צ'יפ פריידיי - שישי אדום

הגרסוניירים, שהתגעגעו לצ'יפ פריידי שלהם כמעט כמו קוראיהם, החליטו לשוב ולשוטט ברחובות עירנו דווקא בסופשבוע פועלי במיוחד: יום שישי אחרון של חודש אפריל וסימנים של מהפכה באוויר. הם מתכנסים לישיבה לא מתוכננת בבתה וגריגה ומנסים להבין לאן נושבת הרוח. דברים חדשים חוזרים על עצמם, כמו צ'יפ פריידי, במעגלים (התרוממות של קדישמן - ראו תמונה למעלה), ואז בנסיון לתכנן איך יראה היום המוזר הזה, התחיל לרדת גשם, יצאה השמש, הגיע הטוסט, והלמות תופים נשמעו מרחוק.

הם יצאו לכיכר המושבות (שהיתה כה יפה פעם) ושמו פעמיהם לאופנת סגל (רח' העליה 6-8), הברני'ז של שבט החתנים, המקדש של חליפות איטלקיות, ההיכל של בוס-קוואלי-ורסאצ'ה-פרה-לקוסט. שלוש קומות של ספורט ואלגנט, ביום הכי עמוס בשנה, שניה לפני עונת החתונות (המוכר רמז שבאותו היום נמכרו מאתיים ארבעים ושתיים חליפות! שבטח יילבשו פעם אחת בחייו של כל חתן).

אבל הגרסוניירים התרשמו מהרצינות ומההדר, מקיר שלם של חולצות לקוסט חביבות, ממגירות העניבות הרחבות, רחבות מדי, וממוכרים שעדיין נשארה בהם חביבות ואדיבות למרות השעה המאוחרת (כמה רחוקה כיכר המושבות מכיכר המדינה, הם חושבים לעצמם).

משם הם יצאו ונמשכו כבמטה קסם עוד דרומה לקול קריאות התופים של מפגיני טרום אחד במאי. אחד הגרסונייר, שבילדותו בעיר סוציאליסטית נהג לשיר את האינטרנציונל במקלחת ולצעוד עם דגל אדום כל אחד במאי, נזכר בדרס הקוד הנוקשה של החולצה הכחולה, השרוך האדום ושמש העמים. הפרולטר והגרסונייר התאחדו לצד עובדים זרים, פליטים, אנשי שוליים ועוד כאלה שהגרסוניירים התייצבו מיד לצידם, גם שהמשטרה צרחה דרך המכונית לעלות על המדרכה, כאילו היתה שם איזו הפרעה לתנועה.

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה: עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב

משם דרך לוינסקי ופסאז' מהפנט, הגיעו הגרסוניירים, מאוחר מיד, לחנות הדגל הגברי של דרך יפו - אופנת לורד. ועל זה נאמר: "הו לורד!". לוח השראה שלם שבחלון, לוגו גרסוניירי מופלא ובגדים מאובקים של עבר גברי מפואר יותר.

ממול נגלתה חנות אחרת עם מבחר פיג'מות די מרשים, לכל מי שהתעניין איפה ניתן לרכוש מערכות שינה שכאלה (עוד על מערכות שינה ואופנת גברים, הגרסוניירים נזכרים בטור שכתבו ושמוקדש לכל אלה).

ורק מפאת אחד במאי והדי תופי-הפועלים לא נזכיר כעת חנות חדשה, לא רחוקה משם, שצדה את עיניהם של הגרסוניירים. מישהו אמר ריק אוונס? מישהו רוצה דמיר דומה? פוג'יווארה? מארקס מתהפך בקברו, והגרסוניירים כבר לא ישנים בלילה. אחרי הכל "עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבָה", הישן עוד מתפורר בחן וזה החדש יחכה עד שיתעשרו מספיק.

הגרסונייר השבועי: ז'אן מישל בסקיאט

חייו המסקרנים, האינטנסיביים והקצרים מדי של אחד האמנים הניו-יורקים המפורסמים מכולם, ז'אן מישל בסקיאט, שוב מוקרנים על המסך הגדול, הפעם בסרט התיעודי "Jean-Michel Basquiat: The Radiant Child" שביימה חברתו הטובה תמרה דייוויס. בסרט, שהוקרן בשבוע שעבר ב- MOMA, אפשר למצוא קטעים נדירים של שיחות פרטיות ורגעים אינטימיים בין דייויס ובין בסקיאט, ולהציץ לרגע לחייו של איש צעיר, מבולבל, רגיש, וכה מוכשר.

בין האורחים שהגיעו להקרנה (והנה התמונות) ניתן היה למצוא גם את ג'פרי דייטש (שקנה 6 ציורים שלו תמורת 250 דולר, והיה הקליינט הראשון שלו), שהתמנה לאחרונה למנהל המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס-אנג'לס והיה מאלה שלחצו על דייויס לשלוף את החומרים מהבויידעם ולהציגם, כסרט, לציבור הרחב.

ייחודו של בסקיאט, שהתחיל כאמן גרפיטי וסיים ככוכב-על (הוא נפטר בן 27 ב-1988 מאוברדוז, שנה אחר פטרונו אנדי וורהול) בא לידי ביטוי גם בסגנון לבוש אישי ומדויק, והוא מקבל את תואר הגרסונייר השבועי על היותו אייקון של סטייל שלא רק קנה לבש בגדי מעצבים, אלא גם תמיד "עיצב את המראה שלו בעצמו" (כמו שאמר עליו גלן או'בריאן). הלוק של בסקיאט היה גדול מסכום חלקיו, הרבה יותר מבגדי חנויות הוינטג' של מנהטן או מהז'קטים היוקרתיים וחולצות המעצבים היפניים שהסתובב בהם. האופן שבו הוא התייחס לצבעים ולטקסטורות, הקלילות שבה שיחק והשתעשע עם סגנון, ההשפעות של תרבות שחורה, של אמנות בכלל, והשילוב המושלם של דנדיות עם אופנת רחוב - יצרו אייקון אופנה רלבנטי מתמיד לאופנה העכשווית, וההשפעה שלו עליה רק הולכת וגדלה.

הראסטות של בסקיאט, שהוא כה מזוהה איתן, הן הראשונות שהגרסוניירים מודים שהם אוהבים. בגרסה שלו מדובר בשילוב סטייליסטי של ראסטות ומולט, משהו שנראה כמו כתר בעל קרניים או ג'וקר עם אנטנה, שהולם את האיש והאגדה.


החליפות של ארמני שאיתם גם עבד בסטודיו ושעליהם התיז צבע, הגילוי של המעצבים היפניים (הוא דיגמן בתצוגה של קום דה גרסון), השילובים של טווידים מסורתיים עם צבעים בוהקים ודוגמאות מורכבות (כמו בבדים אפריקאיים) - הופכים את בסקיאט לגרסונייר על, אמן אמיתי של סטייל נצחי.


ועוד קצת לינקים לסיום: נותן החסות הראשית להקרנה היה המיזם המרתק NOWNESS (מבית היוצר של LVMH), שמאז השקתו בפברואר האחרון, לא מפסיק לייצר תכני וידיאו איכותיים ברשת. הגרסונייר כבר צופה אדוק. וגם צ'ק תודה לא.א (אורי אורן) על ההמלצה ובכלל.

נערי פוסטר

כתבת הגרדיאן הדלי פרימן, ציינה בטורה האחרון שאת הכאוס שיצר ענן הוולקאנו האיסלנדי, אפשר לראות כחלק מטרנד הניינטיז שחוזר לאופנה. איך בדיוק? ובכן, אותם אלפים שהיו תקועים בשדות התעופה השונים לא יכלו להחליף בגדים, וזאת כהומאז' כמובן לסגנון הגראנג' המחוספס/מלוכלך, שתמיד נראה כאילו לא החלפתם בגדים זה כמה ימים, והבד הופך לעור שני.

ככה גם נראים גם נערי הפוסטר החדשים לליין McQ של אלכסנדר מקווין חסר המנוחה לשעבר. ג'תרו קייב ודן פלטון מריחים כמו רוח נעורים בחולצות פלנל מטולאות, שריגים בצבעים שונים, בלגן תוסס ומקסים, שהגרסונייר מופתע בעצמו, מעוצמת החיבה שהוא רוחש לאותו הר געש אסתטי.

אביר הצווארון העגול

הגרסונייר תמיד חשב שהבגדים של פטריק ארוול הם שילוב מקסים בין סטייל איימישי חמור סבר לבין אירופאיות אמנותית ומודרניסטית. האתר שהוא השיק השבוע הוא בדיוק הבייבי של מיקס כזה. דמויות מינימליסטיות עומדות על רקע לבן, לבושות בקולקציה האחרונה של המעצב ומשדרות באלגנטיות שהן יכולות להיות שלך בלחיצת עכבר.

פטריק ארוול

המעצב - שמועמד השנה בפעם השניה בקטגורית מעצב הגברים של מועצת מעצבי האופנה של אמריקה - בחר להעמיד דמויות שונות על רקע לבן (זה אותו דוגמן, אגב), שמסדרות את הבגדים שלהם כאילו היו מול מראה. הקולקציה שהוא מציג כוללת חולצות יפהפיות עם הצווארון המעוגל (צווארון קלאב) שהפך להיות כמעט סימן ההיכר שלו, מכנסיים מבדים איכותיים ובגזרות נקיות, ז'קטים בפרופורציות מדוייקות ונעליים הורסות.

מקולקצית סתיו/חורף 2010

בראיון לבלוג של הניו יורק טיימס הוא אומר, "חשבתי מהי הדרך המודרנית ביותר להציג את הלייבל שלך לקהל שלך. הדרך המסורתית היא לפתוח חנות יפה ברחוב בפריז. זה עשוי לעבוד בשאנל, אבל אין לזה שום היגיון כשמדובר בלייבל צעיר". הגרסונייר לא בטוח שארוול צודק, הרי אין תחליף לחנות יפה ברחוב, ובכל זאת הניסוי האינטרנטי הזה עושה עליו דווקא רושם טוב. זה לא אומר שכשאתם בפעם הבאה באופנינג סרמוני תדלגו על הבגדים של הלייבל, הם בהחלט שווים מישוש. אבל עכשיו, עם השקתו של האתר המוצלח, אולי באמת אין דרך מודרנית יותר מלשוטט בין שלל הבגדים שעיצב ולהודות שיש בהם משהו אקס טריטוריאלי שעובד בחנות הוירטואלית. או במלים אחרות, הצווארון העגול מעולם לא היה קרוב יותר אליכם.

סלבי במשקל נוצה

הגרסוניירים מבטיחים להפסיק להתלהב מכל מה שהסלבי עושה, למרות העובדה שקמפיינים, כמו זה שעשה לנעלי ג'ק פרסל של קונברס, מפילים אותם כל פעם מחדש. הפורטרטים יפהפיים ומצחיקים, והרקעים, כרגיל אצל טוד, עושים את העבודה וגורמים לניקיון הלבן של נעלי ג'ק פרסל (המפורסמות בפס דמוי החיוך בשוליהן) להיות הקנבס הנכון כדי להפגין זהות שונה. עוד מהקמפיין אפשר לראות כאן ומאחורי הקלעים של הקמפיין כאן.

הנעליים המפורסמות נולדו ב-1935, כשג'ק פרסל (אלוף עולם קנדי באחד המשחקים האהובים על הגרסונייר, בדמינטון) עיצב לחברה הקנדית ג'ודריץ' נעליים מיוחדות לשחקני כדור הנוצה האלגנטי. מאז נקנתה החברה (והזכויות על הנעליים) לחברת קונברס, והשאר הוא היסטוריה לבנה.

ג'ק פרסל (עוד תמונות מעולות אפשר לראות כאן)

אבל גם אם הגרסונייר אוהב את הקמפיין של סלבי, מבט חטוף בפרסומת ישנה של הנעל (מהתקופה שבה גודריץ' עדיין ייצרו את הנעל), עדיין עושה את העבודה: הרקע (מי אמר שלוקרים אומרים פחות ממנורה מאיקאה?) משמעותי בדיוק כמו האנשים שבתמונה.

בטיפול

הגרסונייר לא אהב אף פעם את השיר המנג'ס "המגפיים של ברוך", ובאותה נשימה הוא לא הבין איך קונים נעליים כל כך מהר. אבל עשר הדקות של הסרטון הקצרצר שלפניכם (מהבלוג המעולה put this on) מסכמות כמה דברים שכדאי לדעת על נעליים, על איך לקנות אותם, ובעיקר איך רצוי לטפל בהם.
עוד בסרטון (לקראת הסוף) - טיפ מעולה על קשירת נעליים (רמז: לא קשר הסבתא שכולנו עושים) וראיון עם סנדלר מקצועי, שהסטיילינג שלו שווה מבט וחיוך. אמור מעתה: "נעליים קונים פעם בכמה שנים, רצוי שהן יהיו מעור איכותי, וכדאי לטפל בהן מדי פעם". ובקשר לגרביים, הממ, לא חסר.ֿ

Put This On, Episode 2: Shoes from Put This On on Vimeo.

צבע העור

הגרסונייר שמח לעדכן כי מועדון הלבבות הבודדים נסגר, עם חזרתם של כל הנצורים והנצורות בנמלי התעופה האירופאיים, ורוצה להציג עוד גרסון לעת צרה (יחד עם ג'יימס מרפי כמובן) שעמד לצידו בשבוע החולף.

מדובר במגזין הגרסוניירי המופלא פנטסטיק מן, שדווקא כן הצליח לחדור את מעבה הענן האיסלנדי ונחת הישר אל תיבת הדואר של הגרסונייר.

וולפגנג טילמנס מככב על השער ומציג פרויקט מרתק של עורפים גברים (אחד המקומות בגוף שהגרסונייר לא ממש יודע מה קורה שם). עוד בגליון ה-11 אפשר למצוא כתבות מגזין מעניינות (כמו זו על ההיסטוריה של הווינטג'), מרואיינים סרטוריאלים כמו בוב קולצ'אלו (מהעורכים האגדיים של מגזין אינטרביו), פאביו (הפרצוף הגברי האולטמטיבי של שנות השמונים והתשעים) ואלקסיס טיילור (סולן הוט-צ'יפ), כמו גם טורים שונים וחביבים עם המלצות אופנה וסטייל ותכניות הקיץ של ג'נטלמנים שונים מרחבי העולם.

את הפקות האופנה מילאו העורכים בקולקציות הקיץ השונות שצולמו בחופי גראן קנריה, מאליבו ומיאמי ביץ'. ההפקה המוצלחת מכולן צולמה בחוף הנודיסטים מספלומס (שבגראן קנריה), כשכל הבגדים המוצגים הם בצבעי חאקי-בז'-פודרה-עור הגוף.

הגרסונייר, על חוד מרפסת תל-אביבית, מצלם לכם את העמודים היפים הללו ומפנטז על חופשת קיץ חלומית (עם הרבה קרם הגנה מהשמש).

(סטייל: ג'ודי בארנס; צילום: בנג'מין אלכסנדר הוסבי, דוגמן: ג'יימס וולס)

המלתחה הנודדת

Fernweh היא מילה בגרמנית שמבטאת הכי טוב את התשוקה שמתעוררת לעיתים תכופות אצל הגרסונייר לנסיעות, מסעות וטיולים. באנגלית קוראים לזה Wanderlust, בעברית 'תאוות-נדודים' או בתרגום יותר מגושם: בולמוס-נסיעות. אבל זו התחושה שמקננת, או בוערת, בנו לצאת מגבולות המוכר, לארוז קל, להציג דרכון ולהריח, ולו לרגע קט, את דשאו הדשן של השכן.

בגלל אותו ה-Fernweh נקשרה נפשו הצנועה של הגרסונייר בבית האופנה של מיסייה לואי ויטון, שחרט (גם הוא) על מזוודתו את התשוקה לנסיעות. ו‪ בדיוק מסיבה זו מציג בית האופנה הצרפתי את קולקציית סתיו-חורף 2010 לגברים בטיול וירטואלי מסביב לעולם, דרך עדשתו של הצלם טוד סלבי, מיודענו.
המלתחה המלאה (בגדים, נעליים, אקססוריז וכמובן תיקי העור המשובחים) תנחת בשבועות הקרובים בניו יורק, לונדון, טוקיו ושנחאי, כשהיא תלווה בתיעוד קפדני ואיכותי של הסלבי. והמסע, בן אלף המילין והתיקים, מתחיל באופן טבעי בפריס. bon voyage.