל את הבניין הפינתי (על אלנבי) אותו הפכו בדמיונם לדובר-סטריט-מרקט המקומי ונכנסו לרוני בר (ביאליק 2) לראות סוף סוף את הקולקציה החדשה. החנות הזאת, ללא ספק, היא אחת המדויקות בעיר. השקט, הפשטות העיצובית, הבגדים חסרי הצורה ומלאי הטעם, מה שהגרסוניירים מכנים "פור-פליי מסוכן".
השניים החלו בבולמוס מדידות אינטנסיבי שהסתיים בתהיות הרגילות: אם גורמים להם להתלהב כל כך כמו שלא קרה כבר הרבה זמן - איך זה שבסוף הם יצאו שוב עצובים? בר, שידועה בגישה האורבנית המחוספסת והאינטליגנטית שלה, שאפילו "מואשמת" מדי פעם בעיצוב קולקציות "גבריות" – לא ממש מקדישה פריטים לגברים, אלא הפכה אותם ליוניסקסיים בהגדרה, אבל בעייתיים בפועל. הם אהבו הרבה פריטים, במיוחד את החולצה עם הנקודות ואת מכנסי הטריינינג הבוהקים (נשבעו לחזור וללבוש את המכנסיים עם ז'קט מכופתר ויפה), אבל העובדה שגם חובבי סקיני כמותם לא מצליחים להשתחל לתוך המכנסיים הקצרים – אומרת דרשני. אז בבקשה, בלו-אייז רוני, רוצים בגדים לגברים. שמתאימים לבנים. מבטיחים לקנות ראשונים.

חולצת הטי החדשה שלה אומרת: "Trying to please all these people around me is trying to reach for the moon", והם אומרים שלא יכלו לנסח זאת טוב יותר.

רוצים להיות חברים שלך בפייסבוק

הם נפרדו לשלום מהמוכרת המקסימה שתמכה עד כמה שאפשרה הגזרה, קנו סיגריה בפיצוצייה, ישבו על ספסל (אחר) וחשבו מחשבות מעוננות.

היתה זו דווקא השווייצרית שזרקה טיפ על "קפה מוגרבי" (אלנבי 33). הם הציצו מהוססים עד שאבי, בעל החנות, הכניס אותם פנימה ועשה סיבוב. יש אלף חנויות כאלו באירופה: מקומות רגועים שבהם אפשר לשתות קפה, לאכול עוגת תפוחים ולקנות כל מה שנמצא שם. הרוגע הזה עובד גם במוגרבי. רק שהגרסוניירים לא יכולים להישאר רגועים כשמזמינים אותם לקומה מעל - הם קפצו כמו תלמידי ישיבה צעירים בברכת השמש, עלו לקומת הגברים וזכו בשלל מיידי: חולצת לקוסט לבנה וחגורת סיקסטיז מבד כחול.

שישי. סוף

טשרניחובסקי כתב את השיר הבא על אוקראינה, אבל שורות אלה הלמו גם את השישי המיוחד הזה. עם השיר הזה סיימו הגרסוניירים את ההכנות לשבת, ויתרו על מרסנד ושבו לשלאפשטונדה אמיתי:

"אכן בוקר שאין דוגמתו רבים,
וראשון בחודשי האביב, הנאווה על שדמות אוקראינה,
שדמות וערבות נרחבות כים!
ומי זה הראשון,
ראשון לכל, אשר ראה את חמדת הבוקר הרענן"

שבת שלום, שאול ט.

קסדה בראש טוב

אחרי שהציגו את קולקציית אביזרי הבית שלהם במילנו השבוע, חברו האנשים הטובים מהאטלייה של מרג'יאלה ליצרנית הקסדות הקולית הצרפתית רובי, ויצרו קסדה במהודרה מוגבלת (600 בלבד) בצבעי הדגל של המעצב הבלגי - blanc de Meudon (מישהו בגרסונייר יכול לתרגם את המונח הזה לעברית מדוברת?), שעליו כתובות גרפיטי וקשקושים.הגרסוניירים חושבים שאמצעי בטיחות לאופנוענים מעולם לא נראו כל כך טוב.

ברכה עצמית

הגרסוניירים, כמו שאר העולם, חלוקים בדעתם לגבי הדואו המוכשר Bless, שממקם את עצמו ואת עבודותיו באזור הדמדומים שבין אמנות לאופנה, בין קונספטואליות לפרקטיות, בין התבודדות רעיונית להובלת המחנה הקריאטיבי. דזירה הייס ואינס קאג נפגשו בשנות התשעים כסטודנטיות לאופנה בפריז, והתחברו מיד באמצעות אותה רתיעה מההתנהלות המסורתית, הידועה מראש, של תעשיית האופנה.

ב-1996 הגיחה לעולם חברת האופנה Bless (שם של מאפייה ברלינאית אהובה עליהן) ובזכות הקולקציה השניה - שכללה פאות נכריות עשויות מפרווה אשר שולבו בתצוגה של בית מרטין מרג'יאלה - קיבל הדואו חותמת התקבלות רשמית ממנהיג האוונגרד דאז.

הקונספטואליות שלהן יכולה להתיש ולגרום ללא מעט צקצוקי שפתיים, אבל החנות בברלין למי שלא ביקר, מרעננת לעיתים יותר מהרבה גלריות שנמצאות באזור (על כך כבר נכתב בפוסט ברלין) והקולקציה האחרונה, 37 במספר, מציעה בגדים המתאימים לכל שלושת המינים (כך במקור), ללא תמה מאחדת או קו מחבר.

וכך, כבר יותר מעשור, מקפידות הבנות ליזום שיתופי פעולה עם שלל מגוון של אמנים וליצר קולקציות ספורדיות, מפתיעות ומקוריות להפליא המתכתבות עם עולם האמנות, העיצוב והאדריכלות. עשיית בגדים מתוך אהבה, סקרנות וחוסר תלות בכללים הנוקשים של התעשייה מובילה לשחרור יצירתי מעניין, שלפעמים הופך קצת ל...קקפוניה, כמו בוידיאו הבא, של קולקציית סתיו-חורף 2009:

New Sheheit from BLESS on Vimeo.

לינץ' למובי

אם כבר מוזיקה, הנה קליף חדש שביים דיויד לינץ' לשיר חדש של מובי. הגרסוניירים - שלא ממש מחבבים את הצמחוני שותה התה ומחבר הפסקולים לפרסומות למכוניות - עדיין אוהבים את לינץ', ואפילו חושבים שהקטע המוזיקלי חביב.

ערימת ערומים

ניו-יורק פותחת לנו את השבוע עם קליפ חדש וציור ישן. הציור מגיע מאמן הגרפיטי הותיק, דן וויץ, עם תמונה שמזכירה לגרסונייר (הקשיש) מסיבת סוף מילניום מסוימת, מלאה באנרגיות מועדונים חזקה. עוד פלאשבקים אפשר לגלות באתר.

הקליפ שייך לצמד מאט וקים מברוקלין, החביב על אוריאורן, ועל בובי מקיצונה-נואר. הקליפ לסינגל החדש שלהם "לסונס לרנד" הוא אחד הטובים שראינו לאחרונה. הכל אמיתי, הם אומרים, חוץ מהסוף.

פפפ, נרגענו.


Matt and Kim - "LESSONS LEARNED" (OFFICIAL VIDEO) from FVMMO FILMS on Vimeo.

הי בהִיֶאר

בעולם מתוקן היו הגרסוניירים עסוקים השבוע בפירוקן ואריזתן של מזוודות פראדה איכותיות כשהם מקפצים בין מלונות בוטיק בניו-יורק (פסטיבל הסרטים בטרייבקה), מילאנו (סלונה אינטרנציונל דל מובילה) ומשם, לנוח קצת, בניס (הרי חייבם לנצל את מלבושי היאכטוניירים שקנינו בגן העיר). פסטיבל קאן מתחיל אמנם עוד כשבועיים אבל בסוף השבוע הקרוב יתרחש בעיר הִיֶאר שבדרום צרפת אחד הפסטיבלים האיכותיים ביותר שיודעת היבשת, המוקדש כולו לאמנויות האופנה והצילום.

TICK TOCK...IT'S HYERES O'CLOCK
Uploaded by AShadedView

פסטיבל הִיֶאר, ה-24 במספר, נחשב למקום החם כיום למציאת השמות החדשים, ומארגניו מקיימים קשרים הדוקים ומפרים עם תעשיית האופנה העולמית שעולה לרגל מדי שנה לציד כשרונות צעירים. (הפסטיבל כבר גילה לא מעט כוכבים גדולים ביניהם ויקטור ורולף שזכו ב-3 פרסים מרכזיים ב-1993). אירועי הפסטיבל מתקיימים בווילה נואל, מבנה מודרניסטי שעוצב בשנות העשרים על ידי רוברט מאלה-סטיבנס כשפריטי האמנות הקבועים בו עוצבו במיוחד על ידי מרסל ברוייר, מאן ריי, לואי בונוואל, קוקטו ואחרים מכנופיית המודרניסטים.
בפוקוס הפסטיבל תחרות בין 10 מעצבי אופנה ו-10 צלמים צעירים המציגים את עבודתם בפני פנאל שופטים משובח מאין כמוהו. פורום האופנה כולל את קריס ואן אשה, המעצב הראשי של "דיור הום" שמציג תערוכה משל עצמו במקום ומתפקד כיושב ראש חבר השופטים, לצידו ג'פרסון האק (עורך מגזיןANOTHER ומייסד קבוצת דייזד), חרט יונקרס (עורך שותף של פנטסטיק-מן), זואי קסבאטס, נאן גולדין ועוד רשימה מכובדת של מובילים בתעשיית האופנה. אפשר לעקוב אחרי הנעשה בפסיבל באמצעות דיוווחיה של דיוות בלוגרי-האופנה, דיאן-שיידד-ויו-און-פשן שמסקרת באופן מתמשך את ימי הפסטיבל ותערוך ראיונות מיוחדים שישודרו באתרה.

* עדכון סופ"ש - כתבה חדשה על הנעשה בווילה:

וכאמור לא מדובר רק על אופנה, בטח שהשנה מתארח בהופעה נדירה הצלם המופנם סטיבן מייזל, שיציג את בתערוכה מיוחדת את כל שערי ווג איטליה שצילם ב-20 שנה האחרונות (זוכרים מה שעשה בעבר מגזין 032C?) וכדאי לבדוק כמובן את עשרת הצלמים שנבחרו לתחרות השנה - יש שם עבודות מאד מאד יפות.
ונסיים במה שהגרוסניירים באמת מחכים לו – פסטיבל הִיֶאר הינו מקום מצוין להציץ אל עתיד אופנת הגברים ולראות כמה מהכוכבים הבאים שלה:

Thomas Trautwein, France

Simon-Pierre Toussaint, Belgium

Harald Lunde Helgesen, Norway

Alice Knackfuss, Germnay

הגרסונייר השבועי: ג'יימס פרנקו / המחוק

הגרסוניירים פרנקופילים. מאז שראו את ג'יימס פרנקו בסרט הטלוויזיה "ג'יימס דין" וחשבו שדין עצמו הגיע שוב לעולם, הפעם בגרסה פרנקואית, הם ידעו שעוד נשמע על הבחור. מדובר אמנם בפיגורה מלאת סטייל, כישרון והרבה עשן ג'וינטים, שהופך להיות יקיר התעשייה, אבל הוא רק בן 31 (וחגג אפילו יומולדת השבוע). בקיצור, לסמן. אנחנו עוד נשמע עליו.
רק השנה הוא שיחק ב"אננס אקספרס" ― סרט סטונרים הזוי (גרסונייר אחד חשב שהסרט קצת התפזר לכל הכיוונים אבל אולי הוא לא קהל היעד שראוי לשפוט סרט סטלנים שכזה) ― תפקיד שעליו היה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר בסרט קומי/מוזיקלי בגלובוס הזהב השנה. הוא גם שיחק לצידו של שון פן ב"מילק", סרט המופת של גאס ון סנט, שזיכה את פרנקו בקטגוריית שחקן המשנה בIndependent Spirit Award. עוד השנה הוא הספיק להופיע על שערי מגזינים כמו Interview, Black Book, GQ, הוא לומד כתיבה גם בקולומביה וגם בNYU ועומד לפרסם אסופת סיפורים קצרים שכתב.
נדמה שהוא כל כך עסוק כך שאין לו זמן לישון - בימים אלו הוא עובד על סרט חדש עם ון סנט "Howl" בתפקיד הראשי כאלן גינסברג (משורר ה"ביט" המפורסם מניו יורק), הוא הפרזנטור של בושם הגברים של ג'וצי ורק החודש הוקרן בהקרנת בכורה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק סרט קצר חדש בכיכובו "Erased James Franco". הסרט, עבודה של במאי המולטימדיה הניו יורקי קארטר, צולם ביום אחד בסטודיו פריזאי ריק. בחלל הזה משחזר פרנקו סצנות משני הסרטים האהובים ביותר על קארטר: Safe (סרטו המצויין של טוד היינס בכיכובה של ג'וליאן מור) וSeconds (סרטו של פרנקהיימר בכיכובו של רוק הדסון), וכן סרטים של פרנקו עצמו - פעולה קולנועית שמרפררת לאירוע המפורסם "מחיקת רישום של דה-קונינג" מ-1953 שבו רוברט ראושנברג ביקש מוויליאם דה קונינג רישום שלו כדי למחוק אותו.
ואם כבר גרסונייר, אז פרנקו לא רק מוחק את עצמו, הוא גם דואג להתפרע כשאפשר. מגזין הדיוידי הנחשב של מקסוויני (אחד מהמגזינים הספרותיים הנחשבים יותר באמריקה) , וולפין, מציג סרט קצר בשם "The Room Before and after" בבמויו של דייב אגרס (הסופר המוכשר), בו נראה פרנקו עסוק בלהרוס חדר במלון במשך כ-40 דקות.

אז הנה, במיוחד בשבילכם, מקבץ מכל הדברים האלה שהוא עושה.

למחוק

להריח

להרוס

על אופנה ואופניים

זוג אופניים הוא כלי התחבורה האידיאלי לתל-אביב, ברוב חודשי השנה, חושב הגרסונייר, שחזר לפני זמן לא רב משהות ארוכה באמסטרדם ומתגעגע לשלטון הדו-גלגל ולשפיות האורבנית, באותה יבשת שטוחה ועתירת נוזלים.
האופניים הנחשבים ביותר באמסטרדם הם בדרך כלל "אוֹמה-פיטס" (אופני סבתא), בעלי שלדה שחורה ומסיבית ועיצוב שלא השתנה כמעט מאז מלחמת העולם השניה. כולם: פוליטיקאים בכירים, אמנים תפרנים וסבתות חייכניות רוכבים על האופניים בכל תנאי מזג אוויר, פידולים סיזיפיים בנונשלנטיות אופיינית (ואין, אין כמו רכיבה לילית בעיר, כשחוזרים ממסיבה אפופת ביטים ועשן, וגשם שוטף מנקה את האישונים).
הניו-יורק טיימס הקדיש לאחרונה כתבה שלמה (והפקת אופנה) לאופניים ההולנדיות, שתויגו כ- Fashion Friendly, והפכו לפתע לטרנד לוהט בקרב ההיפסטרים מהתפוח הגדול (זה שהיה פעם ניו-אמסטרדם). הגרסונייר מסכים בחום עם החיבור האופנתי-גלגלי וקורא לרוכבים בעיר לשוב לבייסיקס (אופניים טובים מז'אנר הסבתא ההולנדית אפשר למצוא בקיבוצים מתפרקים ובמושבים פריפריאליים) ולהפסיק עם זוועות אופני ההרים והסגוואי.
ואל תשכחו לנעול!

הבית של מרג'י

הגרסוניירים היו רוצים מאוד רוצים לבקר במילנו, בעיקר בתצוגות אופנת הגברים המתקיימות בעיר פעמיים בשנה ובתערוכת העיצוב השווה "סלונה אינטרנציונל דל מובילה", שמתקיימת בימים אלו בבירה הצפונית. אבל בינתיים הם בארץ, מתכוננים לחמסין הגדול ורק חולמים על אירופה.

לפחות יש תמונות (via wwd) ודיווח מהשקת הקולקציה המדוברת של מרג'יאלה, אחד מהבלגים היותר אהובים על הגרסוניירים, לקו מוצרי הבית שלו בסלון. התערוכה "Mat, Satine, Brillant" משחזרת את האווירה והסביבה של הסדנה לעיצוב הפנים של החברה ומאפשרת למבקרים בה חוויה דומה אם יכנסו למשרדי החברה הממוקמים בפריז. אמנם כל עניין הפיכתו של בית האופנה מלייבל עצמאי וחצוף לתאגיד ענק (בבעלות דיזל, רחמנא) מעלה כמה תהיות בקשר לאקסלוסיביות המתוחכמת של בית האופנה הנושא את שמו, אבל תמיד מענג להציץ לאטלייה שעומד מאחורי בית האופנה ולכוחות היצירתיים שמתרגמים כל הזמן את הרעיונות האוונגרדים של מרטין לפריטים מכירתיים בעולם. האובייקטים, כצפוי, שומרים על הקו הלבן ששולט בחנויות של המותג, ואפשר לדמיין שגם אם המעצב כבר לא ממש נמצא שם כל הזמן, רוחו שורה בכל.

כשניק פגש את ריק

ניק נייט, הצלם רב המעללים שעומד מאחורי שואו-סטודיו מספק לנו פורטרט קצר, מציצני ומרתק של ריק אוונס. מה שהחל כהפקה מיוחדת למגזין ארנה הום פלוס נמשך לראיון על הסט בו מספר אוונס על עבודתו, מחשבותיו על גברים, נשים והבגדים שביניהם. זה הטיזר:

ופה התמונות והראיון

ארכיביסטים עם סטייל

חנויות הן לא רק חללים המשמשים להעברת סחורות מצד אחד לשני. הן יכולות להפוך לפעמים לארכיון המתעד טרנדים, מספר היסטוריה ואוצר תרבות פופולרית. חנות אחת כזו היא oki-ni. זהו מקדש צרכני מוזיאלי, שבו חלק מהפריטים אכן עולים כמו יצירות אמנות (בעיקר מפחידים את הגרסונייר הסימנים של הפאונד, הם נראים כמו ינים לפעמים), אבל אפשר למצוא שם פריטים במחירים אפשריים ומדי פעם שווה גם לחסוך בשבילם. החנות הוירטואלית, שהוקמה לפני שבע שנים כדי "ליצור משהו חדש ואינדיבידואלי" הפכה להיות פורטל אקסלוסיבי ומרתק ומשיקה בימים אלה פרוייקט מקסים: ארכיון אוקי-ני. אגף שלם באתר יוקדש להצגת ההיסטוריה של מעצבים שונים, פריטים שהם עיצבו לאורך השנים ואובייקטים שנמכרו תחת שמם.

החלק הראשון של הפרוייקט מוקדש למעצב האהוב ראף סימונס, ומוצגים בו אובייקטים מתחילת הקריירה שלו בשנות התשעים ועד היום. היסטוריה מעולם לא נראתה כל כך מינימליסטית ומוקפדת, כמו עקבותיו של טעם טוב שהולך ומתבגר. 60 פריטים כבר מוצגים בארכיון, והאנשים הטובים שם מבטיחים לשים עוד אובייקטים מושאלים מאוספים פרטיים ומאוספי החנות.

במאי, צייר לי כבשה

לא ברור אם זה נכון או לא, אבל לפי האתר הרשמי מישל גונדרי, הבמאי הנערץ ("שמש נצחית בראש צלול", "מדעי החלום" למשל) בכבודו ובעצמו יצייר עבורכם פורטרט על פי תמונה שאותה תשלחו בדוא"ל אליו, תמורת 20 דולר! בנוסף נמכרות חולצות שהבן שלו (פול) צייר, ושאר ממורביליה גונדרית.

החלמתנו חלום?

צ'יפ פריידיי - גן העיר / יהודית לא גרה פה יותר

לכבוד צאת חג עשרת המצות החליטו הגרסוניירים לעשות צ'יפ-פריידי בגן העיר, מקום שכדאי להגיע אליו בעיקר אם יש לכם רשיון סקיפר, או אם קניתם לאחרונה את היאכטה של אריסון (הי, הפיראטים חוזרים לא?), הסיבה השלישית והמנצחת להגיע לגן העיר היא אם חלילה פספסתם את בר-המצווה של הבן של רביבו ואתם מאד רוצים לדעת מה לבשו שם.
מתחם השיש המאובן שמאחורי כיכר העיר, עוצב על ידי הארכיטקט אריה אלחנני, והתיימר בימיו הראשונים להיות המקבילה התל-אביבית של לה בון מרשה הפריזאי. המתחם, שנפתח לפני 21 שנה, מתגאה בהיותו "מרכז קניות יוקרתי ללא רשתות מזון, אוכל מהיר ובתי קולנוע" ומשתרע על שטח של 41,000 מ"ר, ובו, שימו לב לפוטנציאל, 9 חנויות ייעודיות לבגדי גברים! הגרסוניירים רצו כבר להוריד את המגבעת ולפתוח את הארנק אבל אז קראו בקול את שמות החנויות בהם הם עמדו לבקר: הום לגבר (שיק מתחכם), ויה ונטו (כולנו פליני), ונדום (כולנו דנב), מונט וורדי (אנחנו דווקא ויוולדי), פול אנד שארק (מלתעות עם משקפים), נאוטיקה (מיאמי נייס), פולגת ופוקס-מן (לוקל פולגתיזם).

בלייק קריגנטון. אייקון סטייל מקומי

ההתחלה היתה דווקא ברגל ימין. בכניסה ראשית: פול אנד שארק, שזוכה בתואר החנות החביבה ביותר במתחם, עם לא מעט פריטים שהגרסוניירים היו שמחים לרכוש (כדאי להעיף מבט על החולצות הקלאסיות, הנעליים הקיציות וכמה חגורות צמה). אך אולי, יותר מהבגדים, היו אלה שתי המוכרות שכבשו את לב הגרסוניירים, הרך כמצה רטובה, בסיפוריהן הטרחניים על המותג האיטלקי (יותר מ-30 חנויות בסין!) על המבצעים (תחתונים במאתיים חמישים שקל?) ואפילו ביקשו שנצלם את החלון (נסתפק בדובי).

נורת האס.או.אס נדלקה כשפסעו הגרסוניירים לממלכת נאוטיקה הסמוכה, ומחלת הים כבר החלה לפעפע בתוכם: הצבעים הכחולים והלבנים (ולא, לא הכחול האופנתי החדש והאהוב), השמרנות האופנתית ומי אמר חלון פנורמי ולא קיבל? רבותיי, הגרסוניירים עלו פה על שרטון.

ונדום – חנות שפעם היתה אור לגויים, ומחזיקה היום בעיקר לקוסט (לא הדגמים מהפוסט הקודם...) ומהקולקציות היותר פרחיות של הוגו בוס אשר ידעה היבשת. בעיקר היה מעניין לשמוע בחנות הרצאה קצרצרה על גברברי העדה החרדית שקונים לא מעט בגדים ונדרשים לשלחם לבדיקת שעטנז. איסור שעטנז ביהדות, כזכור לכם מלימודי התושב"ע, קובע שאסור ללבוש בגד שבו ארוגים צמר ופשתן ביחד לאריג אחד. אז אם אתם נגד שעטנז, יש לנו את הכתובת בשבילכם...

לרגע, קטן ושברירי כמו שניה במחוג דקיק, נראתה חנות השעונים ליד סטימצקי כחלום גרסוניירי מובהק. מותג השעונים האהוב על הגרסוניירים IWC קרא להם כנימפה שוויצרית ואיכזב עם מבחר עלוב ושמרני.

הסיפור העצוב האמיתי במסע צ'יפ פריידי זה הוא בית הקפה המיתולוגי של יהודית שתמיד היה נטוע עם רגל אחת באייטיז ורגל שניה עמוק בסוף מאה ה-19. יהודית נפטרה לפני כמה שבועות, ומיד נסגר המקום והותיר לא מעט לקוחות, בשיער חצילי, ללא קפה שכונתי. הגברות האוסטרו-הונגריות כבר לא יושבות ומספרות סיפורים על סיסי ופרנץ יוזף, בעליהם כבר לא טומנים את כפיותיהם הקטנות בעוגות היער השחור והגרסוניירים נמסו כחמאה למראה מודעת האבל בחלון, שמעוטרת, כהומאז' אורופאי, ברקע טירות הקצפת והתות.

על חורבות גן החיות המיתולוגי, בו פעם גרו בכיף נמר בנגלי שחור וטיגריס ענק שנודע בשאגותיו, מצאנו כנופיות קשישים, אמהות בוגאבו משועממות וגברים כרסתניים שרוצים להתחפש לקפטן סטובינג. המסע גרם לנו לרצות להשאר עם שתי הגלים על האדמה, לסרב לכל מסע יאכטוניירי, לחצות את הכביש במהירות לפנסו ביס ולקנח בבוריקס אהוב עם גבינה ותרד.