הגרסונייר השבועי: קנוטן

הגרסונייר השבועי שלנו התגלה בביקור האחרון לאירופה הצפונית, ושמו קנוטן, ולא, הוא לא דובון קוטב צפוני, אלא צלם שוודי צעיר ובועט עם איכויות סקנדינביות מובהקות, חוצפה של טרי רי'צרדסון ואלגנטיות של ריצ'רד אבדון.

פורטרט עצמי - חלק עליון

מאז שנחשפנו אל קנוטן, הממוקם בשטוקהולם, הוא לא מפסיק לשעשע אותנו בסדרות צילומים נוטפות סקס והומור, עירום, אופנה ורוקנרול. על רקע מינימלי ותאורה פשוטה מצליח קנוטן ליצור סיטואציות חכמות ואנושיות ובעיקר יפות, בנים ובנות – כולם מתפשטים אצלו בטבעיות בלי הרבה טקס בישבן, ועל כך הוא מספר בראיון ל NY Art Magazine: "התחלתי להתעניין בצילום בגלל פורטרטים של אנשים ועירום. אני תמונות של אנשים עירומים. אם אני יכול לצלם אחרים בעירום אני חייב להיות מסוגל לצלם גם את עצמי כך. אני אוהב את הכנות העירומה. לא מעניין אותי אם הגוף מושלם. אני מוצא יופי גם בכיעור וגם ביופי מיינסטרימי".
קנוטן כבר עבד על כמה קמפיינים בינלאומיים (J Lindeberg מן הסתם), צילם עבור מגזינים נחשבים (מהמוצלחים ביניהם: Neo2 הספרדי, Bon International השוודי), הציג בגלריות שונות ובקרוב רומזים יוצא גם הספר. בינתיים נסתפק בבלוגו העמוס ובכמה תמונות מייצגות:

פורטרט עצמי - עליון וחצי

יאללה, נגמר עוד שבוע

דפוסי התנהגות

הגרסוניירים אוהבים פרינט, הגרסוניירים אוהבים חולצות, הגרסוניירים אוהבים חולצות מודפסות וגם מסיבות עם ניחוח של "עשה-זאת-בעצמך". לכן, מסיבת הפרינט של ענבל הופמן, מעצבת המותג "דיקי דירט", יכולה לעשות להם רק טוב.

מדובר באירוע שבו אפשר יהיה לקנות מהדורה מצומצמת של חולצות שהן פרי שיתוף פעולה בין ענבל הופמן מדיקי-דירט לעינת אמיר, בוגרת המחלקה לטקסטיל שנקר, כשכל חולצה הודפסה מספר פעמים ובמספר צבעים בעבודת יד. במילים אחרות, אין שתי חולצות זהות. המחיר: 315 שקל לחולצה.
חוץ מזה, אפשר יהיה להביא חולצות מהבית (או לקנות חולצות חלקות שם, במחיר של 55 ש"ח) ולהדפיס ממבחר השבלונות המוצעות, מאיורה המקסימים של ענבל (45 שקל להדפסה).

האירוע יתקיים ביום חמישי 26 פברואר 17:00-21:00 וביום שישי 27 בפברואר 10:00-15:00

בר כוכבא 63 03-6209277 - האירוע יתקיים רק במזג אוויר נאה, אז שימו לב.

דאנדיזם

רבות נכתב בבלוג צנוע זה על העדר שיח רציני בשפה העברית הקשור לנימוסים, הליכות, הלבשה והתגנדרות גברית. כי אין לנו מילה בעברית לג'נטלמן או דאנדי, ובטח לא אטייר (קוד לבוש?) כרגע אנו מסתפקים בגרסונייר. הניו-יורק פוסט פרסם לפני כמה ימים כתבה שכותרתה "The Last Of The Great American Dandy " בה הוא מציג גרסוניירים עכשוויים: שני כותבים ומעצב עניבות אחד, המסבירים את חיבתם העזה להתגנדרות (מה לעשות זו המילה שמציע המילון). הגרסונייר נהנה מהכתבה אבל מאמין שטעות בכותרתה כי להיות ג'נטלמן – לעולם לא יצא מהאופנה.

ואם כבר דאנדיז בואו נלך על מיתולוגיה אמיתית. גלריית פראוד הלונדונית גאה להציג תערוכה ובה צילומים נדירים של באדי הולי, מאבי אבות הרוקנרול, שנהרג בתאונת מטוס ב- 1959, בגיל 23, ביום שבו מתה המוזיקה. הולי הוא אייקון תרבות ששינה את עולם המוזיקה במאה ה- 20, מותו היה מות הרוקנרול הראשון בהיסטוריה והתמונות מלאות בפרטים מוכרים וחדשים כאחד: המשקפיים המפורסמים, השיער המתוחזק, המעיל, והתיק בתמונה הנפלאה והעצובה בשלג.

התערוכה תוצג עד ה- 26 לאפריל.
Proud Central
32 John Adam Street
London WC2N 6BP

הכוכב האפל

השם הוא פְּיוּ. גארת' פְּיוּ. מעצב האופנה החם של אנגליה מצא לעצמו עיסוק מעניין במהלך שבוע האופנה בלונדון המתרחש בימים אלו ממש. מכיוון שכבר הציג את מרכולתו האופנתית בפריז (שם גם חשף לראשונה קולקציית גברים, ועל כך בהמשך) נענה פְּיוּ בחיוב להצעת מגזין טיימאאוט לערוך את המהדורה המיוחדת של המגזין לכבוד שבוע האופנה בבירה הבריטית. על שער המגזין, מיקם פְּיוּ את עצמו לצד דפנֶה גינס, יורשת המיליונים של תאגיד האלכוהול, והמוזה המסתורית והדקדנטית של עולם האופנה הבריטי.

אז מי אתה גארת' פְּיוּ?

פְּיוּ נולד בקיץ 1981, בסנדרלאנד שבאנגליה, ובגיל 14 כבר עבד כמעצב תלבושות בתיאטרון הנוער הלאומי. לפני חמש שנים סיים את לימודיו בסנטרל סנט-מרטינס ומיד הציג את קולקציות הנשים המהפכניות, הקונספטואליות והלא ממש לבישות שלו - בשבוע האופנה של לונדון. עיצוביו המקוריים הוצגו מהר מאד במוזיאון וויקטוריה אנד אלברט בלונדון, ובמטרופוליטן בניו-יורק, הוא הלביש ידוענים כמרלין מנסון, קיילי מינו, רויזין מרפי ואף את ביונסה בטקס פרסי האמ.טי.וי האירופאי האחרון, הוא זוכה לחיבוק מפרגן מהפטרון החדש שלו בקליפורניה – המעצב ריק אוונס. ואם עוד לא אמרנו: גארת' פְּיוּ, בן 27 וקצת הוא שם מעולה לניימדרופינג.

ביונסה מימין כמה חודשים אחרי אגנס דין משמאל

אחרי שזכה לפני כשנתיים בפרס ANDAM, שמוענק מדי שנה על ידי ממשלת צרפת, בשווי של 150 אלף יורו, עבר להציג בשבוע האופנה בפריז לצד קומ-דה-גארסון, ג'ון גליאנו, ראף סימונס ואחרים. בהתחשב בעובדה שעיצוביו נעים בין פיסול אקספרימנטלי לביגוד אמנותי, היה די ברור שקולקציית הגברים הראשונה שלו, שהוצגה לפני כמה שבועות בפריז, לא תהיה מסחרית למדי. (אלא אם האייקונים האופנתיים שלכם הם אדוארד סיזר-הנדס פוגש את רובין הוד באווירת פוסט-אפוקלפיטית-סייבורג-גותית). בין 25 המודלים עוצרי הנשימה שהציג פְּיוּ ניתן לגלות את סימני ההיכר הייחודיים שלו: הזוויות החדות, הגוון השחור-אפור, השיער סינתטי והמון המון פי.וי.סי.

הקולקציה הוצגה בחלל האמנות האהוב על הגרסוניירים: פאלה דה-טוקיו והסיפור הגדול של הערב, מעבר לחיבוק הגדול של עיתונאי האופנה, מגיע מאורחת מסוימת שמשמעות הגעתה מהדהדת עד היום בתעשייה.
בשורה הראשונה, לצידו של ג'פרסון הק, העורך המיתולוגי של מגזין דייזד וגרסונייר בפני עצמו, ישבה דלפין ארנו (Delphine Arnault) הבת של ברנרד ארנו, השליט הבלתי מעורר של LVMH, תאגיד המותרות שכבר מחזיק אי אלו מותגים (לואי וויטון, כריסטיאן דיור, מארק ג'ייקובס, ג'יבנשי, קנזו, אמרנו מספיק?). נכון, רק שעה לפני כן היא ישבה לצד קרל לגרפאלד בתצוגה של "דיור הום" - אבל לחצות את פאריס בגשם שוטף בשביל לראות תצוגה של ילד בן 28? השמועות מדברות על האכזבה של משפחת ארנו מהיורש של הדי סלימן בדיור-הום, כריס ואן אשה, ועל כך ש LVMH יציע לפְּיוּ ממש בקרוב את התפקיד. הגרסונייר מבטיח לעקוב.

דמיינו

מקינלי ליורגן טלר

בעולם אפשרי, הגרסוניירים היו החברים הכי טובים של ריאן מקינלי. הצלם המפורסם, שחבורות נערים ונערות ערומים מעטים את הצילומים שלו - בדרך כלל על רקע נופי טבע תלושים וחסרי זיהוי - מרבה להתעסק באופנה, אמנות, ומשתכשך בסצנה הניו יורקית יחד עם טרנס קו, דאש סנאו ואחרים. הוא צילם למגזינים נחשבים, דגמן עבור גאפ, והעונה גם צילם את קייט מוס לקמפיין של סטלה מקרטני, וגם הצטלם לקמפיין של מארק ג'ייקובס, שצילם יורגן טלר.

לוקאס למקינלי

אבל כשרואים את התמונה שהוא צילם לגיליון החדש של מגזין Vman אפשר להבין את ההייפ סביבו. הצילומים שלו לוכדים איזה רגע תמים שנראה שכבר אבד עד שהתמונה פותחה, וזוהי העדות האחרונה לזיק בעיניים, שאולי כבר לא קיים יותר. התמונה, שצולמה בסנטראל פארק באיזור הקרוב לבניין הדקוטה בו נרצח ג'ון לנון ושנקרא "Strawberry Field", באמת שווה אלף מילים. את השאר נדמיין שנגיד לריאן בהזדמנות הקרובה.

ארמ(ו)ני

זהירות, מדרגה

שפל או לא שפל, ג'ורג'יו ארמני פותח חנות (שלא לומר ארמון) בשדרה החמישית פינת רחוב 56, בבניין שחזיתו הוא אחת מהדוגמאות הראשונות של הסגנון הבינלאומי בעיר. מדובר במפלצת בת 4 קומות, 4000 מ"ר הכוללים חללי קניות, מסעדה ובר. החנות, שעוצבה ע"י משרד הארכיטקטים מסימיליאנו פוקאס באיטליה, בנויה סביב גרם מדרגות דרמטי בעל צורה גאומטרית אמורפית, שסביבו מתארגנים החללים. "המדרגות הדרמטיות הם המוקד שמקשר בין כל החללים שמרכיבים את העולם של ארמני. זו החנות קונספט הראשונה שבה כל מוצרי ארמני מוצגים בחלל אחד", אומרים המעצבים. רוצים לראות עוד? עלו.
לא שהגרסוניירים קופצים משמחה. הבניין אכן נראה מרשים, אבל חנויות דגל שכאלה הם כבר ראו (קולהאס ל"פראדה" בסוהו נראה רע ואנכרוניסטי משנה לשנה), ובעידן הנוכחי, להדגיש את אלמנט המדרגות - ואיתו את הסולם המעמדי (ככל שעולים בקומות, הקולקציות שייכות לקווים היותר יקרים ואקסלוסיביים) הנוכח בחווית הקנייה - נראה קצת בעייתי. ארמני, אומרים הגרסוניירים, חזור לקאזה. הכי פשוט זה לפעמים הכי טוב.

ציפור לילה

ציפור בגשם Photo: Cameron Wittig

הגרסוניירים עובדים שעות נוספות בימים אלו ואחד מפסי הקול החביבים עליהם באותן שעות לילה מאוחרות, לצד תה ג'ינג'ר-קינמון ושוקולד לינט-שפרונגלי 70% קקאו, הוא האלבום החדש של אנדרו בירד, הנקרא "Noble Beast".
בירד, גרסונייר בן 36, מהמוזיקאים האמריקאיים המוכשרים ביותר שעובדים כיום, הוא גם פרודוקטיבי להחריד – זהו אלבומו ה- 11 (וואו, ומה אנחנו עושים ערים בשעות כאלו...). למקרה שאתם מתכננים חופשה אביבית בחודשים הקרובים בירד יסתובב בין פריז, ברלין, סטוקהולם, אמסטרדם, לונדון, גלזגו וערים אירופאיות אחרות.
את האלבום ניתן לשמוע במייספייס של בירד (שם גם תמצאו את לוח ההופעות) ובוידאו אפשר לראות ראיון על אופניים שחושף מעולמו הפנימי של הבחור:

דוגמן. בית

ועוד מקריאות סוף השבוע: ה"ניו יורק מגזין" עקב אחרי כמה בחורים יפים, רזים ומאוד עסוקים. אלה הם הדוגמנים הבנים שכיכבו בשבוע האופנה של ניו יורק, על רקע המיתון, העבודה המפרכת והחיים מתחת לעין המצלמות. למי שתמיד רצה לראות את החיים האמיתיים של האנשים היפים האלה, מהבתים שלהם בוויליאמסבורג ועד הטסטים אצל מריו טסטינו בסטודיו - מוזמן לקרוא כאן.

ליגה אחרת

עוד דיון מעניין בצילום אופנה (אפרופו התערוכה "Weird Beauty: Fashion Photography Now" שכבר דיברנו עליה כאן), התעורר השבוע ב"סלייט", האתר המקוון והנחשב מהחוף המזרחי.

את עין הגרסונייר לכדה תמונה אחת, זו של קולייר שור - צלמת ואמנית שהגרסוניירים תמיד אהבו, שמציגה דרך קבע בגלריה המוצלחת 303 בניו יורק. הצילום - "פרינסטון" - הופיע במגזין הצרפתי "Numéro Homme" ומצליח בפריים אחד ללכוד גם את הסטייל האייקוני של ה-Ivy League, גם את הדהוד לקטלוגים של בגדי גברים אמריקאים (Jcrew או ראלף לורן) וגם את הגבריות המתהווה עדיין, זו שעדיין לא התקבעה והתמסדה. עם קצת מאמץ, נדמה לנו שכל אחד יכול לעטות עליו את הלוק הזה, למרות שהשטיח הפרחוני שמתחת בהחלט עוזר.

שולחן הרוק

הגיסונייר שלנו הוא לגמרי בענייני רוקנרול ולו אנחנו מקדישים את הפוסט הבא: שולחן הסלון המושלם למארחים בביתם רוקרים בנשמתם (ולהיפך). השולחן נבנה על פי שרטוט מדויק של גיטרת הפנדר סטרטוקסטר, אותה מילה שמעוררת דפיקות לב עזות בקרב הרוקרים, כמו נעלי פייר הרדי לגרסוניירים או חולצת טי מוזהבת של קוואלי לארסוניירים.

מת'יו סאוטר וג'ייסון קמרציק הם צמד אמנים מפורטלד, אורגון, שיצרו את שולחן הסטרטוקסטר, מעץ אדר (מייפל), את ששת חורי המייתרים הם הסבו למתקן כוסות בירה, הוסיפו שלוש רגליים מצופות כרום, וקיעקעו בלייזר את הלוגו הקלאסי של פנדר. מומלץ כמתנה לחברים מאולפן ההקלטות הסמוך לביתכם או לגיס שהולך לגדל בקרוב דור חדש של מעריצות גאנז&רוזס.

* * *

ועוד מילה אליכם, גרסוניירים יקרים: זהו פוסט המאה שלנו! סחתיין עלינו. סחתיין עליכם. חדשות מאד מעניינות מהגרסוניירים יגיעו - ממש בקרוב.

Adieu DS

סיטרואן DS, הידועה בכינוייה "האלילה" (Déesse) נחשבת בעיניי רבים למכונית היפה מכולן, בעלת שילוב נדיר של עיצוב חדשני עמוס סטייל וטכנולוגיה פורצת דרך. ה- DS זכתה באינספור פרסי עיצוב ואף הוצגה במוזיאון הגוגנהיים כמופת לעיצוב מהמאה העשרים, וגם אם הופסק ייצורה כבר ב- 1976, הגרסונייר יהיה מאוהב בה לנצח.

התדהמה הגיעה לא מזמן כשחברת סיטרואן הודיעה לקראת יריד המכוניות של ז'נבה בחודש מרץ הקרוב, על חזרתה לחיים של ה- DS בגרסה משופרת, מפומפמת וחדורת טסטוסטרון והגרסונייר קורא בקול: לא גברת, לא אדרת, לא דובים ולא יער. תראו מה עשו לאלילת נעורינו.

הקרדיט לעיצוב המקורי של ה- DS שנחשף ביריד המכוניות בפריז ב- 1955, מגיע לפסל והמעצב האיטלקי פלמיניו ברטוני שעבד אז בשביל סיטרואן וניסה ליצור עיצוב מכונית, הדומה למבנה טיפת המים בתנועה, שתנוע במנהרת רוח עם מקדם גרר הנמוך ביותר. עם עיצוב אווירודינמי ועתידני שהתאים ל'תקופת החלל' בשנות החמישים ה- DS המקורית היתה מאובזרת גם בהגה כח, פנסים שמסתובבים לפי כיוון הנסיעה, בלמי דיסק קדמיים, גיר חצי אוטומטי ומתלים הידרופניאומטיים, הפועלים על לחץ שמן. כל זה הוציא לה שם של מכונית שנוסעת היטב גם בשטחים קשים, בוציים או משובשים והיכולת שלה לנסוע עם שלושה גלגלים בלבד היא זו שהצילה את דה-גול מנסיון ההתנקשות בחייו ב-1962. (ועל זאת בסרט The Day of the Jackal מ- 1973).
ל- DS אזכורים אינספור אזכורים בתרבות הצרפתית בפרט ובתרבות המאה ב-20 בכלל. הפילוסוף הצרפתי רולאן בארת הקדיש לה מאמר שלם בו פירק לגורמים את שלל מרכיביה וטען כי היא ממשיכה מסורת אומנותית אדירה כתכנון ובניית קתדרלה גותית.

מכונית של ג'נטלמנים

האפיפיור פאולוס השני, מארק שאגאל,יורי גגרין וברידג'יט בורדו –כולם נסעו בה, ואחת ההופעות הטובות ביותר של ה- DS בקולנוע היתה לצידו של אלן דלון, הגרסונייר האולטימטיבי, בסרט "הסמוראי" (1967, במאי: ז'אן פייר מלוויל). דלון, משחק בסרט רוצח שכיר שברשותו שלל מפתחות ומדי יום הוא פורץ לסיטרואן DS אחרת בשכונה (מה שהפך ב- 1999 לסרט "גוסט דוג" - גרסתו של ג'ים ג'רמוש ל"סמוראי", בו פורץ פורסט וויטקר למרצדסים בעזרת מתקן אזעקה מתוחכם)

אז מה רוצה מאתנו חברת סיטרואן שפתאום בחרה להחזיר לעולם את המותג? כמו נשות הקניונים, מתוחות העור ומפומפמות השפתיים, גם כאן העיצוב החדש מנסה להרחיק בליה טבעית ויפה, ומזכיר לנו שאנחנו חיים בעולם ציני ממותג ומסחרי. למי מבין ממש בתהליכי עיצוב של מכוניות (ולגרסונייר יש כמה חברים כאלה, תודה ט"נ) ידע גם לומר כי המודל החדש הופך את הסיטרואן DS לצרפתייה הכי גרמנית שיוצרה אי פעם. הרבה עיצוב – מעט נשמה. מאפייני ה'קרוס-אובר', המילה הכי משומשת בשוק עיצוב ושיווק מכוניות, תגרום כנראה ללא מעט אנשים לקנות אותה: החלון הקדמי מתחבר לגג, הגג צבוע באופן שונה מגוף המכונית, לזוג הפנסים הגדולים הצטרפו טור פנסים ורטיקליים והשלמת הפמפום מגיעה עם שלל אביזרי לייפסטייל: מזוודות, חגורות, משקפי שמש, טלפון נייד ואפילו סנו-בורד של ה DS החדשה.
לנו זה מרגיש מתאמץ, מתאמץ מדי. להתראות אלילה, Adieu DS.

הגרסונייר השבועי: בנג'מין בראדוק

אחרי שכבר הזכירו אותו, אפרופו ההשראות של עולם האופנה בתצוגות השנה, החליטו הגרסוניירים שראוי אולי לתת לבנג'מין בראדוק - דאסטין הופמן הצעיר בסרטו של מייק ניקולס, "הבוגר" - את הכתר השבועי, ולו בגלל תשובתו הקצרה לכשנשאל מה הוא רוצה לעשות עכשיו, משגמר ללמוד: "לעלות למעלה לרגע",הוא השיב, ופתח צוהר לתחושת המחנק והאובדן של דור שלם.

42 שנה אחר כך, האופנה האמריקאית עדיין רוצה לעלות עם בראדוק למעלה: להישאר עם עניבות הסטודנט והחליפות המחוייטות (אך לא מדי), ועדיין לשמור על נימה שובבית של ילד אבוד וסורר.

בכל מקרה, הגרסונייר לא הספיק להיזכר בבראדוק, וכבר נחתה על שולחנו כתבת אופנה של טרי ריצ'רדסון ברוח "הבוגר", הפעם עם הלנה כריסטנסן (דוגמנית העל) בתפקיד גברת רובינסון, ואד ווסטוויק ("גוסיפ גירל") בתפקיד בנג'מין בראדוק. רוצים לראות עוד? הקליקו.

ואם אתם רוצים להתבגר כמו בראדוק, אנא ממכם: החזיקו לפחות עניבה טובה אחת בארון. ל"באנד אוף אאוטסיידרס" יש עניבות דקות, יפות, ומאוד "בוגרות", למותג "רוגבי" של ראלף לורן יש כמה קלאסיות, ובחנויות וינטג', אולי תמצאו כמה גרסוניירים משנות השישים שעלו כבר מזמן למעלה, והשאירו את החליפות ואת העניבות בדיוק בשבילכם.

פסים וכוכבים

הגרסוניירים, שתמיד היו חצויים בעניין העדפתם את אירופה או את אמריקה, מודים שאם אפשר היה - הם היו מבלים את ימיהם בין תל אביב, פריס וניו יורק. ואחרי פוסט גדוש ועשיר כמו זה של "פוסט ברלין", כדאי לאזן את התמונה עם משהו קצת יותר יאנקי ולזמזם, כמו רופוס בהופעתו המיתולוגית בתל-אביב, "I'm not tired of America".

אד רושה - America Her Best Product

אז הולכים לאמריקה.
לא רק בגלל אובמה וכל הניו אופטימיזם שמנסים לשדר משם, אלא גם בגלל שבוע האופנה שמתקיים בימים אלו, ורשימת האנשים הכי סטייליסטים שפורסמה אמש במגזין GQ, ומעצב אחד - שזכה בתואר "המעצב האמריקאי של השנה" שכולם חייבים להכיר.
שנתחיל?

משמאל למעלה ולפי כיוון השעון: רונסון, אובריין, טימברלייק, ווסט, שוורצמן ואד רושה ובנו.

רשימת האנשים הכי סטייליסטים לפי מגזין GQ כוללת ארבעה מוזיקאים (ג'סטין טימברלייק, מרק רונסון, T.I, והאיש שנדמה ששבוע האופנה הניו יורקי לא שלם בלעדיו השנה - קניה ווסט), הוטלייר אחד (אנדרה בלזס הבלתי נלאה), איש הסטייל של המגזין (גלן אובריין), שחקן קולנוע (ג'ייסון שוורצמן, השחקן הקבוע של ווס אנדרסון), צלם אופנה (אלכסיי לובומירסקי), והאמן האמריקאי האייקוני שעדיין חי איתנו - אד רושה.
נדמה שהמגזין מנסה לחגוג את האמריקאיות על כל גווניה: רוקנרול והיפ הופ (שתי השפעות מרכזיות על עולם האופנה), קצת יזמות וכסף, קולנוע, וסטייל אמריקאי קלאסי, שנדמה שהשנה, כחלק ממגמה רחבה יותר, הולך ותופס מקום בתודעה האופנתית של קובעי הטעם שביבשת המוזהבת. לא סתם בחרו עורכי המגזין את סיד משבורן, בעל חנות לבגדי גברים באטלנטה, לאחד מהאנשים הסטייליסטים. "פרשנות רעננה על סטדנדרטים קלסיים", שחרוט על דגלה של החנות יכול להיות גם המוטו של כל המגמה האמריקאית השנה. אם אובמה הוא לא פרשנות רעננה כזו, אגב, אז הגרסוניירים עוברים לחלל.

בכלל, אפילו סטיב דויל (עורך המגזין BUCK, שכבר הזכרנו) צופה בתחזית שלו לשנה הקרובה שהאמריקאים יקנו מחברות אמריקאיות (פחות מכירות שם לשאנל השנה, קארל), וברחבי האינטרנט בלוגרי אופנה אמריקאים מפרסמים רשימות של חברות אופנה אמריקאיות. כך שאמריקה, לפחות ככה היא מנסה להציג את עצמה, חוזרת לעצמה ומתעסקת במיתולוגיה שלה - רק בגרסה עדכנית וקלילה יותר.

למעלה: מארק, למטה: בנד אוף אאוטסיידרס

שבוע האופנה בניו יורק רק מחזק את המגמות האלו. עוד ועוד מעצבים שההשראה שלהם היא אמריקה, הסטייל הקלאסי, ובעיקר אופנת ה-Ivy Leage, שמעולם לא נראתה שיקית יותר, כמו בגרסאות החדשות שהעלו למסלול מעצבים כמו Band of Outsiders, מארק ג'ייקובס ל"מארק", ועוד רבים אחרים.

טורן אוף דה סנצ'ורי - רוברט גלר

ואם עדיין לא התעייפתם מאמריקה, רוברט גלר זכה שם השבוע בפרס מעצב הגברים הטוב של השנה והוכיח שטעם טוב ואידיוסינקרטי, בשילוב הומאז' הכרחי לתקופה רומנטית יותר (תחילת המאה הקודמת, אמריקה), וקצת מיקס אנד מאצ' - הופכים את הלוק למעודכן, חכם, ובעיקר - מאוד יפה.

אבל אפילו אם אנחנו רחוק ממדינת הפסים והכוכבים, ידיעה משמחת: Opening Ceremony, החנות המעולה (שעליה כבר הרחבנו כאן ושמשתפת פעולה עם Uniqlo העונה), פתחה את שעריה לכל העולם, ועכשיו אפשר לקנות און-ליין את כל הפריטים הנחשקים שהיא מחזיקה. אוריאורן אהב את הנעליים. הגרסוניירים אוהבים, כמעט, את הכל.
ועוד לא דיברנו על ת'ום בראון (אם הזכרנו את אוריאורן), ואת החנות החדשה של ברוקס בראדרס עם הליין של בראון, בלאק פליס, ועוד ועוד.
ולפני סיום, אם אתם רוצים אימג' אחד שיהיה ההשראה שלכם, קבלו את "הבוגר", דסטין הופמן כצעיר האמריקאי האולטימטיבי.

Ed Ruscha, The End, 1991

פוסט ברלין

בוקר, U8, יציאה באלכסנדרפלאץ, שלג מסביב, 2 מעלות ואפור. גרסונייר אחד עולה מהתחתית, מהדק את המעיל, מדליק סיגריה ומחייך.

הזמן המוגדר: יום שופינג אחד בתוך הפסטיבל. המיקום: שכונת ה Mitte. התחנה ראשונה: בוטיק "אפרטמנט ברלין" (Memhardstr. 8) קומת הקרקע היא גלריה לבנה, נקיה, חפה מכל אזכור של חנות (או בוטיק) והמדרגות המפתות מפתלות אותך באפלה לשטיח שחור, צמרי וחרישי ושם מתגלה גומחת שופינג אפלה, ומענגת. (הצילום בגן עדן - אסור).

מדרגות יורדות לגן עדן

הימים ימי פסטיבל הסרטים ברלין, וכל אורחי שבוע האופנה כבר עזבו את העיר. החנות ריקה, השיחה נעימה, והמוכרת, משועממת מיופיה, מחליטה היום להלביש את הגרסונייר. מכנסים שחורים של ריק אוונס, חולצת ראף סימונס לבנה עם פרטים מזעריים, מטפחת משי שחורה של המותג היפני Number (n)ine, והיא ממש מתעקשת שנמדוד גם את הכובע. התחלה מציינת ליום קניות

משם יציאה מחוייכת עם החולצה הלבנה עטופה למשעי, ישירות לחנות הספרים המיתולוגית Pro-qm במיקומה החדש (Almstadst. 48-50). בחנות מבחר עצום ומרשים של ספרים ומגזינים בענייני תרבות עכשווית, פוליטיקה, אופנה ,אמנות, עיצוב, אדריכלות ושאר הירקות של האינטלקטואל האורבני.

אבל רגע לפני הכניסה (כי על חנות המגזינים הטובה מכולן בברלין – קראו בהמשך) הגרסונייר מגלה לפתע את החלל החדשה שליד. אחרי בהייה ארוכה בלובנם הבוהק של אריחי החרסינה מתגלה כי זו מספרה חדשה, עם עיצוב מינימלי ומדויק שעושה חשק לחפיפה וספיחס. ולפתע, הדלת נפתחת ובעל המקום רוברט שטרנץ החביב מזמין פנימה ומספר את סיפורו המתולתל של המקום.

נמשיך משם לרחוב AlteSchönhauser, נעצור באחד מבתי הקפה (אח"כ גם לאנץ' במסעדת הנודלס monsieur vuong במספר 46) ונגיע לפינת רחוב Mulack. שם מחכה רק לנו חנות הדגל הברלינאית של המותג השוודי Filippa K. המוכרת גם פה רק רוצה לדבר, היא מגיעה לתל-אביב לקראת הקיץ ומבטיחה להרים טלפון, בקומה השנייה, הגברית, נחשפת קולקציית הקיץ, בסגנון אגבית-אלגנט, ולמרות הקור האפור שבחוץ בודק הגרסונייר שורטס תכלכלים ומחליט שהקיץ יהיה לו אויר.

בהמשך הרחוב חובת ההצצה לבנות של BLESS (מספר 38) ולפרויקט האופנה האובר-אינטלקטואלי שלהם ובהליכה נחושה ברחוב מתקדמים ל A.P.C (מספר 35)

עוד לקוח מרוצה בדרך

וגם כאן האושר הוא מבד קשמיר אינסופי כשמיד בכניסה מודיעה עוד מוכרת: 50% הנחה על Alles! דנקה, ליבּר שץ. מעילים וחולצות, נעליים ומכנסיים כל קולקציית החורף מתחננת שנקנה אותה. אני בטוח שכבר הפסקתם לרחם על הגרסונייר בפסקה השניה (באמת, היה נורא קר!) אז נמשיך עם עוד שקית במורד Mulackst. נקנה מתנה לגרסוניירית בחנות האיכותית שלLaLa-Berlin (מספר 7) ונמשיך לחנות הנייר R.S.V.P (מספר 14) לבדוק אופציה לכרטיס ביקור גרסוניירי. טוב, כנראה שזה יקרה בדפוס בנחלת בנימין.

ורוד הוא לא רק צבע

חזרה לכיוון Neue Schönhauserst. שהופך אט אט לשינקין של ה-Mitte אבל עדיין אפשר למצוא בו חנויות מעניינות (והלוואי עלינו חנות Fred Perry). בפינה עם Münzst. ננשום עמוק ונכנס לחנות ACNE (מספר 23) שמישהו כתב בליפסטיק ורוד על חלון ראוותה "Sale". שם היו אלו נעלי הבד הכחולות שעוצבו בשיתוף מותג הנעליים השוודי Tretorn שכבשו את ליבו (וכיסו) הרך של הגרסונייר.

ביציאה מהחנות נפנה ימינה בחצר פנימית, לכאורה מוזנחת, שטומנת בחובה עוד אחת מפ(נ)ינות האופנה של ברלין: מורקודיס. משפחת מורקודיס מוכרת בסצנת האופנה הגרמנית זה שנים רבות, קוסטס הצעיר, היה המעצב בשנות ה- 90 של New York Industries (לייבל איטלקי משובח שנפח את נשמתו) ואחראי היום על המותג "מורקודיס". האח אנדריאס פתח בשנת 2000 שתי חנויות סמוכות זו לזו (באותה חצר פנימית) בה הוא מוכר מותגים כמרג'יאלה, וסימונס, בלנסיאגה ומקווין, לוץ, קום דה גרסון, כמובן גם מורקודיס וטובים אחרים. ושוב, החנות שוממה, ושוב הגרסונייר נתקל בפיתוי הסייל שלא אפשרו לא לצאת בידיים ריקות (או בקיצור: תולדות הסוודר המושלם).

אצל מורקודיס בחצר

עוד ב- Münzst. הצליח הגרסונייר לחלוף בקלילות על חנות הענק של אדידס כדי לבדוק את החנות החדשה בפינת Rochst. שנקראת DC4. (במספר 11, ואיזה יופי הנעליים של surface to air)

קפיצה קטנה ורעננה היתה לחנות של Kiehl's שנפתחה זה עתה, מוצרי קוסמטיקה טבעיים לגבר (ולאשה), תן לעור שלך לנוח ותן את הכבוד ל- Mitte, שעוד תגלית משמחת בה היתה woodwood, חנות חדשה למותג הדני משובב נפש (Rochst. 4) בה אפשר למצוא מותגים סקנדינביים ויפנים - חיים כאן בכיף.

למי שרוצה עוד: יש גם את Carhartt מותג הסקייטרים הנצחי (Rosenthaler-St. 48 ), ואת California Select (Alte Schoenhauser St. 41) פרויקט מצוין של אמריקן-אפרל שאוסף בגדי וינטג' שווים במיוחד מלוס-אנג'לס, שאחרי שיפוץ וחידוש נמכרים במחיר שווה לכל נפש גרסונייר הומייה.

ויש גם את in’t Veld חנות שוקולד היפה בברלין Augustst. 26a

Do you read me אולי, חנות המגזינים הטובה בעולם Augustst. 28.

Kunst Werke המרכז לאמנות עכשווית Augustst. 69

Temporäre Kunsthalle Berlin מרכז אמנות עכשווי מרשים אך זמני, שנבנה על חורבות בניין הפרלמנט גרמני שנהרס זה עתה.

והקפה האהוב Barcomi’s מוחבא גם הוא בחצר פנימית (21 Sophienstrasse, 2nd Courtyard)

ומקבץ קצרצר מסרטי הפסטיבל מעניין מישהו?

Ricky של פרנסואה אוזון – אכזבה מרה. סרט על תינוק חמוד שלפתע בוקעות משכמותיו כנפי עוף. כפי שכתב אחד המבקרים – הגיבור מצליח לעוף אך הסרט לא ממריא.
Mamooth - לוקס מודיסון (פאקינג אמאל, לילה לנצח) - סרטו הראשון דובר האנגלית, סרט חובק עולם (ניו-יורק, בנגקוק, מנילה) עם אמירה סתומה ושחוקה על הבנאליות של הגלובליות. אבל סחתיין על גאל גרסיה ברנל שלובש רק קום דה-גרסון ו- Y3.

Rage - סאלי פוטר ("אורלנדו") בדרמת רצח מאחורי הקלעים של עולם האופנה. ג'וד לואו משחק טרנסקסואל, דיים ג'ודי דנץ' מעשנת ג'וינט ואלה ההילייטס.

נראה לכם מוכר?

Alle Anderen ("כל האחרים") בבימויה של מארן אדה (Maren Ade) הוא הסרט הטוב שראה הגרסונייר בפסטיבל. הסרט עוקב אחרי זוג טרי, צעיר ומבולבל אשר יוצא לחופשה "יזומה" בווילה בסרדיניה. מערכת יחסים מורכבת שמתפרקת אל מול עיני הצופים המשתאות, תסריט מהודק, משחק מרגש ובימוי בוגר, נקווה שנתראה בפסטיבל ירושלים.

להתראות ברלין