גרסוניירים להמונים

עוד ועוד שמועות על השפל הכלכלי כמעט גרמו לגרסוניירים לחדול מההתעסקות התמידית במעצבי על ובבגדי יוקרה (הערתו של אנונימי בשבוע שעבר עדיין מחכה לתשובה, שבוא תבוא), עד שנתקלו במיזם החדש - טרנד עולמי שהגרסוניירים מחכים שיעשה עלייה ויגיע גם ארצה: דוכני עצות (בחינם או תמורת 5¢) ברחובות ערים מרכזיות ברחבי העולם.

הדוכן הראשון, Free Fashion Advice from the Travelling Stylists, הוקם לפני כמה חודשים על ידי שתי סטייליסטיות מתחום האופנה ביוניון סקוור במנהטן כדי לחלוק דברים שהן למדו מתעשיית האופנה. "אנחנו מודעות לזה שהתעשייה, למרות שאנחנו אוהבות אותה, מטפחת מיתוסים... ואנחנו לא רוצות שנשים ירגישו רע עם עצמן" הן אומרות. מאז הן מטיילות במקומות שונים עם הדוכן שלהן ונותנות עצות אופנתיות לבאים ושבים. הן מצטרפות לזוג אמנים ניו יורקים בשם גיל וג'יל במבי שהתחילו במיזם הנקרא "Fair And Honest Appraisal of Your Appearance" (הערכה הוגנת וכנה של הופעתך), בו הם משוחחים עם עוברים ושבים במשך כחמש דקות, כשהם מוסווים בפיאות ומלבושים וישובים מאחורי שולחן כתיבה. בסיומה של השיחה הם מדפיסים במכונת כתיבה הערכה קצרה של האישיות והמראה של מי ששוחח איתם, וחותמים גם בציון סופי.
המיזם השלישי, דוכן ורעיון בשם Architecture 5¢, נולד לאחר שג'ון מורפילד פוטר מעבודתו וחשב שהוא עדיין חייב להציע משהו לציבור. הדוכן מציע שירותי שאלות ותשובות לאנשים בנושאי ארכיטקטורה, והצלחתו המיידית כבר הפכה אותו לאתר פופולרי ולתופעה אינטרנטית מעניינת. התנועה החדשה שהתפתחה חרטה על דגלה ל"התחיל בשיחה. זה כזה פשוט", ככתוב במשימת האתר. אנשים יכולים לשאול שאלות פשוטות ומורכבות בענייני ארכיטקטורה, בניה, עיצוב וסביבה, ותמורת מטבע של חמישה סנט - יוכלו לקבל תשובה. המיזם מנסה להתחיל שרשרת של שיחות מקומיות שיובילו לשינוי חברתי וכלכלי, וישעזרו לאנשים, כמו למייסד שלה - מר מורפילד - לעבור את תקופת השפל הקשה.
כל זה כמובן מזכיר כמובן את הדוכן הפסיכולוגי של לוסי מ"סנופי" - שירותים פסיכולוגיים בעבור ניקל אחד.
הגרסוניירים מבטיחים לעלות על הטרנד, ואולי להציע שירות דומה להמונים. עדכונים בקרוב.

קולקציית מסע

ג'וניה ווטנאבה, אביב-קיץ, 09'

הגרסוניירים אוהבים לנסוע, לטייל, להחשף לעולמות חדשים, לקבל השראה וגם, אההמ, לעשות קצת שופינג (על כך יעיד הגרסונייר המג'וטלג). המעצב היפני, רב ההשפעה, ג'וניה וואטאנבה חשב עלינו בקולקציית הגברים האחרונה שלו, כשבחר ב"נסיעה" (Travel) כתמה המרכזית של אביב-קיץ 09'. הקולקצייה התאפיינה בבגדים רברסביליים, אשר ניתנים ללבישה משני הצדדים, ומתאימים לאירועים שונים. במהלך התצוגה נשאו הדוגמנים מזוודות של "גלוב טרוטר", המותג הבריטי הוותיק (112 שנה זה וותיק), לצלילי “Sentimental Journey” של רינגו סטאר.

וכל ההקדמה הזו - רק כדי להפנות אתכם למגזין אינטרביו ששוחח לאחרונה עם וואטאנבה על עיצוב בגדים לגברים, על הבחירה ב"נסיעה" כנושא לקולקציה ועל כמה פעמים בשנה הוא יוצא מהסטודיו שלו בטוקיו.

גן נעול

הגרסוניירים כנראה צריכים להתאושש מסוף השבוע, אחרת קשה להסביר שני פוסטים עוקבים שבמרכזם סרטים (ועוד אמריקאים, ג'יזס!). אבל כשמדובר ב"Grey Gardens", אחד הסרטים הדוקומנטריים האהובים על (לפחות) אחד מהם, אפשר למצוא לינק לאופנה, ובמיוחד לקשר ההזוי בין דקדנס, שיגעון, אופנה ואמריקנה מהסוג הסהרורי והביזארי ביותר שאתם יכולים לדמיין.

הסרט הדוקומנטרי שנעשה ב-1975 גולל את סיפורן של אדית ואדי - הדודה ובת הדודה של ג'קלין אונסיס קנדי, שתי נשים אאוטסיידריות שחיו בטירה מבודדת בת 28 חדרים במזרח ההמפטונס שבלונג איילנד. הנשים, שדרו להן בטירה מטונפת (בעיקר בגבולות מיטתן) מתוארות כשחקניות בסרט בלתי אפשרי, בו כל אחת חולמת על עבר לא ברור ועל עתיד מזהיר שאמור להפציע, זו זמרת וזו אשת חברה ניו יורקית, ובתוך כך מדברות אל המצלמה, מתלבשות ומחליפות בגדים ללא הרף, ומנהלות מערכת יחסים אלימה ומגוננת, בעיקר כלפי העולם החיצוני - האוייב המשותף של שתיהן.

הסרט, שביסס את מעמדו כקאלט והפך את אדי לאייקון אופנה, עובד בשנים האחרונות למחזמר מצליח, ובעוד חודש יעלה בHBO הסרט הבדיוני, שמבוסס על הסרט הדוקומנטרי, בכיכובן של דרו ברימור וג'סיקה לאנג.
הנה הטריילר:

נסיך אמריקאי

1978, ניו-יורק, מרטין סקורסזה, במאי צעיר שעשה כמה סרטים (ואף זכה ב"דקל הזהב" בקאן על "נהג מונית") מחליט להפנות את עדשת המצלמה אל שותפו לדירה, חברו הטוב ומספר הסיפורים הבלתי נלאה: סטיבן פרינס. הסרט הדוקומנטרי שנקרא "American Boy: A Profile of: Steven Prince" הוא אחד הסרטים האבודים והלא מוכרים של סקורסזה, והוא גם דיוקן מרתק של ילד אמריקאי עם סיפור חיים שיכול לאכלס מדף שלם בז'אנר סרטי ההתבגרות. מעסקי הבייגלז של ילדותו, ליחסים הכואבים עם הוריו, היציאה מהארון, היהדות, ההתמכרות לסם והעבודה כמנהל מסע ההופעות של ניל "לאב און דה רוקס" דיאמונד ועוד לא מעט מטעמים אישיותיים.

אחד הסיפורים היותר מבהילים של פרינס חייב להיות לכם מוכר: הוא מספר איך נכנס אליו הביתה בבהלה חבר טוב, שחברתו באובר-דוז הרואין מטורף והוא, בעזרת מילון רפואי וטוש מארקר, הציל אותה על ידי הזרקת אדרנלין נוזלי ישירות ללב. טרנטינו, אז נער בן 15, כנראה רואה את הסרט וחורט את הרגע בזכרונו כדי להשתמש בו שני עשורים אח"כ בסצנה האייקונית ב"ספרות זולה". (ועם כבר טריוויה: פרינס עצמו הופיע בתפקיד המיתולוגי של "איזי אנדי" בעל קיוסק הנשק ב"נהג מונית").

30 שנה אחרי "אמריקן בוי" זוכים הסרט וגיבורו לעדנה מחודשת בסרט "אמריקן פרינס" של הבמאי טומי פאלוטה, שחוזר ובודק מה קרה לסטיבן פרינס. פאלוטה, יליד אוסטין, טקסס, שהיה שותף של ריצ'רד לינקלייטר בכמה פרוייקטים ואף ביים מספר קליפים ל- Zero 7, שולף את פרינס ממגירות הזמן כדי לספר על הימים הפרועים ההם, על הפניית העורף לתעשיית הבידור ועל השלב החדש בחייו. "אמריקן פרינס" מגיע לפרמיירה עולמית בפסטיבל SXSW המשובח, שמתקיים בימים אלו באוסטין, והחדשות הטובות למי שבכל זאת לא נוסע... בימים הקרובים יעלה הסרט לרשת על ידי האתר ההולנדי SubmarineChannel והצפייה חינם.

הגרסונייר השבועי: ניקולא הקטן

"ניקולא הקטן" היא דמות קומיקס צרפתית קסומה שנולדה בשנת 1959 ממוחו הקודח של רנה גוסיני (שכתב בין היתר את ספרי אסטריקס, לאקי לוק ואחרים) ומאצבעותיו המוכשרות של ז'אן ז'אק סמפה מגדולי המאיירים הצרפתיים (שאייר שנים רבות במגזין האמריקאי "ניו יורקר"). אמנם כבר בן חמישים, אבל ניקולא הקטן, מסמל לצרפתים (וליתר קוראי 30 השפות אליהן תורגם הספר ביניהן העברית), ילד נצחי המסרב לקבל את מוסר המבוגרים המזויף. עלילותיו של ניקולא הקטן מסופרות בגוף ראשון (וזה חסר תקדים לשנת 59') ומתארות את עולמו של השובב הקטן, הבורח לא פעם מהכיתה, מסתובב ברחובות, הולך מכות ומעשן - אבל לא שוכח לקנות זר פרחים לאמו ביום הולדתה. איזה גרסונייר קטן וחביב ועוד לא דיברנו על הסטייל המשובח. במסגרת חגיגות החמישים להולדתו של הצרפתי הקטן יצאו לאור עשרה סיפורים חדשים, שמצאה בתו של גוסיני, ומעולם לא פורסמו, כשז'אן ז'אק סמפה קשישא חזר לאייר את הדמות החביבה.

בנוסף, בספטמבר 2009 יצא הסרט "ניקולא הקטן" לאקרנים בצרפת וכבר די ניתן ולהמר על הצלחה בטוחה. מעבר לגל הנוסטלגיה השוטף את צרפת בימים אלו, אין לשכוח כי המקבילות העכשוויות של ניקולא בהחלט מייאשות – בצרפת מדובר ב- Titeuf הילד והנוצה המספר לקוראים איך זה לגדול היום בפריז עם פשע ברחובות ואבא שפוטר מעבודתו ובאנגליה היא The Dandy קומיקס הילדים ,הוותיק מכולם, שאיבד את תמימותו וכל קשר לקסמו המקורי.

בטיזר משובב הנפש לסרט מופיע כל צוות השחקנים בבגדים המזוהים כל כך עם ניקולא הגרסונייר הקטן: מכנסיים אפורים מחויטים, חולצה מכופתרת, לבנה וקצרה, עניבה שחורה ואפודה אדומה. מישהו יכול להזכיר לי מתי בדיוק זה פורים?

* עדכונים מהגרסוניירים בעולם:
- כנרת מזכירה לכם שעד ה – 7 למאי יש תערוכה בהוטל דה וויל בפריז בה מוצגים 150 ציורים של ניקולא הקטן.

- איתמר שולח את כולנו לכתבה על הבן של מאט ויינר (יוצר סדרת הגרסוניירים המופתית Mad Men) – המתארת את סגנון לבושו של ויינר ג'וניור, בן השמונה, בעל הבנה נדירה באופנה וסטייל המוגדר כשילוב בין אוליבר טוויסט וה"רויאל טננבאום". אין מילים לתאר. פשוט גרסונייר העתיד.

לילה טוב, אמריקה

בלי להסגיר הרבה או לפרט בהרחבה (לזה עוד יהיה מספיק זמן בטיסה הארוכה שמחכה לגרסונייר מניו יורק לתל אביב), אפשר כבר לקבוע שאמריקה שקועה לה בנמנום צהריים מתמשך, מן תנומת חורף המחכה לאביב ולעתיד כלכלי בטוח ומעודד יותר. החנויות מיותמות מקונים, הקולקציות החדשות זוהרות בבדידותן, והמון ניו יורקרים שלא ממש יודעים לצייר את התקופה החדשה שבפתח.
דווקא קלווין קליין, בחלונות הראווה הגדולים שלו בשדרת מדיסון ורחוב 60, הצליח ללכוד את התמונה הכללית ולעורר חיוך בפני העוברים ושבים בסדרת חלונות המציגה את קולקציית הסדינים שלו ואת החלומות הניו יורקים על עתיד (קצת) יותר טוב. שלושת החלונות, במיוחד לקוראי הבלוג, לפניכם:*עדכון: החלונות של קלווין קליין הם בעצם חלק מפרוייקט של האמן ג'ונתן הורוביץ, שתערוכתו (And/Or) מוצגת בשלוחה התמיד מוצלחת של המוזיאון לאמנות מודרנית, PS1, בקווינס. את הציפות, של קליין, אפשר להשיג בהזמנה מיוחדת בחנות או במוזיאון.

גוף העבודה

מקווין מקבל פרס מיוחד בטקסט הבאפטא הבריטי לפני כחודש

את שמו של האמן סטיב מקווין (אותו לא כדאי ואין צורך לבלבל עם השחקן עליו השלום, אייקון האופנה הגברית, העונה לאותו השם) אי אפשר לפספס בשבועות האחרונים בעיר. בימים אלו הוא מציג שתיים מעבודות הוידיאו שלו בישראל – אחת במוזיאון תל-אביב במסגרת התערוכה האירופאית "קולות ומראות" (לא ראיתי), והשניה במוזיאון הרצליה בתערוכה "עקבות של זמן" שם הוא מציג עבודת וידיאו מבריקה משנת 1997 הנקראת Deadpan. אנשים שפגשו אותו מספרים לגרסונייר על השקט הרועם והביישנות הגמורה של האיש גדול הממדים הזה, אחד האמנים הבריטים החשובים ביותר כיום, שנבחר על ידי מוזיאון המלחמה האימפריאלי לאמן הממלכה הרשמי של המלחמה בעירק (אז ייצר סדרות בולים ובהן פורטרטים של חיילים שנהרגו בעירק) ולאחרונה נבחר לייצג את אנגליה בבינאלה הקרובה בוונציה.

פסגות הקריירה האמנותית של מקווין היו ב- 1999 אז זכה בפרס טרנר היוקרתי לאמן בריטי צעיר, ובשנה שעברה כשביים לראשונה סרט עלילתי באורך מלא וקטף את פרס ה- Caméra d'Or בפסטיבל קאן האחרון. "רעב", סרט מופלא, שקט ועוצמתי, מגולל את ששת השבועות האחרונים בחייו של בובי סאנדס, מנהיג IRA (משוחק להפליא על ידי מיכאל פסבנדר הגרמני) שמת בכלא ב- 1981 כתוצאה משביתת רעב.
השימוש בגוף האדם כנשק פוליטי או כאובייקט סימבולי (כפי שעשה ב- 1993 בסרטו הקצר "דב" המתאר קרב אגרוף בין שני גברים שחורים, שאחד מהם הוא עצמו) ניכר בהרבה מעבודותיו של מקווין ולכן משיכתו לאופנה וחברותו הקרובה עם מעצב האופנה יוז'י ימאמוטו, אבי האוונגרד והדיקונסטרוקציה, היא טבעית ומרתקת.

מקווין (בתמונה מעל) נצפה בשנה שעברה, בשבוע האופנה בפריז, כשהוא מתפקד כדוגמן מסלול של ימאמוטו, ולפני כמה ימים התפרסמה תמונתו בטי-מגזין של הניו-יורק טיימס, כשהוא לובש חצאית ארוכה של יוז'י ימאמוטו, נעלי זמש אדומות, כפייה מסודרת ברישול על כתף ימין וחולצת כפתורים לבנה. הגרסונייר מרוצה עד מאד ממראה הענק האלגנט ומבטיח לעדכן מה יעשה וילבש בבביאנלה הקרובה בוונציה.

קשר מורכב

אחרי שהגרסוניירים תרגמו (לראשונה?) לעברית את המדריך הקלאסי לקשרי עניבות שונים, והציעו לכם וידיאו קלאסי לעניבות הפרפר (האהובות עלינו במיוחד), הגיע הזמן לעבור לצעיפים.
חברת העיצוב הדנית נורמן קופנהגן מציעה בוידיאו סלואו-מושן (תחת הכותרת Perfect knot 2.0 ) את גרסתם לכריכת הצעיף על צווארכם, הזדרזו ונצלו את סופו ההולך ומתקרב של החורף. חובבי העיצוב מוזמנים לבדוק באתר החברה את שלל מוצריה המינימליסטים וכמובן את הבלוג המוצלח.

על שלושה גרסוניירים מקומיים ונסיכה יפנית אחת

לרגע עוצר הגרסונייר את מנועי החיפוש הבינלאומיים, מתבונן פנימה ורוצה לפרגן לשלושה אירועי תרבות המתרחשים בימים אלו בעיר ומרטיטים את מנועי ההשראה.
גרסונייר גרוב
האירוע הווירטואלי המתוקשר של ימים אלו שייך לקותימן, גרסונייר גרוב, ששחרר לפני כמה ימים פרויקט אינטרנטי מדהים בשם ThruYou בו הוא ממקסס קטעי וידיאו מוזיקליים מיוטיוב והופך אותם ליצירה חדשה, חסרת גבולות ומלאת נשמה.
קותימן נסיך הפ'אנק מקומי, הוא בין היוצרים המוכשרים בארץ שבכל צעד, שעל, אקורד וביט ביצירתו ניכרת תשוקה אמיתית ונדירה למוזיקה. אותה תשוקה הולידה את שבע היצירות הממוקססות למשעי ומחכות לכם באתר מצוין, המעוצב כעמוד יוטיוב מרוטש. התוצאה המורכבת מדהימה בפשטותה, כבר כבשה מיליוני גולשים ברחבי העולם והיא מסוג העבודות בז'אנר אלעאזך (איך לא עשו את זה קודם).
עכשיו קותימן לוקח שאכטה לריאות, פותח את המצלמה ומסביר לכם על הפרויקט:

גרסונייר פרינג'
תכירו את אריאל אפרים אשבל: גרסונייר תיאטרלי עם לוק פרינג'י, אינטליגנטי, שובבי ומשובח. במשך הקריירה הקצרצרה שלו הספיק אשבל, בהופעותיו השונות, לברוא עולמות הזויים ומרתקים, לקטוף פרסים ראשונים בפסטיבלים בארץ ובעולם, לאחרונה אף מונה למנהל אמנותי שותף בפסטיבל המחול השנתי "אינטימדאנס".
אחרי אי אילו חודשים רבים ארוכים ומפרכים של חזרות (להן זכה הגרסונייר להציץ) מעלים אשבל וכנופיית התיאטרון שלו אאא מופע חדש בשם: "מחקרים בטלקינסיס: על כוח, רצון ומה שביניהם". המופע יעלה שלוש פעמים בסוף השבוע הקרוב בתיאטרון תמונע ותעסוק בשאלה מתי אנו מפסיקים להיות גושי בשר עבור הסובבים אותנו ומתחילים להיות אנשים (“בשר ודם"), ומתי אנו נסוגים למעמד נמוך יותר (והופכים ל"בשר תותחים", למשל) כשהתשובה מוצגת בשלל אמצעים, מפילוסופיה פוסטסטרוקטורליסטית עד לביונסה, ממשחקי ילדים לפורנו רך. הפתרונות בסופ"ש הקרוב בתמונע.

גרסונייר תרבות (ונסיכה יפנית אחת)
פצ'ה קוצ'ה –את הפצ'ה הראשונה קשה לשכוח. כמה עשרות אנשים מצטופפים להם בבר הסלונה ביפו (איזה כיף, אז עוד היה אפשר לעשן) מקשיבים בדממת הלסתות-השמוטות לעשרה אמנים, המציגים את מכלול עבודתם, באמצעות 20 דימויים בלבד, שכל אחד מהם מוקרן במשך 20 שניות . אלו הם חוקי המשחק - כל שאר מבנה הפרזנטציה נתון לבחירה אישית. ביציאה לאוויר הנקי (פששש איזה כיף שכבר אסור לעשן) כבר היה ברור שהפורמט הנוקשה, שיובא מטוקיו, מצליח לפצח משהו בדי.אנ.איי הקריאטיבי של כל אמן בדרך ייחודית וחד פעמית.
אחר כך נדדנו עם הפצ'ה למועדון הכליף, למועדון התיאטרון, להאנגר נמל יפו עד שבנובמבר האחרון השתקע המיזם בהאנגר 11 - נמל תל-אביב. מכיוון שבפעמים הראשונות נותרו לא מעט מאוכזבים בחוץ – החלו למכור המארגנים מספר כרטיסים מוגבל וכל הקודם זכה. 20 שקלים הללו יהיו הבזבוז המוצלח ביותר שלכם לחודש. את הפצ'ה קוצ'ה מארגנים ענת ספרן, אמנית מעצבת, וצלמת שגרה כמה שנים בטוקיו, שם נחשפה לפורמט, ואיתי מאוטנר, גרסונייר תרבות רב פעלים. השניים אוצרים ומנחים את האירוע החינני הזה, וג'ובוי מאחורי כל הפליירים.
הלייאנפ באירוע הקרוב, שיתרחש בהאנגר 11 ב- 1 לאפריל, מבטיח מגוון תרבותי רחב ומרתק הנע בין מאמי שימזאקי - הרקדנית הותיקה ביותר של להקת "בת שבע" ליונתן קונדה - אמן ספוקן וורד, "דופרס" - הזוג המלכותי של עולם הסאונד הישראלי, ועוד אמן גרפי מוביל, ממציא פטנטים, קותימן אחד ועוד ועוד. הפצ'ה קוצ'ה זה סיפור של תל-אביב אחרת, שקטה, סקרנית שלא מפחדת מהמילה – תרבות, שבה 2000 איש, יושבים בשקט, מרותקים לסיפור היצירתי של אמנים מרתקים, שותפים לעננה של השראה פומבית. עד שיגיע הפלייר החדש, קבלו מיני רטרוספקטיבה של עבודות ג'ובוי לארוע:

סיינפלד של המגזינים

באופן לא מקרי (הו, הצייטגייסט) נחת על שולחנם של הגרסוניירים פנזין חדש, מנזין, שבמבט ראשון נראה כמו אח תאום לדירת הרווקים שלפניכם. המגזין המודפס הזה, שהעורך שלו מגדיר אותו כ"פנזין מונוכרומי שחוקר את תופעת הגבר" נראה כמו שלוחה טלפתית שמעבר לים, ומשרטט בדיוק את אותה טריטוריה חמקמקה שהגרסוניירים קוראים לה, בהיעדר מילה אחרת 'הגבר'. בשיחה עם עורכי"Creative Review", בלוג התקשורת החזותית המפורסם אומר העורך קווין בראדוק שהמגזין עוסק במה שגברים עושים, אומרים ומתעניינים, כך שהגרעין שלו הוא גברים, או גבריות - למרות שהוא נזהר מהשימוש במילה הזו, בעיקר כי הוא פוחד שכל זה ישמע כמו סוציולוגיה - ולא כמו בידור.

העורכים, שהשתדלו להיזהר מנפילה לכל אותן קלישאות של מגזיני גברים טיפוסיים, צמצמו את הנושאים שעליהם הם כותבים, ובנו את הפנזין על כמה נקודות עיקריות: עניין ועיסוקים, תשוקות וסכנות, עבודה ופנאי. "אחרי הכל", הוא אומר בראיון, "'תופעת הגבר' היא על מה שרלבנטי היום בלהיות גבר - צפייה בציפורים, בגדים, בישול, ספרים, אופניים,טוויד - וכל דבר אחר שתרצה".
הטענות של בראדוק מוצדקות. רוב מגזיני הגברים נראים קצת לא רלבנטים, או לפחות כאלה שההגדרה שלהם את קהל היעד קצת מיושנת. "אין משבר גבריות" הוא אומר "אבל יש הרבה יותר מגוון והשתנות מתמדת בטיפוסים הגבריים החדשים וממה שמצפים מהם".
הפנזין, שכולו עומד בסימן גיוון הדיעות והחוויות האלה, אינו רק חדשני בעיצוב ובנושא שלקח על עצמו, הוא בעיקר מה שאינו: הוא לא אומר איך צריך לחיות, אבל חוגג גבריות רב ממדית שאינה נכנעת לתכתיבים הקפיטלסטים והקונבציונאלים של שוק המגזינים. ממש כמו, אם יורשה לטפוח לגרסוניירים על השכם, הבלוג הזה.
עלעול בבלוג של הפנזין אכן משאיר את הרושם שאין כאן קו מנחה וידעני, אלא שיח פלורליסטי של הרהורים ומחשבות, שהולם את התיאור שנתן מישהו למנזין כ" סיינפלד של המגזינים" - אין בו משמעות גדולה, מסר או נראטיב, אבל כל היאדה ידאה יאדה בסוף אומר משהו עכשווי ומעניין.

להשיג, כנראה, רק מעבר לים.

קפצונים

לחברים החביבים מאקנה, קפא כנראה התחת השוודי, והם בחרו בדרך פשוטה וקופצנית ומשעשעת להציג את קולקציית ההלבשה התחתונה לגברים, אביב-קיץ 09.

הגרסונייר השבועי: שארל-אדואר ז'אנרה

לרגל התערוכה שנפתחה לא מזמן במרכז ברביקן בלונדון הוחלט להקדיש את פוסט גרסונייר השבוע לשארל-אדואר ז'אנרה, שוויצרי חביב, הידוע יותר כ- Le Corbusier. עקרונותיו המהפכניים של לה קורבוזיה, כהרמת הבניין על עמודים ושימוש בחלל שנוצר, ביסוס שלד הבניין על עמודים היוצרים את החלוקה הפנימי, שימוש בגג כמרפסת שיזוף עילית, ניצול יתרונות הבטון המזוין ועוד ועוד, השפיעו על דור שלם של ארכיטקטים, כולל אלו שתיכננו את עירנו האפורה.

לה קורבוזיה שינה את חיי כולנו על ידי רעיונותיו המתקדמים (שעוררו לא מעט מחלוקת) לבניית 'יחידת מגורים' אורבנית והיה איש רנסאנס כשבמקביל לעיסוקו בארכיטקטורה שלח ידו גם בציור, פיסול, עיצוב רהיטים וכתיבה. התערוכה בלונדון הנקראת "אמנות הארכיטקטורה" מציגה לראשונה את מכלול עבודתו המלא, ובמסגרתה אף הושקה תחרות תמונות מיוחדת בפליקר שכולכם מוזמנים להשתתף בה. (מומלץ ללכת לרחוב קפלן לתיעוד מצב הברוטליזם המקומי).

כאחד מנושאי דגל המודרניזם לא הבחין קורבוזיה בין אסתטיקה ציבורית לזו האישית, והיה לבוש בסגנון מדויק שהיטיב לבטא את רוח הזמן ולהיות נצחי באותה המידה (וגם, אנחנו מודים, יש לנו חולשה לעניבות פרפר). הפורטרט שהגרסוניירים הכי אוהבים למשש, אגב, הוא זה שמונצח בשטר צהבהב של עשרה פרנקים שוויצרים.

סגול דיגיטלי

ואם כבר במגזינים ובגברים עסקינן, שימו לב לבלוגר חדש אצלנו בגלקסיה: אוליבייה זאהם - האוצר, הארט-דירקטור, העורך האגדי של מגזין Purple (מגזין אופנה שהוא אובייקט אמנותי פר-אקלסנס) והדרטי-בסטרד הנוכחי של עולם התרבות, האמנות והאופנה. לאחרונה השיק זאהם בלוג החדש דרכו הוא מנסה להרחיב את תחומי המגזין לעולם הדיגיטלי ומספק הצצה לא בלתי מעניינת לחייו הפרטיים ולמאחורי הקלעים של תעשיית האופנה. והגרסונייר רק יכול לדמיין את הבלוג שהלוואי והיה לסרז' גנסבורג.

הקרב האחרון

השנה: 1996, המקום: תל אביב.
הגרסונייר, שפעם מזמן היה עלם צעיר, גילה שחנות האוזן השלישית (אז עוד במקומה המיתולוגי ברחוב שינקין) מחזיקה מגזינים מחו"ל, ובתוכם אוצר בריטי המכיל דפי כרומו עבים ונוצצים עם הפקות אופנה משובחות, פרסומות למותגים ששמעם רק הגיע ליודעי ח"ן ועשרות דוגמנים בשלל בגדים שכמותם לא נראו בארץ. מגזין ארנה, באותם זמנים רחוקים, טרום אינטרנט, טרום ג'ט-סטינג, טרום חובה, היה לפלטפורמה האולטימטיבית שקישרה את הגרסונייר לנעשה מעבר לים. מגזין שעל דפיו - בלי התנצלויות - התעסקו בעיצוב, אופנה, ובגברים שחליפה חדשה ונעליים מגניבות היו בין פסגות שאיפותיהם. יותר משארנה היה מהפכני, הוא היה הבקבוק עם הפתק שהגיע מארצות רחוקות מעבר לים החופן בתוכו אוצרות עם ניחוחות חו"ל.

השנה: 1986, המקום: לונדון.
מגזין ארנה יצא לאוויר העולם, על ידי העורך והעיתונאי ניק לוגן כקונטרה לדה-פייס ו-וול-פייפר המיתולוגיים. לראשונה נברא לו מגזין תרבות-פופ המתמקד בצורה אינטליגנטית ואלגנטית בסוגיות אופנה, סטייל ובידור מנקודת מבט גברית. המגזין הצליח לגדל דור חדש של עיתונאים, עורכים, סטייליסטים וכמה מכוכבי הפופ הגדולים של שנות התשעים הבריטיות העליזות. אך אותן שנים גם הביאו לפיתוח חסר תקדים של תעשיית הכרום/קריאטיב, ומגזין ארנה נאלץ להתמודד לפתע, בתחרות לא פשוטה, מול מגזיני גברים צהבהבים כ- GQ, Esquire ואחרים.

השנה: 2009, המקום: תל-אביב.

המוציא לאור חברת באואר-מדיה הודיעה לפני כמה ימים, כי אחרי 23 שנים מסעירות, ועקב ירידה תלולה במכירות מגזין ארנה סוגר את דפיו. מגזין הגברים הדו-שנתי של באואר HommePlus נשאר בחיים. בינתיים. הגרסוניירים מתבוננים בהשתאות על שוק הפרינט האנגלי ועל התהפוכות הקורות בו בימי מיתון אלו. אין ספק כי המגבלות והקשיים דורשים יצירתיות יתר ופנייה לאפיקים חדשים (ודיווחנו לאחרונה על שני מגזינים מסעירים שנכנסו לשוק בשבועות האחרונות LOVE, ו – BUCK) אבל זוהי גם שעה לקצץ בסרחי עודף, ומו"לים רבים מחפשים היום היכן לצמצם, וזה אף פעם לא קל. מעניין לקרוא את ההספד שכותב בריאן שופילד, שהיה עורך-אורח בארנה, הספד בו הוא מציג את מושג "עריצות הפטמה" ומפרט אילו מגזיני גברים לעולם לא יתמוטטו. תנחשו אתם איזה...

ביום חמישי הבא (ה- 12 למרץ) יוצא הגליון האחרון של ארנה, הגרסוניירים נפרדים מחבר וותיק, מורה נבוכים ושותף לדרך, וכהוקרה הם מציגים את השער הראשון, שעיצב נוויל ברודי, עם אותו כוכב הלוהט של הסרט הלוהט לא פחות: "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים". מעניין מה המתאבק היה אומר עליו...

* * *

עוד פיסת מידע למי שלא שבע מחדשות מגזינים: עדיין בקבוצת באואר-מדיה, אחרי שקייטי גראנד עזבה את מגזין POP, נדהמו הגרסוניירים לקרוא שדאשה זוקובה (החברה של רומן אברמוביץ', טייקון אופנה ואמנות עכשווית, ללא כל נסיון בעריכת מגזינים) מונתה לעורכת החדשה של POP. אם היא היתה בארץ אנחנו מניחים שכבר היתה הופכת לחברת כנסת מטעם מפלגה ימנית-ליברלית או אולי אנחנו טועים והיא בכלל היתה מתמנה לנהל את מוזיאון תל-אביב - כך או כך: בהצלחה דאשה! הלוואי עלינו.

אהבות דימיוניות

משנכנס אדר

הגרסוניירים לא יכלו לעמוד בפני הערכה המשונה הזו, שכמו צנחה אליהם לכבוד פורים מאתר העיצוב Dezeen המשובח. מדובר בערכה הכוללת 9 כלים העוזרים להשיג סימנים של רומנים דימיוניים: נשיקות, שריטות, חבורות ועוד. הערכה גם כוללת בושם, ליפסטיק ושיער כדי להשלים את הפבריקציה. המעצב "חוקר את איך אנשים מבטאים ושולטים ברגשות, אובססיות ופחדים שלהם בעזרת אובייקטים וטכנולוגיה" (מתוך האתר).
מניפולציות טכנולוגיות (הו הסימולקרה!), והקשר שלהם לגוף ולאובייקטים אסתטיים תמיד עניינה את הגרסוניירים. בינתיים הם מסתפקים בחברים דימיוניים ופנטזיה על האפשרות לקנות את הערכה, שעוצבה ע"י ביורן פרנקה ותוצג במסדרת Love Design בתערוכת הריהיטים במילאנו.

קיט קאט