הגרסונייר השבועי - דון דרייפר

אין ראוי יותר מדון דרייפר, דמות מופת ג'נטלמנית (בלבושו יותר מאשר בהתנהגותו) המובילה את הסדרה "הגברים של שדרות מדיסון" (הגרסוניירים מעדיפים להשאר עם מד-מן), להיקרא לדגל פינת הגרסונייר השבועי.

הדמות החזקה של מנהל קריאטיבי במשרד פרסום מוביל במנהטן בשנות השישים, שהוא גם איש משפחה, גם פלרטטן מקצועי וגם מתיימר להיות הגבר האמריקאי המושלם, הספיקה בשנתיים הבודדות לקיומה לבסס את מעמדו של דרייפר כאייקון אופנה ותרבות. ולא רק בגלל שיש עליו ערך בוויקפדיה, חשבון בטוויטר ואתר שנקרא: "מה היה דון דרייפר עושה".
רגע, האם בכלל יש צורך להקדים ולהציג את דרייפר לקוראי הגרסונייר? כנראה שלא. אבל הגרסוניירים לא יכולים שלא לספר על תחרות מעניינת של בלוג אופנה אוסטרלי שקרא לגולשיו לשלוח תמונות של עצמם לבושים בסטייל המקופד של דמויות נבחרות מן הסדרה. זה הולך להיות שמח... והם מבטיחים לעקוב.

אותו בלוג כבר פרגן בעבר עם המדריך השלם לדרייפריזם (ולא זנח את בטסי) והציג בצורה ויזואלית את שמונה פריטי החובה לכל מי שרוצה לתחזק מראה דרייפרי מושלם.

יש להקפיד על מבט מדוייק ותנוחת עמידה בוטחת

אבל דרייפר לא לבד. ברשותכם נרחיב לרגע את הגרסונייר השבועי וניזכר בעוד כמה גברים מעולם הפרסום שהתרבות האמריקאית נשאה אליהם את עיניה בהערצה:
זוכרים את מייקל ואליוט מ"שלושים ומשהו" והבוס החלקלק שלהם העונה לשם מיילס דרנטלי?

ניסיתם לשכוח את דמותו של פטריק בייטמן, גיבור הספר והסרט "אמריקן פסיכו" (בתמונה בגילומו של כריסטיאן בייל)?

נסיים בסרט מעניין שהוקרן לאחרונה בפסטיבל סאנדנס בשם ART & COPY, שמתחקה אחר אחד עשר הפרסומאים הגדולים של זמננו ומציג את משנתם בענייני עולם הפרסום העכשווי, האמנות בעבודתם, יצירתיות ומניפולציה. הבמאי, דאג פריי, יצר פורטרט קבוצתי מרתק של קבוצת אנשים שהשפיעה, אולי יותר מכל גילדה אחרת, על איך העולם שלנו נראה ואיך הארנק שלנו מתנהג. לידיעת הנוסעים: הסרט יוקרן בימים הקרובים בפסטיבל הוט-דוקס שבטורונטו.

קליף פרימן, פרסומאי של וונדיז ואספן מכשירי רדיו

הגרסונייר השבועי: JGL (ג'וזף גורדון לוויט)

בבואם להכריז על ג'וזף גורדון לוויט כגרסונייר השבועי וכמרענן הרשמי של הקיץ, פשפשו הגרסוניירים בארון הפוסטים ומצאו כי הוא ה-20 במספר. עיון קל ברשימה מילא את ליבם שמחה למראה ערימת השמות המכובדת ורשימת הגרסוניירים המגוונת.

הכי הרבה היו כאן דמויות פיקטיביות: פאריס ביולר, דונלד דרייפר, ניקולא הקטן, ובנג'מין בראדוק

היו לא מעט צלמים: יוליוס פון ביסמרק, מארק בורתוויק וקנוטן

מוזיקאי אחד: צ'ט בייקר
סופר: ג'ון אפדייק
מפיק קולנוע: רוברט אוואנס
ארכיטקט: שארל-אדואר ז'אנרה (לה קורבוזייה)
יזם אופנה: אנדי (ג'ק) ספייד
מעצב אופנה: ולנטינו
שחקן: ג'יימס פרנקו (ועכשיו גם JGL).

היו גם כמה אמנים: מתיו בארני, פיטר סאביל, קרלו מולינו, "מלח ג'רי" קולינס
והראשון, כמו תמיד, היה אברהם לינקולן.

גו'זף גורדון לוויט נולד לפני 28 שנה בלוס אנג'לס, ובגיל 15 כבר חרך את מסכי הטלוויזיה במספר מרשים של סדרות וסרטים כשתהילתו מגיעה לשיאה בסדרה מפגשים מהסוג האישי (סיי-פיי-סיטקום לחובבי הז'אנר, אחת הסדרות הנצפות ביותר בסוף שנות התשעים).

למה אתה לא בגן, מתי תסתפר כבר

קריירת הטין-איידול של לוויט הגיעה לשיאה ב-1999 כששיחק בתפקיד הראשי, לצד הית' לדג'ר, בסרט 10 Things I Hate About You, מה שהופך אותו לגרסונייר השבועי הראשון עם מועדון מעריצים מסודר.

אחרי שיצא הסרט החליט לוויט לעשות סטופ כדור הארץ, ולפרוש, באופן זמני לפחות, עד כמה ששחקנים מבטיחים יכולים, מעולם המשחק. הוא עבר לגור בהארלם, למד היסטוריה וספרות ושפה צרפתית בקולומביה (עוד תשמעו אותו בהמשך) והעולם, שתק.
הקאמבק הגיע דרך סרט הקאלט מבריק העונה לשם "בבּריק", מ-2005, המתרחש בבית ספר תיכון בלוס אנג'לס המשמש כרקע לסרט פילם נואר טינאייג'רי-אינטליגנטי, עם תסריט מדויק ומשחק מתוחכם.

אף שבור, אף שלם

עכשיו פנה לאוויט לתחום הקומדיה הרומנטית, והסרט "500 ימי סאמר" שיצא בשבוע הבא בארה"ב מאיים להיות המנון ההיפסטרים החדש, סרט הקיץ המושלם, ושכמה מבקרים כבר הגדירו אותו כ"אנני הול של זמננו".

הסרט, בבימויו של מרק וואב, במאי וידיאו-קלפים, מתאר מערכת יחסית בת 500 יום, בין דמותו הוורטרית של לוויט, המאמינה באהבה בכל מחיר – לבין דמותה של זואי דשנל, היפה, הקרה, הבלתי ניתנת להשגה, וכבר אמרו חכמינו : אין דבר יותר שלם מגרסונייר עם לב שבור.
פס הקול של הסרט נע בין הסמית'ס, רג'ינה ספקטור, פייסט, וולפמדר, בלק ליפס לקרלה ברוני, הלבוש של לוויט נע בין פוסט-פרפי לברוקלין-היפסטר והכימיה המוצלחת בין השניים גורמת ללבבות הגרסוניירים להלום בציפייה לבוא הסרט לארץ.

ואז, בעוד הגרסונייר השבועי נכתב לו, הגיע טוויסט מעניין. (איזה כיף שאנחנו לא בפרינט). לפתע פתאום עלה אתמול וידיאו חדש של שלישיית וואב-דשנל-לוויט, שהחליטה לקחת את זא'נר הקומדיה הרומנטית צעד אחד קדימה. ולערבב. בוידיאו שעלה השבוע לרשת, ראשון מתוך סדרה אינטרנטית מעניינת בה שחקנים משחזרים סצנות שהם אוהבים במיוחד, מבצעים שני השחקנים את סצנת הקליימקס ב"סיד וננסי", רק שלוויט משחק את ננסי - ודשנל את סיד! סחתיין. הסרט המקורי, אגב, קומדית-פאנק-רומנטית, נעשה ב- 1986 עם גרי אולדמן וקלואי ווב בתפקידים הראשיים.


לוויט, ילד טוב אל.איי, לא מסתפק רק במשחק, ושולח ידו גם בבימוי: הוא הספיק לעשות סרט קצר ועצבני על פפראצי בשם Pictures of Assholes (הוא היה טין-איידול אל תשכחו) ולאחרונה אף ביים סרט בשם Sparks שהשתתף בפסטיבל סנדאנס (זה הטריילר).

מאד כדאי לשים לב לפרויקטים העתידיים של לוויט, שנעים במנעד תפקידים מעניין בין האינדי (כמו Hesher עם נטלי פורטמן), לזוועות מיינסטרים (ג'יי.איי.ג'ו, אלקטרה לוקס) ועד ל-Inception - סרט מדע בדיוני-עכשווי של כריסטופר נולן, המצולם בימים אלו בטוקיו.

אז אם אתם עוד צריכים להתרגל לJGL, תוכלו לעשות קלוז אפ על החיוך הנערי עם הקמט החינני במבחן הבד של הניו-יורק טיימס (שם הוא באמת מדבר צרפתית), ותעשו את זה מהר, כי הוא לא הילד החדש בשכונה, זה אנחנו, השכנים החדשים.

מתפרע ב-GQ עם קלאודיה שיפר

הגרסונייר השבועי: ריאן מקינלי

מה משותף לפומה, טילדה סווינטון, פרינגל אוף סקוטלנד, קייט מוס, ליווייס, אגנס דין קופצת מהחלון, אולימפיאדת החורף, סיגור רוס, אוליבייה זאהם, דאש סנואו ודאון טאון ניו יורק? כנראה שריאן מקינלי .

הוא התופעה התרבותית הכי ניו-יורקית שאנחנו מדמיינים, אולי מאז אנדי וורהול, והוא רק בן 32, הצלם הצעיר ביותר ששהציג תערוכת סולו במוזיאון הוויטני. לכבוד התערוכה החדשה שלו "Everybody Knows This Is Nowhere", מקינלי נבחר להיות הגרסונייר השבועי.

הגרסונייר מקינלי מפורסם בזכות צילומי הנעורים שלו (צילומי עירום או בעלי אווירה מינית אנדרוגינית), לרוב על רקע נופים אמריקאים של טבע ויערות (ראו גם הפרסומות שהוא צילם לליווייס ורנגלר), אבל התערוכה החדשה היא סטייה מבורכת לכיוון פורטרטים מהודקים ונקיים נטולי רקע. במהלך השנתיים האחרונות צילם מקינלי יותר ממאה בני נוער בסטודיו שלו, שם הם התפשטו מבגדיהם ונענו לאתגר: איך נראים צילומי סטודיו בשחור-לבן של מקינלי. כל פגישה עם מצולם ארכה שלוש שעות, ומקינלי נעזר בכרטיסיות קטנות (כמו של שחקנים) שעליהן היו מצויירות דמויות של בארט סימפסון או של בוב ספוג, כדי ש"אנשים ייכנסו לאווירה" (אמר בראיון איתו לניו יורק טיימס לכבוד התערוכה).



פתיחת התערוכה שברה שיאים של כמויות היפסטרים וניו יורקרים קולים, מגזין Gawker הכריז שהפתיחה שלו היתה ה"לילה שבו ברוקלין השתלטה על מנהטן", והוא עצמו נאלץ לסגור את המסיבה, בהוראת המשטרה המקומית. אגב, וידאו שצילם הניו יורק טיימס בפתיחה הוא בדיחה לא רעה על פתיחות, נוער שוליים וסצנת הגלריות בעיר ההיא.


אבל את הגרסונייר, שלתערוכה כנראה לא יספיק להגיע, מעניין גם הסטייל של מקינלי, והכתבה המאלפת עליו במגזין "וויס" תחת הכותרת "מחוץ לארון: המלתחה של ריאן מקינלי" הוא מאסט לכל חובב מקינלי:

געטקס של מארק ג'ייקובס, צעיף של אנייה ב. (שגם מספקת לו את החליפות לכל הפתיחות, ראו תמונה למעלה)

מקינלי במגפי דיור הום (שקיבל מהדי סלימאן) וחולצהשל פטריק ארוול

ג'ינס של ליווייס, ג'קט של לי

הגרסונייר השבועי: יוסטס טילי

הגרסונייר השבועי, יוסטס טילי, בן 85 השבוע. הוא הופיע על השער הראשון של המגזין "ניו יורקר" ב-21 בפברואר 1925 - דמות מצויירת של דנדי מהתקופה הויקטוריאנית, סנוב חבוש בכובע וחמוש במונוקול, כשהוא בוחן פרפר דרך העדשה. אבל מיהו יוסטס טילי? סתם דמות שצייר ריה אירווינג, הארט דירקטור הראשון של המגזין (שגם עיצב לו את הפונט האיקוני)? בדיחה על חשבון הקורא, שמתענג על דמות עצמו קוראת את המגזין? הרהור אירוני על מי בן-חלוף יותר, הפרפר או דמות הדנדי? או אולי מטאפורה אנכרוניסטית לצרכן התרבות המוקפד שבוחן את יופיים של הדברים הקטנים.

דה-אורסיי דיי הורס

ההשראה לדמות המקורית של יוסטס טילי היתה ציור של הרוזן דה-אורסיי, שמצא אירווינג באנציקלופדית בריטניקה, תחת הערך "אנשים אופנתיים בתקופה הויקטוריאנית," ואת שמו נתן לו כותב אחר במגזין, קורי פורד. מאז שעיטר את שער הניו יורקר הראשון הוא הופיע שוב על שערים רבים של המגזין (כמעט בכל גיליון שנתי סמוך לסוף פברואר) והפך לדמות איקונית ניו יורקית, אף על פי שהיא לא דומה לאף ניו יורקר שהגרסוניירים מכירים (אולי פרט להאמיש בולס, העורך המיתולוגי ב"ווג", אבל הוא בכלל נולד בבריטניה).

האמיש הדנדי ב"סרטוריאליסט"

יוסטס טילי עולה כל כמה שנים כהשראה באופנת הגברים, אולי כחלק מדמות הדנדי שעושה קאמבק כבר כמה עונות. ואולי זה סתם תירוץ כדי להציץ בעוד משהו כל כך יפה שאלכסנדר מקווין עשה ב-2009:

הפינאלה בתצוגה של מקווין בינואר 2009 במילאנו

ואי אפשר בלי המונוקול (לא המגזין האהוב, הפעם), ששמועות על חזרתו כטרנד חם כבר עשו להן כנפיים (של פרפר). כתבה שהתפרסמה בטלגראף הבריטי ציינה שמכירות של המונוקול עולות, ויותר צעירים מבקשים מהאופטיקאי שלהם מונוקול כאקססורי אופנתי.

בכל מקרה, המגזין והדמות הפיקטיבית שלה חוגגים 85, והגרסוניירים (שלפחות אחד מהם בכלל מרגיש כמו ניו יורקי בגולה) מפרגנים בכתר השבועי, שכולו המנון לדנדיות, להיקסמות מהדברים הקטנים ולעיר ההיא, שלא ישנה אף פעם.

יוסטס טילי - כמה לוקים משעשעים לאורך השנים:

לגלריה נבחרת מ-85 שנות יוסטס טילי - הקליקו כאן.

הגרסונייר השבועי: שון קונרי

תקראו לו איך שאתם רוצים: בונד, מר קונרי, סר או רק שון, בכל מקרה הגרסונייר השבועי חגג אתמול את יום הולדתו השמונים, וזו סיבה מספקת לתת לו את הכתר השבועי.

שון קונרי, השחקן הסקוטי ששיחק בשבעה סרטי ג'יימס בונד משנות השישים ועד שנות השמונים (וזכה באוסקר שחקן המשנה על תפקידו ב"בלתי משוחדים"), ידוע בחיבתו לחליפות, טוקסידו (וטוקסידו לבן - אולי הגבר היחיד בעולם שיכול ללבוש אותו ועדיין להיראות נינוח ולא מעונב מדי) ועניבות פרפר, והוא אולי הגבר האולטימטיבי שדרכו אפשר לנסות לפצח את סוד הקלות שבה חליפות ובגדים רשמיים נראים עליו קלילים, סקסיים ונוחים. אלגנס מיטס קומפורט.

קונרי עושה כבוד לויטון, ולהיפך

קונרי באספדריל

קונרי והאסטון מרטין המהממת שלו

תקראו לו ג'ים, ג'ים בים

קונרי והטוקסידו הלבן

הגרסונייר השבועי: פיליפ קראנגי

את הגרסונייר השבועי קשה לפספס בעולם הוירטואלי (או האמיתי, אם אתם מסתובבים הרבה ברחובות ניו יורק), אבל דמותו האיקונית של פיליפ קראנגי, מעצב התכשיטים המוכשר, לא מותירה ספק שמדובר באיש עם סטייל אישי ייחודי, מתוכשט (כראוי למקצועו) ובעל זקן ושפם מוקפדים (בנות: האיש עיצב עגילים יפהפיים דמויי שפם), שמשווים לו חזות ויקינגית עירונית רעננה.

קראגני ל"סרטוריאליסט"

קראנגי למד עיצוב תכשיטים בבית הספר המפורסם לעיצוב ברוד איילנד ועבד עם אמנים רבים (ביניהם מריקו מורי), לפני שפתח עם אחותו את לייבל התכשיטים המוערך. מאז הוא עיצב אובייקטים לתצוגות של פיליפ לים, וורה ואנג, שיפלי אנד הלמוס, בנד אוף אאוטסיידרס ואחרים, זכה ב-2008 בפרס סוורובסקי של מועצת האופנה האמריקאית ופתח חנות בשדרה התשיעית בניו יורק, שם הוא מוכר גם אובייקטים אחרים, מלבד קו התכשיטים לנשים וגברים שעליהם הוא מופקד.

בראיון להינט הוא אומר שעיצוב תכשיטים לגברים שונה מזה לנשים, "אני רוצה לעשות אובייקט קונספטואלי שנראה כאילו הוא מעולם לא נקנה, אלא שתמיד היה חלק ממי שעונד אותו... לתכשיט לגברים צריך שיהיה ערך 'קמעי'... שיציין רגע משמעותי, אירוע, מסע או חוויה... שהתחושה תהיה שזה במקרה תכשיט". הגדרה לא רעה לאותם אקססוריז הסמויים מהעין, שעליהם דיברו הגרסוניירים לא אחת.

קראגני למגזין "Man About Town"

ואם אתם רוצים עוד כמה עצות הנוגעות לגברים ותכשיטים, הנה וידאו קצרצר של gq עם הגרסונייר הויקינג:

הגרסונייר השבועי: בריאן פרי

לכל אחד מאיתנו יש את הבריאן פרי שלו. הוא מוזיקאי מחונן, גרסוניר שהשפיע על סטייל של דור שלם ויש בו שילוב נדיר בין הכריזמה של סינטרה, הסקס-אפיל של גנסבורג והאלגנטיות של דון דרייפר. אומרים שהוא כל כך קוּל שהוא צריך להיות מוצג בטייט, שיש לו טעם משובח בנשים יפות, באמנות, באופנה ובעיצוב, ובכלל כשלהקות אחרות מתפרעות בחדרי מלון, על רוקסי מיוזיק נאמר שהם רק רוצים לעצב את החדר מחדש.

מיד אחרי לימודי אמנות הקים פרי את רוקסי מיוזיק בנובמבר 1970 עם כמה חברים טובים, ביניהם בריאן אינו. פרי, שילב בין היכולות והאהבות האמנותיות שלו והפך מהר מאוד לארט דירקטור של הלהקה (ושל העשור) ועיצב כל דבר שזז ברוקסי ביזנס: מתלבושות האלגנט-גלאם-רוק ועד לעטיפות האייקוניות של האלבומים שלהם, שהושפעו מפופ-ארט ומגזיני אופנה.

האלבום הראשון של הלהקה (Roxy Music ,1972) זכה להצלחה מיידית, השירים הגיעו למקומות הראשונים בטופ אוף דה פופ, כשהם מזריקים סקס וסטייל לעולם הרוק של הסבנטיז. המבקרים שיבחו (ומשבחים עד היום) את התבניות המוזיקליות החדשניות של אינו שהתלבשו בצורה מתוחכמת על מלודיות הפופ של פרי, ויש המשווים את השפעת האלבום באותה תקופה להשפעה של הולווט אנדרגראונד והביצ' בויז.

Virginia Plain - הלהיט הראשון של רוקסי

אחרי שני אלבומים של רוקסי עזב אינו את הלהקה והשאיר את פרי בתור הפרונטמן – שמאז ועד היום פירק והרכיב את הלהקה כמו בניין לגו. פרי פצח במקביל בקריירת סולו ענפה, הוציא שלל אלבומים, התעסק בפרוייקטים הקשורים לאמנות, אופנה, תרבות אבל מעל הכל דבק בו הדימוי של כובש הנשים מספר אחד.

הוא יצא עם כל הדוגמניות החמות של שנות השבעים בואכה שנות השמונים (רובן אגב, הופיעו על עטיפות האלבומים) - אמנדה ליר (שנטשה אותו עבור דייוויד בואי), ג'רי הול (שנטשה אותו עבור ג'אגר), מרילין קול, קרי אן מולר ורבות אחרות.

בריאן פרי, שפם, וג'רי הול מגיחה בדקה2

במחלקת האופנה היה פרי שותף פעיל ביצירת קולקציות אלגנטיות עם המעצב הלונדוני אנטוני פרייס (מי שהיה סטייליסט של הלהקה בשנות ה-80 והיה אחראי לסטייל של לו ריד בעטיפת תקליטו "טרנספורמר") ועד היום הוא אישיות אופנה משפיעה המבוקשת באירועי האופנה הנחשבים.

בריאן והחברים מלנווין

בשנים האחרונות אינו ממשיך ליצור מוזיקה ולייצר כותרות בלי הפסקה. בשנה האחרונה הוא הספיק גם להסתבך בשערורייה בה פיאר את בנייניו של שפר וסרטיה של ריפשנטל – דבר שגרם לסערה בממלכה, גינויים מצד הקהילה היהודית ואף להדחתו מהקמפיין של מרקס אנד ספנסר – להוציא סינגל מפתיע עם די ג'יי הל ולעבוד על אלבום חדש עם ג'וני גרינווד (רדיוהד).

אומרים שהוא מיזנטרופ, מלכנולי, ושרמנטי, שהוא דרמטי, אקזוטי, גרמפי ואלגנטי, המוזיקה שלו יכולה לשחרר ניצוצות גאונות וגם, לפעמים, ללוות את הפסקול של מעליות גלגלצ, הגרסונייר השבועי פתוח לכולם, וכל אחד יכול לבחור את הפרי שלו.

הגרסונייר שאל מהי נעימת הבריאן/רוקסי/פרי/מיוזיק שלכם. גרסונייריי-כל-העולם התאחדו והנה התוצאות המשובחות. בונוס לסיכום: רשות השידור הבריטית בסדרה תיעודית על מלכי הגלאם.

אבי א.
Ladytron (נחשב ועוד איך!)


דרור ש.
More than this ׁ (בנוקאאוט)


אייל ר.
מאבק ניטש בין שניים
Same Old Scene

Sentimental Fool



תמר מ.
בחירה קשה:
Love Is The Drug


All I want is you


מיכל ר.
לא מוותרת על הפסיכוזה
In every dream home a heartache


מאנדי מ.
Windswept


TAM
Both Ends Burning


BBC
BRYAN FERRY - Kings Of Glam