הגרסונייר השבועי: פאריס ביולר

פאריס ביולר, למי שלא מכיר, הוא אחד מגיבורי הילדות של הגרסוניירים, תלמיד תיכון משיקגו שבקסם ג'נטלמני וחכמת רחוב ערמומית מצליח למלא סרט שלם (במה שאצל הגרסוניירים היתה שגרה) בהברזה מבית הספר. מה שעלה לסרט בתרגום שמו מ- "Ferris Bueller's Day Off" ל- "שמתי ברז למורה".

בסרט, שיצא ב-1986, מגלם מתיו ברודריק את דמותו של פאריס, עושה הקונצים הנצחי, שמצליח לחמוק מרדאר האויב (אימו, אחותו והמנהל הנבזי של בית הספר) ומעביר את היום ברחובות שיקגו היפה עם חברתו (סלואן) והחבר הכי טוב (קאמרון).

הרגעים הקסומים ביותר בסרט מתרחשים כאשר פאריס פונה אל המצלמה ומשתף את הצופה בעולמו הפנימי, עולמו של טינאייג'ר משיקגו הלובש ז'קט עור צבעוני, נעלי עור לבנות, מכנסיים מחוייטים ואפודת צ'יטה.

הלוק המושלם הזה אף הביא את חברת נייקי להוציא גרסה מיוחדת של נעלי דאנק - פאריס ביולר שאמורים לגלם את מכלול הביולר-סטייל: שילוב של לבן, חום שחור, הבד הפנימי מנומר והסווש עשוי מ...לקה.

אחת הסצנות הזכורות בסרט הן כשפאריס והחבורה חוזרים לביתו של קאמרון הנוירוטי, שנחרד לגלות כי מד הקילמוטר, בפרארי GT250 האדומה והלוהטת של אביו, יסגיר את העובדה שהאוטו נלקח. השלישייה מנסה בדרכים לא דרכים להחזיר לאחור את הקילומטרז', כדי לשמור על חשאיות הנסיעה, אבל כל התרגילים כמובן נכשלים והמכונית מזנקת לה מהחלון מתרסקת אל מול עיניהם המשתאות.

ואם אתם רוצים מזכרת מהסרט, אז תבדקו את האופציה הבאה: אותו הבית בו מתרחשת סצנת הפרארי, שהפך במרוצת השנים למזוהה כל כך עם הסרט, מוצע היום למכירה. מדובר באייקונה מודרנית שנבנתה ב- 1953 ותוכננה על ידי הארכיטקטים ג'יימס ספייר ודייוויד הייד, וממוקמת מחוץ לשיקגו בהיילנד-פארק. הבית (שמזכיר קצת את בית הזכוכית המפורסם של פיליפ ג'ונסון) עמוס במוניומנטים של המאה ה-20 ועומד למכירה תמורת 2.3 מליון דולר, לא כולל הפרארי. הכי גרסונייר שיש. (gar·çon·nière: דירת רווקים)

כדור מחוייט

הגרסוניירים לא חובבי כדורגל גדולים ולא מצליחים להתרגש ביום שכזה, כשכולם מדברים על המשחק ברומא. אבל כשהם נתקלו בעבודות של קלאס ארנפלו, מעצב שוודי שחי ויוצר בברצלונה, הם מצאו את הדרך שלהם להתחבר אל המשחק.
ארנפלו יצר סדרה משעשעת של 20 כדורי רגל נאמנים בגודלם למקור, כשכל אחד מהם עשוי מבד שונה. הגרסוניירים מציעים לחלק אותם בשיעורי ספורט בבתי הספר כדי שהדור הבא של הגרסוניירים ידע לא רק לבעוט במדויק לשער אלא גם להבחין בין פישבון לפרינס דה גל, בין פייה דה פול לפפיטה.
את הכדורים אפשר למצוא בחנויות שונות בניו-יורק, אמסטרדם וברצלונה, או ישירות במייל לארנפלו.

טופ שופ

הגרסוניירים אוהבים את רחוב דיזנגוף. בעיקר מסביבות פרישמן וצפונה. הליכה בדיזנגוף היא כמו מסע גנאולוגי ברחבי התרבות הצרכנית של ישראל, והעובדה שהרחוב עמוס בחנויות חדשות וישנות הופכת את כל גרסונייר למשוטט וולטר-בנימיני של התרבות הישראלית. אמנם "כסית" כבר נסגרה, ל"קפה רוול" כבר לא נשאר שום זכר, אבל ישנן כמה חנויות שחזותן נשארה כמו שהיא והן עדות לתחנות בזמן של הרחוב האגדי הזה.

למשל "טופ" (דיזנגוף 116), שנכתב עליה כבר כאן. מדובר בחנות שחזיתה הסבנטיזית נשארה כמו היא (כמו גם השם המוצלח), והיא מתגבשת והופכת להיות אוצר אופנתי (בעיקר וינטג') לבנות, והתחלה מבורכת של קולקציות לבנים עם סנונית ראשונה מהמותג סופרייטד של המעצב האוסטרי הצעיר פיטר הולצינגר.

המעצב, שלמד בוינה תחת שרביטו של ראף סימונס, שלח קולקציה מעניינת וחכמה, החל ממכנסיים קצרים ומוצלחים ועד ג'קטים, חולצות וסריגים מכותנה - כולם עשויים לעילא, מבדים נוחים ויפים, והכי חשוב - מדובר בקולקצייה שלפריטים שלה יש דיטיילס קטנים שעושים אותה מוצלחת במיוחד. הגרסונייר אהב את הג'קט מבד אווירירי והכיסים התפוחים, את המכנסיים הקצרים שנראו סקסיים מתמיד עם גימורים מוצלחים, את מעיל הניילון הבז' שעושה רושם שיתאים למקומות עם הגג שנפתחים כל יום בעיר הזו ואת סריגי הכותנה (הולצינגר מומחה לסריגה ולסריגים) המחוררים שיהיו יפים לעד. בכל עונה.

בקיצור, חגיגה לגרסוניירים ברחבי העיר הלבנה/שחורה, ולכל מי שחושב שמקומות מהסוג הזה צריכים לשגשג ולפרוח. אם תהיה היענות, יהיו עוד ועוד דברים, כך מבטיחים לגרסונייר, ובינתיים נערכים לחגיגת השקה שתיערך היום (רביעי) החל משעות הערב. בקיצור גברים, התחילו להיזדנגף. להתראות ב"טופ".

הכובען מפנמה

הכל בעצם התחיל עם פ. האורח המקסים של הגרסונייר שהגיע מפנמה לכמה ימים, התאהב בתל-אביב, והחליט להאריך את שהותו בכמה שבועות. האמת היא שפ. הגיע מפריז, שם הוא חי כרגע וכותב את התסריט הבא שלו, אבל את כובעו וליבו השאיר ביבשת הדרומית. באחת משיחות פנמה הרבות שהיו לנו עימו (הידעתם ש-80% מתושבי פנמה הם מתולתלים?) עלה גם שמו של כובע פנמה המפורסם, ופ. והתפלא כי הגרסוניירים כלל אינם יודעים, שכובע פנמה מיוצר בכלל באקוודור. כמו מוצרים אחרים שיצאו מנמל הצפוני של דרום אמריקה, אמר פ., גם הכובע קיבל גם שמו על פי נמל מוצאו.

שון קונרי ללואי וויטון

זו הזדמנות נהדרת להיזכר בקלילות ובאלגנטיות של כובע הקש הזה, שלא מעט גברברים תל-אביביים (וגם יורם קניוק שתמיד הקדים את זמנו) חובשים בימים אלו ומשדרגים ללא היכר את מראה הגבר האורבני. הגרסוניירים מנצלים את הקלישאה ומורידים בפני החובשים את הכובע. כי בגיל מסוים, כשמחליפים את הסניקרז בנעלי עור ודואגים לחליפה אחת, תפורה בהזמנה, בארון, כדאי גם להיפרד לשלום מכובעי הטמבל והמצחייה – ולתלות כובע פנמה אחד ליד דלת היציאה.

הכובעים היפים האלו הם החדשים של מארק ג'ייקובס שמשתף פעולה עם המעצב פרנל מוריס הבעלים של בוטיק הכובעים הניו-יורקי סטיל לייף. הם מגיעים בכמה סגנונות, במגוון צבעים מושלמים לקיץ ורק המחיר (225$) מחזיר את הגרסונייר לכובען החביב עליו מנחלת בנימין.

זריחתה של השקיעה

בפוסט הספד שנכתב כאן על מותם של מגזינים בכלל, ועל היעלמותו של מגזין ארנה בפרט, הזכרנו את הבחירה המפתיעה בדאשה זוקובה (טייקון אופנה ואמנות עכשווית, והבת זוג של רומן אברמוביץ') לתפקיד העורכת החדשה של מגזין POP.
את POP ערכה בשנים האחרונות קייטי גרנד שעזבה לטובת הקמת מגזין LOVE, וערימת לחץ לא קטנה נערמת על כתפיה של זוקובה. נדמה שכולם רוצים לראות האם הדמות המרתקת ביותר של עולם התרבות העכשווי תחזיר את POP לימיו הגדולים או שמא, חלילה, תגיע התרסקות קולוסאלית.
הגליון הבא של המגזין יצא רק בספטמבר אבל בינתיים מגיעים ציוצים מכיוון POP, שמתחיל קמפיין למיתוג המגזין מחדש, והגרסונייר מחכך ידיו בהנאה ומריח אקשן. מי שאחראי לעיצוב החדש יהיה סקוט קינג, אמן וארט-דירקטור עטור פרסים (אחראי לכמה מהשערים המופתיים שהופיעו במגזינים כמו איי.די וסליזניישן), שהספיק בינתיים לשדרג את הלוגו המוכר (בתמונה).
POP, שמעולם לא התדהר בנוכחות מקוונת, הבין כי המערכה הפעם תוכרע בעולם הווירטואלי. לאחרונה צצו להם חשבונות טוויטר, מייספייס ופייסבוק (הלינקים פה), ותאמינו או לא יש אפילו בלוג, שעלה לאוויר לפני כמה ימים, עם מניפסט (מפורט עד מייגע) שמתחיל במילים הכה גדולות: "בעולם שמשתנה ללא הרף מגזין POP הוא מנהיג, לא מונהג". האתר הרשמי יושק בקיץ ועד אז, חולם הגרסונייר על שקיעות קיטש ממתכת נוזלית.

תנו קפה לגבר

רותח בקפה של מירי דוידוביץ בדה-מרקר. גרסוניירית הכבוד של הבלוג פרסמה פוסט שעוסק בצילומי גברים ודוגמנים גברים, ונדמה שכל הנושא טעון בהרבה אמוציות, או שהוא עושה את צעדיו השניים בדיסקורס הציבורי- כך שלהרבה אנשים יש מה להגיד בנידון. הגרסוניירים מוקסמים מהצילומים שהיא פירסמה שם (ורוצים עוד!), אז הנה אחד שהוגדר כפחות תקני, והוא חלק מ"סדרות החוקרות את המיניות הגברית":

ועוד באותו עניין: לוק סמאלי, צלם וארט דירקטור מת השבוע. סמאלי, צלם של גברים (נערים מתבגרים בעיקר) , צילם עשרות כתבות למגזינים כמו "דייזד אנד קונפיוזד", "ווג הום", "טוקיון" ול"ניו יורק טייימס". הוא גם פרסם מספר ספרים, ובימים אלה עמד להוציא את הספר החדש שלו. הספד עליו אפשר לקרוא בניו יורק טיימס.

צילומים של לוק סמיילי

ואם אנחנו כבר במחלקת דוגמנים/גברים, הנה וידאו שתיעד כתבה ב"דייזד" שכותרתה "הפנים העתידיות", על דוגמנים חדשים בממלכה המאוחדת:

future faces from pierre debusschere on Vimeo.

ועוד מהתנור: התערוכה ז-ב-ע : עירום גברי באמנות ישראלית עכשווית, תיפתח ביום חמישי הבא,
בגל-און מקום לאמנות, החל מ-19:00.

אופנה בלי בגדים

ההבחנות הקלאסיות בין אופנה לאמנות כבר מזמן אינו תקפות, כידוע. תערוכה חדשה בשטוקהולם, עליה מספר בהרחבה הבלוג של "דייזד", רק מחזקת את ידיהם של הגרסוניירים ואת העניין שהם מוצאים באופנה, מעבר לסיבות היומיומיות הפרוזאיות. אופנה היא עניין מורכב ומשעשע, ובעיקר תחום עמוס בפרדוקסים: הנטייה שלנו לחקות אנשים מול הרצון שלנו להתבדל, האובייקטים עצמם מול השימושיות והפרקטיקה שלהם, ועניינים נוספים שעולים מתוך הדברים שאומר אוצר התערוכה תומס רייניי.

מי שחושב מחשבות דומות מוזמן לראות את התערוכה "Alter/Mode", שפותחת דיאלוג כזה עם שני מעצבי אופנה בשלושה מוקדים בעיר שם. לאלו שנשארים בארץ, אפשר לראות את התערוכה בלייב, ולנסות לנהל דיאלוג עם אמנים/מעצבים שחושבים קצת אחרת על אופנה ואמנות. גם כאן. בארץ.

באריכות על השורטס

על העובדה ששורטס, אותם מכנסים קצרים (שאסור בתכלית האיסור להתבלבל בינם לבין מכנסי קפרי, המכונים גם שבע שמיניות במחוזותינו) הנגמרים די רחוק מעל הברך, חזרו - אין צורך להרחיב. בכל מקום בעולם הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמלתחה הקייצית הגברית, וגם כאן הגרסוניירים הבחינו בלא מעט מקומות שמציעים את הסחורה המבוקשת: ממזון רוז' ועד רוני בר וזארה, מחנויות הוינטג' של איזור בוגרשוב ועד אמריקן אפרל.

שתי התמונות (למעלה) מתוך קטלוג הקיץ של מזון רוז'

אגב, משעשע להיזכר שהמכנסיים הקצרים היו חלק אינטגרלי מהמלתחה הקייצית בכל מקום שהיה בו קיץ אמיתי: מ"מכנסי החלוצים" המיתולוגיים של אלבום התמונות הציוני ועד סטודנטים באוניברסיטת ייל בשנות השישים של המאה הקודמת. בין אם לבשו אותם לעבודה בשדה או לטיול קצר על החוף בלונג איילנד, העובדה שהם שוב בכותרות לא הופכת את השורטס לחידוש עיצובי מהפכני. בטח לא לבשורה אופנתית מרעישה.גרסונייר אחד מתוודה וטוען שמכנסיים קצרים הם פריט סקסי וגברי, ולהרגיש איתם נוח ובטוח הופך את כל העניין ל-power suit (אלוהים, איך מתרגמים את זה לעברית?) משודרג, כזה שלפחות אפשר לנשום בו. קחו למשל את קמפיין הקיץ שצילם (כרגיל) יורגן טלר למארק ג'ייקובס. הבחור לא עושה כזה עניין גדול מהמכנסיים הקצרים (ובטח לא מהרגליים השעירות), והוא קול, בנונשלנט ממזרי. כל זה כדי לקצר ולספר על כתבה בניו יורק טיימס הבוחנת בביקורתיות את הטרנד המחודש ואת התמחור המופרז של מכנסיים קצרים, בעיקר כאלו של מעצבים. שורטס של תום בראון ב-1,495 דולר, זוג של ניל בארט ב-615 דולר, וטווח מחירים שמתחיל בסביבות 200 דולר בחנויות הכלבו היוקרתיות ובחנויות הנחשבות.

ניל בארט

מייקל באסטיאן

אפשר לצחוק מהעובדה שחלק מהפריטים תומחרו גבוה יותר מאחיהם הארוכים יותר (למה? "כי בקצרים יש 'פנסים כפולים' ובארוכים אין בכלל"), אבל הגרסונייר מודה שהוא מסכים עם אומברטו לאון (מבעליה של אחת החנויות השוות והנחשבות בניו יורק "אופנינג סרמוני") : "If the average shorts wearer has whatever shorts from any of those mass-brand places and he’s O.K. wearing his dumpy shorts, then I think that’s O.K., too"

פרח הסוד שלו

כבר נכתב כאן על פסטיבל הִיֶאר, אותו פסטיבל המוקדש לאמנויות האופנה והצילום שבעיר הִיֶאר, אבל רק עכשיו יצא לגרסוניירים להעיף מבט בכמה אימ'גים מעניינים, למשל כאלה מהתערוכה של קריס ואן אשה, המעצב הראשי של "דיור הום", שמציג מיצב בשם "The Picaflor Exhibition" הכולל 12 פרחים מתכתיים המבטאים את האיחוד בין אופנה, אמנות, צילום וטבע. בכל פרח טמון מסך קטן המציג אימג'ים המשמשים השראה לעולמו של המעצב המוכשר. עוד על התערוכה אפשר לקרוא כאן.

בילי דה קליק

הרבה לפני הסרטוריאליסט וקצת לפני אלכס ליבק היה רק צלם רחוב אחד שאנה ווינטור טענה כי היא מתלבשת יום יום במיוחד עבורו. הצלם ביל קנינגהם חוגג השנה יום הולדת 80 ואין טוב מלהתחיל את השבוע עם רפורטז' מרהיב ומשעשע על גברים ומלבושם ברחובות התפוח.

*ותודה לרותם

גלגלי תעתוע

המותג פרד פרי חוגג השנה 100 להיווסדו (כבר סיפרנו לכם על חולצות ה-100 המרשימות ועל הליין עם ראף סימונס) ועכשיו מגיע שיתוף הפעולה המעניין ביותר עם חברת פיאג'יו האיטלקית. אז קבלו את הווספה-פרד פרי האולטימטיבית: היא יקרה להחריד, אפשר להשיג אותה רק במקומות ספורים בעולם, והיא יפה להפליא:

אך אם הזכרנו כלי תחבורה גרסוניירים חייבים לציין את חברת ויקטורינוקס השוויצרית, זו שקיבלתם את האולר המפורסם שלה לבר-מצווה, החוגגת 125 שנה לקיומה עם אתר מיוחד וכמה פרויקטים מעניינים.
לצד השעונים והאולרים משנות השלושים, שחזרו לשוק בהוצאה מיוחדת, מגיע שיתוף פעולה משובח בין ויקטורינוקס לחברת Airstream Trailer האמריקאית, המתמחה בייצור קרוואנים יוקרתיים. הגרסא המיוחדת של ויקטורניקוס וארסטרים היא קרוון משודרג, אורכו כ- 6 מטרים, עשוי מיחידות אלומיניום כפול ומצוייד להפליא - כולל סכינים רבים, וערכת פונדו אחת. שימו לב לנוף המשתקף בחלון ותאמרו בלב Bon Voyage.

בינתיים, בסינגפור

בפברואר האחרון דיווחנו לכם על תופעת גארת' פְּיוּ, הדרלינג על עולם האופנה, שהיטיב לאחרונה לתאר את עבודתו כ"מאבק בין קלילות לאפלה". הכוכב הלונדוני הוזמן לפסטיבל האופנה של אאודי בסינגפור, והציג שם, לפני כמה ימים, את קולקציית הגברים (והנשים) לסתיו-חורף 2009.

חברו הטוב של גארת', האמן מתיו סטון (אופטימיות כמרד חברתי) צילם לא מעט תמונות משובחות הקלעים של תצוגת האופנה שעלו באתר של דייזד דיגיטל. סטון, גם רקח את פס הקול למסלול החתול, ואם אתם רוצים לדעת איך תשמע אופנת העתיד (לא להיבהל - זה דפש-מוד למתקדמים) דחפו את האוזניות והקליקו כאן.

פשטות קטלנית

אפשר לסמוך על טרי ריצ'רדסון ואפשר סתם להתלהב מכריסטיאן בייל. אבל כתבת השער במגזין GQ (לכבוד יציאת "שליחות קטלנית 4") היא דוגמה לא רעה לעובדה שג'ינס וטישרט יכולים להיראות מצויינים ומדוייקים, בעיקר אם הם נקנו במקומות הנכונים ויושבים על האיש הנכון. חולצת טי של RRL (אולי הליין האהוב ביותר על הגרסוניירים מבית מדרשו של ראלף לורן) ב-80 דולר וג'ינס של רוג גלרי (במחיר לא ידוע) עושים את העבודה. איך מישהו אמר פעם? לס איז מור.

למכירה: סטיב מקווין

הוא אמנם לא נכנס עדיין ל"גרסונייר השבועי" שלהם, אבל הגרסוניירים מודים שאת כתר הקוליות (והטעם הטוב) עלי אדמות חייבים לתת לסטיב מקווין. השחקן, נהג המירוצים (מכוניות ואופנועים) ומעצב הכיסאות למכוניות מירוץ היה ונשאר - גם כמעט שלושים שנה אחרי מותו - אחד הגברים הבולטים בדורו עם חוש מצויין לסטייל.

תעשיית הממורביליה סביב דמותו ממשיכה לפרוח, והשבוע מוצעים למכירה שני שעונים שלו ו(אופנוע) בבית המכירות אנטיקורום: שעון הויר מדגם מונקו (שהגרסונייר מודה שאינו אוהב במיוחד, למרות העיצוב הקלאסי) שמקווין ענד במהלך ההסרטה של Le Mans ב-1971, ושעון רולקס סאבמרינר, מופת של קלאסיקה גברית עיצובית, והשעון שהוא ענד רוב הזמן ושיכול להיראות בסרטו האחרון The Hunter.מי שרוצה לקרוא עוד על סטיב מקווין והשעונים שלו יכול להתעמק בזה כאן. בינתיים הגרסוניירים יקחו את הדיוידי של "פרשת תומס קראון" וינסו ללמוד איך אפשר להתפלח לבית המכירות ולגנוב את חתיכת הזמן ש"מלך הקוליות" השאיר אחריו.

הגברים של קאן

ואם כבר הזכרנו את men.style ואת החום (ועדיין לא הזכרנו את פסטיבל קאן המתרחש בימים אלו ממש), כדאי להביט בפרוייקט "הבחירה הרשמית", ובו סיקור של מיטב הגברים שהופיעו על השטיח האדום בקאן. כמו שאפשר לראות, החום הוא לא תירוץ לכלום - והם נראים שם נפלא, כמעט כמו תמיד.
אלן דילון ורומי שניידר, 1962דיויד ביילי וקתרין דנב, 1966רוברט רדפורד, 1972

קירק דאגלס, 1966

שון פן, 1991

חליפות העתים

40 מעלות בחוץ. ברדיו מתנגן "קיץ" ("פתאום נהיה קיץ") של ערן צור, והגרסונייר נכנס למכונית המהבילה ומפליג כל הדרך צפונה, למקום בו קר יותר בשתי מעלות. מזל שיש את men.style, הוא חושב לעצמו, שיזכיר לו שקיץ יכול להיות עוד כמה דברים חוץ מזיעה בלתי אפשרית והמוני ילדים ברחובות.

חליפת סירסאקר, למשל. בד הסירסאקר, אותו בד קייצי מכותנה הבנוי בדרך כלל מרצועות לבנות ורצועות כהות (ירוק/כחול/אפור), שהיה פופולרי בקרב המעמדות הנמוכים באמריקה ואומץ על ידי החברה הגבוהה, הפך להיות הלבוש הרשמי של הג'נטלמנים בדרום ארצות הברית. הסירסאקר הוא גם בד קליל המאפשר לגוף לנשום, הוא אינו דורש גיהוץ (האמת שהוא יפה יותר לא מגוהץ ומקומט מעט) והוא נראה קייצי ורשמי בעת ובעונה אחת.
בPBS שידרו השבוע סרט קצר בשם "I Love my Suit" של פיטר ברוגנה. בסרט מוצג גבר המאוהב בחליפה שהוא לובש ושבגללה משתנים חייו. לגרסונייר לא נותר אלא לאהוב את החליפה שלו גם. היא רק חייבת, לפחות עד ספטמבר, להיות מבד הסירסאקר.

I LOVE MY SUIT from Peter Brogna on Vimeo.

הפסנתרן

בזמן שתקראו טקסט זה יש להניח שההופעה כבר נגמרה. אבל תוך כדי כתיבת שורות אלו צופה הגרסונייר בהופעה חיה ומרגשת של גונזלס בפריז, שבאמצעותה מנסה המוזיקאי המוכשר, לשבור את שיא של גינס בנגינת פסנתר ללא הפסקה. גונזלס החל לנגן בשבת בחצות ויפסיק ביום שני בשלוש לפנות בוקר - אחרי 27 שעות של הקשת כריות אצבעותיו על הקלידים.
הגרסונייר שזכה לראות את גונזלס בהופעותיו הראשונות בברלין, אי אז בתחילת המילניום, לעולם לא ישכח את היהודי הקנדי שהגדיר את עצמו כאנטרטיינר אולטימטיבי, והיה פסנתרן ווירטואוזי שליהטט בין רחמנינוב להיפ-הופ, בין מלודות ג'אזיות לביטים של פיצ'ס. גונזלס אמנם הוכיח את האגדה (שכמובן המציא בעצמו) שהוא מלך האנדרגראונד של ברלין, אבל מהר מאד הבין שהעיר אינה המקום ממנו יוכל להשתלט על תעשיית המוזיקה העולמית (הוא בדיוק קרא את הפרוטוקולים). הוא ירד ב-2004 לפריז, עבד קצת עם חבריו הטובים, חברי להקת דאפט פאנק ומהר מאד הפך למפיק משמעותי. ההצלחה הגדולה שלו היתה בפריצה של הזמרת עם קול המשי: פייסט, כשאלבומה מ-2007 היה מועמד לפרס הגראמי. בין לבין הוא גם הספיק להוציא אלבום אינסטרומנטלי שנקרא "סולו פיאנו" שהמבקרים מיהרו להשוות ליצירות (ולהשפעתו המוזיקלית) של אריק סאטי.
במוצאי שבת, כאמור, עלה גונזלס לבמה לבוש בפיג'מת פסים (כמה אופנתי) ועם הכוונה לנגן כ-300 יצירות, ביניהם לא מעט גרשווין, כמה בריטני ספירס, וכמובן כל אלבומיו שלו. עם זאת מה שנגלה כרגע לעין הגרסונייר הוא ניגון הזוי ומוטרף, נוטף זעה וגאונות שמגיע ישירות מקרקעית מכתשי התת-מודע של גונזלס. הוא שותה תוך כדי כמויות גדולות של קפה ומיץ תפוזים, עם הפסקות קצרות לקיטקט. היה גם רגע קצר במהלך היום בו כמעט נשבר (ב"האודה לשמחה" של בטהובן) אבל הקהל שממלא את המקום כל הזמן שמר על עירנותו, דפק מחיאות כפיים שיעירו כל אמן מתרדמת חורף. זה נגמר, אגב, ב"איי אוף דה טייגר".

ייתכן ואמורה להגיע עכשיו הבחנה שנונה על אמנות ומסחריות (יש אלבום חדש בדרך) או אמנות והליכה על הקצה. אבל הגרסונייר, כרגע קצת מודאג לכוכב העבר שלו, מרגיש צורך לפרגן לאמן שדוחף את האובססיות שלו ממש לקצה, אותו אמן שכבר בהופעה הראשונה שלו דאג שהקהל הגרמני ידקלם: "גונזלס אובר אלס".