יום שבת, 31 ביולי 2010
פר(א)דה אישית
יום שישי, 30 ביולי 2010
סניקרז לסתיו
יום שני, 26 ביולי 2010
הגרגיר והגרם
(ותודה לעופריקו)
Grain & Gram: Nick Sambrato, Printmaker from Grain & Gram on Vimeo.
יום ראשון, 25 ביולי 2010
מועדון הג'נטלמנים - טור האוכל
הקשר בין אופנה לאוכל נראה היום ברור מספיק, אולי משום שהזהות של הג'נטלמן המודרני נמדדת במה שהוא אוכל, במה שהוא לובש ולא פחות חשוב מאלה – באיך הוא עושה את השניים. כמו שניסוח סגנון אישי חשוב יותר מההיכרות עם הקולקציה האחרונה של לנוון, כך אין צורך בלימודי גסטרונומיה כדי לדעת איך לאכול נכון, ואף על פי שלא חייבים לחזור לספר הנימוסים של חנה בבלי (אם כי אולי הגיע הזמן לרענן את הזיכרון), רצוי לדעת איך מתנהגים סביב הישיבה לשולחן האוכל.
האטיקט הקולינרי מצריך התאמות ומודיפיקציות לא רק למסעדות או דוכני רחוב, אלא גם לארוחות ערב אצל חברים או לקוקטיילים ופתיחות רשמיות, שבהם נדרשת שליטה באמנות הבופה – סגנון אירוח שמחייב ללמוד את כל התורה על יד אחת, עם כוס יין בשניה וכרטיסי ביקור בין השיניים.
אמנם בתחום הקולינריה עולם המסעדנות עבר מהפכה טכנולוגית, אך אופנת פועליו לא נוטה לשינוי רדיקלי: תמיד יככבו בה המדים הלבנים הקלאסיים והכובעים הזקופים, והמטבח הוא אולי המקום היחיד בעולם שבו הג'נטלמנים מוחלים לשטן הקרוקס הגדול.
עבודה במסעדה מכובדת ובמטבח גדול מחייבת עדיין היררכיה אופנתית שלמה והפרדה ברורה בין הפיקולו, רב המלצרים, הסומלייה, הסו והשף, כשמעליהם נמצא את הבעלים בדמותו הנצחית של השחקן דני איילו, שזכור עוד מימי הסדרה "תהילה" עם חולצת טי אפורה וכתמי הבולונז. בין השפים המודרניים היה אחד אנגלי שהג'נטלמנים מוקירים. הוא לא היה עירום, קראו לו פלויד (קית פלויד) ודמותו סמוקת הלחיים תיזכר לעד בחולצות מגוהצות ופפיון.
כפי שתנועת ההתעוררות הקולינרית-חברתית חרתה על דגלה את עקרונות "המזון האיטי", כך מתעוררת לאחרונה תפיסה אופנתית וצרכנית חדשה, שמקדשת את "האופנה האיטית". מדובר באידיאולוגיה שיוצאת נגד התרבות הצרכנית שהתפתחה בשנים האחרונות סביב אופנה זולה וטרנדית, שנקנית בשכיחות גבוהה, נצרכת לתקופה מצומצמת ונזנחת במהירות. התנועה החדשה מדגישה פריטי אופנה קלאסיים ונצחיים, שיש להם תוחלת חיים ארוכה יותר ושאינם פרי שגיונות של טרנדים ואופנות מתחלפות – בדיוק כמו מוצרי המזון שמציעים מעדניות הבוטיק בשווקים האורגניים.
זו אידיאולוגיה שמתיישבת היטב עם מגמות אחרות באופנה העולמית, בעיקר בכל מה שקשור לתשומת לב לאיכות הבגדים (או השוקולד), למקורם ולאופן ייצורם ובשיבה למסורת – תהליך שבולט בשנים האחרונות על רקע המשבר הכלכלי והשינויים בהרגלי הצריכה בעולם המערבי.
בדומה למוטו "אתה מה שאתה אוכל" של חסידי "המזון האיטי", הג'נטלמנים מציעים להסתכל במראה ולהבין ש"אתה מה שאתה לובש", מהסגנון ועד איכות הבגדים, עמידותם ואופן הייצור והצריכה שלהם. רק אז אפשר לערוג אל חליפות הבלדי ועוגיות המדלן של הסטייל ולהינות מהחיפוש ומהדרך, לא פחות מהטעם עצמו.
יום חמישי, 22 ביולי 2010
קווים על בד
הרטיטו את ליבי
יום רביעי, 21 ביולי 2010
מסיבה נוסטיילגית
מה לעשות שסקוט שומן, שאמר שלא יפה להעתיק תמונות בלי רשות, מצלם כל כך יפה:
בשבחי הצניעות
גם אם לא תאהבו את זה, צניעות היא חלק מהאופי הלאומי שלנו. אנדרסטייטמנט הוא מה שאנחנו עושים הכי טוב... אולי זה משהו שקשור במזג האוויר, אבל אנחנו ליטרלית מתונים באופן טבעי. בעבר זה גם תורגם לחוש הלבוש שלנו. אפילו בו ברומל, הדנדי הארכיטיפי של המאה ה-19, הטיף לערכים של סטייל טוב על פני אופנה טווסית, והוא ידוע כמי שאמר, אחרי שמישהו התלבש באופן שגרם לאנשים לנעוץ בו מבטים, "הוא לא מתלבש טוב".
יום שלישי, 20 ביולי 2010
אדריכל היוקרה
הגרסוניירים (כמו איילאבג'וש) לא מתים על המילה "יוקרה", אבל אי אפשר להתחמק מהמונח אם רוצים לדבר על הארכיטקט פיטר מרינו. הוא אחראי לתכנון ועיצוב החנויות של שאנל, דיור, פנדי, לואי ויטון (ראיתם כבר את החנות החדשה בלונדון?) וזניה ברחבי העולם, וכמו שסוזי מנקס מכנה אותו בכתבה בניו יורק טיימס, מדובר ב"אמרגן היוקרה של המאה ה-21".
יום ראשון, 18 ביולי 2010
הבלוג ספירה לאחור
יום שבת, 17 ביולי 2010
הילדים החדשים בבלוג
דיס הוא מגזין שיתופי של שבעה ניו יורקים צעירים (תמהיל צפוי של אמנים/מעצבים/סטייליסטים/כותבים וזמר אופרה אחד) שבפרויקט אנרגטי בוחנים את ההקשרים העכשוויים של אופנה, אמנות, תרבות ומסחריות ללא הבדלי דת גזע וטעם.
כמו וייס מגזין בזמנו, המניפסט של דיס מבקש לפרק את האידיאולוגיות השולטות בשוק, לשבור את ההרגלים הקיימים ולמעשה לבנות שיח חדש, ללא הירככיה (הם מדברים אלייך, גברת ווינטור), ללא דיסציפלינות וללא מערכת ערכים אסתטית אחת.
יום שישי, 16 ביולי 2010
האחים אולד סקול
בקו של האחים ברוקס, כמו תמיד, ניכרות השפעות רבות של סגנון האייבי ליג ואוניברסיטאות אמריקאיות בשנות העשרים, וגילט אף מציגים פריטים מקיר ההשראה של הקולקציה ובו פרסומות וינטג' של המותג הוותיק.
הגרסונייר השבועי: מרצ'לו מסטרויאני
מרצ'לו מסטרויאני הוכתר כאייקון אופנה עם יציאתו לאקרנים של "לה דולצ'ה ויטה". הסרט מ-1960, שהוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים במסגרת מחווה למסטרויאני, שירטט בווירטואוזיות את עולם הסלבריטאים החדש באיטליה ואת המשבר שאליו נקלע הגבר המודרני בתחילתה של תקופת הצרכנות, השפע והזוהר ששטפו את המערב אחרי שנות ה-50.
מרצ'לו רוביני, הדמות שגילם, היה לאב-טיפוס של הגבר האירופי החדש - מלא פרדוקסים שעטופים באריזה יפה: הוא היה שרמנטי ושנון, פגיע ומרוחק, אלגנטי וחסר מוסר. יותר מכל, הוא היה משוחרר מכל מחויבות ואחריות. זה ניכר לא רק בפעולותיו, אלא גם בבגדים ובסגנון שזוהו עם דמותו - הז'קט הכחול שנהיה סמל לסטייל איטלקי, סוודר הגולף ועליו ז'קט (מראה שנכנס למילון האופנה וזכה לכינוי "דולצ'ה ויטה"), המראה השזוף והבריא, הפה הגדול והמשועשע, העיניים החומות בעלות המבט העמוק, הסיגריה הנצחית והשיער המסורק. אלא שכל אלה לבדם לא יכולים להסביר את המשיכה העצומה שעורר מסטרויאני, אלא אם כן מוסיפים לנוסחה את דמותו המתעתעת של מסטרויאני ואת הגבריות המורכבת שהקרין על המסך.
יותר מכל, המשקפיים השחורים שהרכיב מסטרויאני ברבים מסרטיו הם אלה שהפכו אותו לחידה נצחית: גבר אלגנטי שמקרין קלילות וסטייל איטלקי נטול מאמץ, שמודע לכוח שלו ולשבריריות שאותה הוא עוטף.
מסטרויאני, שנולד ב-1924 ומת ב-1996, היה הדמות שסימלה יותר מכל את החיים הטובים החדשים. דרך דמותו - וההתקבלות שלה בציבור - עלו שני מוטיבים עיקריים שכישפו את העולם המערבי: המאהב הלטיני, שהיה לא רק סך כל הדמויות שגילם אלא גם דמותו הציבורית; ואובייקט צרכני שמסמן את העיצוב האיטלקי, שהעולם היה כה רעב לו, מאופנה וסגנון ועד מכוניות ותיירות. בראיון ל"אינדיפנדנט" הבריטי ב-1994 אמר מסטרויאני: "אני זוכר שב'לה דולצ'ה ויטה' נהגתי במכונית בריטית. זה נהיה אופנתי. כך גם המשקפיים שלי. קיבלתי מכתבים מכמה ג'נטלמנים אמריקאים ששאלו איזה שעון ענדתי. טירוף. מישהו כתב לסופיה לורן, שאתה הייתי באותה תקופה; הוא חשב שהיא תשאל אותי ותמסור לו את התשובה".
הקהל היה מהופנט מהסטייל שלו, מהחולצות והחליפות ממשי, מהכובעים הספורטיביים והמכוניות המהירות, שארזו בשרמנטיות את דמותו ואת המשבר הגברי שפקד את כל הדמויות שגילם. "לה דולצ'ה ויטה" הציג למעשה את אומנות החייטות האיטלקית לעולם. חליפות המשי השחורות והצמודות שלו היו לשם דבר והעלו את איטליה על מפת האופנה העולמית. שנים אחר כך עשה טרנטינו מחווה למראה הזה של מסטרויאני (בעיקר לחליפות ה"בריוני" שלבש בסרטו של פליני "שמונה וחצי") ושיכפל את דמותו האלגנטית ב"כלבי אשמורת" - חבורת הגברים שם לבשה אותן חליפות ועניבות צרות.
את המראה של מסטרויאני השלימו חולצות המשי בעלות "החפתים הצרפתיים" שנהג ללבוש. חולצות הדורות אלה ששרווליהן לא נרכסו תרמו להופעתו את האגביות, את השרמנטיות האיטלקית המשולבת בהידור האירופי, שכה חסרו לגבר האמריקאי. מסטרויאני שיכלל את המראה הזה והקרין מראה משוחרר, שהיה כה רענן אל מול החליפות האמריקאיות הגדולות והנפוחות, שלכדו את לובשיהן והעניקו להם מראה של ילדים בתחפושת. לעומתם, מסטרויאני נראה כמו הגבר החדש והנינוח, איש מלא סטייל, שמכסה על הפגיעות שלו בדוק של קוליות אירופית מושלמת.
אשר למשקפיים, ב"גירושין נוסח איטליה" הוא הרכיב את משקפי הפרסול, מדגם 649, שנהפכו לאחד מסמלי המראה הקולי באותה תקופה (סטיב מקווין, עוד אייקון סגנון, הכניס דגם אחר של פרסול לפנתיאון, אבל זה היה כמה שנים אחרי מסטרויאני). ואילו המשקפיים שחבש גווידו ב"שמונה וחצי" היו זוג של פראדה, הרבה לפני שהחברה היתה למובילה בתחום.
כל הסטייל הזה לא חלף מהעולם: קנאלי, חברת החייטות העילית האיטלקית, הצעידה דוגמנים בחליפות, כובעים ומשקפי שמש לצלילי המוסיקה של נינו רוטה בתצוגה האחרונה שלה, לקיץ 2011. גם רוברט גלר האמריקאי הוציא לפני כמה שנים קולקציית משקפיים שכולה מחווה לשחקן האיטלקי, ודומה שאין רשימה של הגברים המתלבשים הטובים ביותר שאינה כוללת את מסטרויאני והלוק הנצחי שלו. בכל אלה אפשר יהיה להיווכח בהקרנת סרטו של אנטוניוני בכיכובו, "לה נוטה", הערב בפסטיבל בירושלים. בשבת גם יוקרן הסרט על אודות מסטרויאני, "אני זוכר, כן אני זוכר".
גם מחוץ למסך היה למסטרויאני טעם משובח. בכל שנה נהג להזמין תריסר חליפות מהחייט האיטלקי שלו, כולן מבד בריטי, ואת נעליו היה קונה מחברת ההנעלה האיכותית ג'ון לוב (גם היא בריטית). בראיון למגזין "ג'י קיו" ב-1964 אמר: "ביום שכולם יהיו מאוד מאוד אלגנטיים, אני אתחיל ללכת לבוש כמו פרוצה".
מהו בכל זאת סוד הסטייל המסטרויאני? הרי הרבה שחקנים לבשו בגדים אלגנטיים ומסוגננים להפליא, ובכל זאת לא זכו לייצג את הגבר החדש. נדמה שהעניין אצל מסטרויאני איננו שהחליפות, התספורות והמשקפיים שלו היו איקוניים, אלא שהוא שיכלל את היחס בין גברים ללבוש שלהם: הוא לא התהדר בחליפות שלבש; החליפות הן שהתהדרו בו. בדרך זו הוא פיצח את הקוד של המראה הקולי ויצר שלמות העולה על סך חלקיה. הוא היה הבן, המאהב, הכובש והנכבש, הילד והגבר - מכלול דימויים סותרים, שמסתתרים מאחורי המשקפיים הכהים והחיוך הממזרי הנצחיים.